המדבר כמרחב התפתחות רוחנית לאורך השנים

הדת היהודית

היהדות כדת התגבשה והתלכדה במדבר – מדבר סיני. שנות הנדודים במדבר לאחר יציאת מצרים, התקדמו אל רגע מכונן של יצירת דת חדשה, מונותאיסטית, שבה יש אל יחיד שאין לו תואר וצורה מוגדרים – הפשטה מוחלטת של מושג האלוהות. רגע זה, קבלת לוחות הברית, קרה במדבר, בהר סיני, כשיא של התפתחות רוחנית של העם ושל מנהיגיו. על פי היהדות, והדתות המונותאיסטיות האחרות שצמחו ממנה – נצרות ואיסלם, האל הוא מהות המכילה הכל, נמצאת בכל ושולטת בכל.

האיסיים

האִיסִיִּים היו בני קבוצה יהודית למדנית וסגפנית, ייתכן אפילו נזירית, ששגשגה ביהודה בסוף תקופת בית שני, במאות השניה לפני הספירה עד הראשונה לספירה. שמה של קבוצה יצא למרחקים בתקופתם, מעבר לגבולות יהודה.

האִיסִיִּים נודעו לנו בזכות כתביהם של שלושה מחברים בני התקופה שחיברו ספרים במאה הראשונה לספירה ביוונית או לטינית: פילון האלכסנדרוני (מצרים), פליניוס הזקן איש רומא, ויוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלביוס) איש יהודה. לדברי יוסף בן מתתיהו, הקבוצה החלה להתגבש בזמן בית חשמונאי, עת נוצרו ביהדות זרמים שונים (ובהם הצדוקים והפרושים). בתקופה בה נוצרה “כת” האיסיים ידעה היהדות שגשוג כלכלי ותרבותי מחד גיסא, אך גם אי יצוביות פוליטית ודתית. הצירוף של גורמים אלה הביא מצד אחד לפלורליזם, אך גם לעליה של תנועות טהרניות, עמם נמנו האיסיים, וגם הנוצרים הראשונים.

המדקדק הלטיני סולינוס (המאה ה-3 לספירה) מספר גם הוא על האיסיים: “חלקה הפנימי של יהודה הצופה למערב מיושב על ידי האיסיים. אלה…פרשו ממנהגי כל שאר העמים… לא ניתן למצוא אשה ביניהם והם ויתרו על מין לחלוטין. הם מתעלמים מכסף וחיים על דקלים. אף אחד לא נולד ביניהם, אולם מספרם אינו פוחת. המקום מוקדש לצניעות. לשם אנשים רבים נוהרים מכל הארצות… תחת האיסיים שכנה קודם לכן העיירה עין גדי, אולם היא נחרבה עד היסוד“.

כיום לא נמצא שריד ברור לאיסיים בשמם זה, אם כי רוב החוקרים מזהים אותם עם כת ה’יחד’, מחברי “מגילות ים המלח” שמרכז פעילותם היה כנראה בקומראן. יש חוקרים שחולקים על כך.

נזירים במדבר

נזירות היא תופעה חובקת עולם ודתות. נזירים נוטים להתגורר במקומות מבודדים ומרוחקים.

הנצרות היא דת שצמחה מהיהדות בסוף תקופת הבית השני ובמאות הראשונות אחריה. ראשוני הנצרות ומבשריה (יוחנן המטביל), כמו שקרה בעת שהתגבשה היהדות, שהו לפחות בחלק מחייהם במדבר. לכן יש להניח כי חווית המדבר היתה חוויה משפיעה ומכוננת בחייהם, ובגיבוש של הדת החדשה.

תנועת הנזירות הנוצרית ראשיתה במצרים. ראשוני הנזירים הידועים היו פאולוס מתבי ואנטוניוס מפוסטאט (קהיר של היום), מראשוני הנוצרים בתקופה בה הנצרות היתה דת נרדפת. בסוף המאה השלישית הם עזבו את הערים העשירות של אזור הנילוס, ויצאו להתבודד במדבר המזרחי של מצרים. הנזירים הנוצרים הראשונים שפרשו לחיי בדידות במדבר נהגו כך, מעבר לסיבות הדתיות האידאולוגיות, גם בגלל שהדת הנוצרית נרדפה על ידי השלטונות שדתם היתה פגאנית. מבחינה דתית, ראו הנזירים את החיים במדבר כמופת של צניעות ופרישות, חזרה לאורח חייהם של יוחנן המטביל ושל ישו עצמו, כלומר חיקוי של אורח חייו של “המושיע”.

ההנזרות סחפה אחריה המונים, ובאמצע המאה הרביעית כבר היו במצרים אלפי נזירים שנהלו את חייהם בשתי צורות התארגנות שונות: הרמיטים (מתבודדים) וקוינוביטים (שיתופיים). רוב המתבודדים בתקופה זו לא חיו בבידוד מוחלט, אלא חיו בריכוזים סביב ישוב או סביב כנסיה חשובה במדבר המערבי של מצרים – ניטיריה, קליה וסקטיס. התנועה הנזירית במצרים הגיעה לשיא כוחה בסוף המאה ה-4.

נזירים מצאו לעצמם סוגים שונים של התבודדות מהסביבה. חלקם התיחסות לנזירות כאל תקופת הטהרות והכשרה, ואחרי תקופה בה חיו כנזירים מתבודדים קיבלו על עצמם משרות בהיררכיה הכנסייתית ועברו לגור במרכזי אוכלוסין.

מתבודדים – (הרמיטים או ארמיטים, המילה נגזרת מהמילה היוונית למדבר – Eremos) הם קבוצה שבה כל נזיר חי חיי פרישות בגפו, עוסק בתפילה ובהתבוננות פנימית, ויכול להגיע למצב מדיטטבי של הסיכיה, (ἡσυχία, הסיכיה במשמעות שלווה או שלוות נפש, הרגעות, שקט פנימי).

אנכרוטים (Anachoritae) היו נזירים מתבודדים שאחרי שכבר חיו בתוך קהילה, בחרו בחיי פרישות מוחלטים, ללא קשר למנזר או קהילה מסודרת כלשהי,

נזירי לאורה (Lavra) בילו את רוב זמנם בבדידות, אך עשו זאת כחלק מקהילת נזירים בעלת מסגרת (כלכלית, דתית וחברתית) מסודרת. נזירי הלאורות היו מתקבצים לתפילות משותפות ביום ראשון. גם ההתנהלות הכלכלית ושאר האספקטים של מול העולם שמחוץ לקהילה הדתית התנהלו דרך הקהילה, ולא על ידי הנזיר הבודד.

סבאס הקדוש, מייסד תנועת הנזירות במדבר יהודה, בילה מספר שנים כאנכרוט לפני שהקים את הלאורה שלו בנחל קדרון (מנזר מר-סבא). לאורות נוספות היו בנחל צין (עין עבדת), מנזרי נחל פרת, ועוד. המנזר מאר ג’אריס בנחל פרת מתפקד עד היום באופן חלקי כלאורה.

קוינוביום או צינוביום (Coenobium) הוא קהילת נזירים המקיימת חיי שיתוף מלאים. העבודה, התפילה וכל שאר החיים מתנהלים במרחב משותף תחת סמכותו של אב מנזר.
הקינוביום הוא צורה “רכה” יחסית של נזירות, ועבור חלק מהנזירים הוותה “תקופת הכשרה” לקראת פרישות מוחלטת בלאורה או כמתבודדים מוחלטים. מהקינוביום צמחה הנזירות המאוחרת יותר של המנזרים המוכרים לנו כיום.