ראיון עם יגאל גרנות

פגשנו את יגאל בספרייה האזורית שבמדרשת בן גוריון.

יגאל שוחח איתנו על אקולוגיה מדברית וחשיבות המחקר בתחום. על מחקרים הנערכים במכוני המחקר דרום.על העגבניה המתוקה הגדלה על מים מליחים, על מים מליחים המשמשים החל מספא, דרך אגם תיירותי ומשם לבריכות דגים ואף לדישון! 

מראיינים: דודו רשתי ורותי גובזנסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

– כתובת אימייל: yigalg.boker@gmail.com
– אתר אינטרנט

דודו:    שלום רותי.

רותי:    שלום דודו.

דודו:    אנחנו בתוכנית של דעת מדבר, אנחנו יושבים בספרייה האזורית במדרשת בן גוריון עם יגאל גרנות. להזכירכם, כל התוכניות שלנו נמצאות באתר midbar.org וגם בספוטיפיי לאחרונה. מאוד נשמח אם תעקבו אחרינו, אז בואו נתחיל.

רותי:    אני אתחיל בשאלה, אני יודעת שאתה אקולוג מדברי. אני רוצה לשאול אותך מה חוקר אקולוג מדברי והאם אתה יכול לספר קצת על מה עשית בשנים האחרונות ולפני?

יגאל:    אקולוג מדברי חוקר את האקולוגיה של המדבר, זה נורא פשוט. צריך אבל להגיד כאן מה מיוחד באקולוגיה של המדבר, המיוחד באקולוגיה של המדבר הוא זה שבתחילת הדרך אמרו ׳למה להתמקד במדבר?׳. כי המדבר מהווה  מערכת אקולוגית פשוטה, כך שיהיה יותר קל לבדוק אותה לעומת מערכות אחרות מורכבות יותר. עברו מאז 50 שנה ועוד לא התחילו לפענח את המערכת הזאת כי מסתבר שהפשוט הוא לא כל כך פשוט: יש כאן הרבה משתנים ויש גם כל מיני גורמים אחרים וכל הזמן מוצאים גם דברים חדשים. אז הבעיה העיקרית היא איך יצור חי – לא חשוב אם זה צמח או בעל חיים או בן אדם – מסתגל לתנאים של המדבר.

זו לא רק בעיה של חום וקור, כי הרי קר בלילה בחורף, חם ביום גם בחורף וגם בקיץ, ויש מעט ימי גשם, אלא שיש כאן עוד הרבה בעיות אחרות: קרינה חזקה מאוד, התאדות חזקה מאוד והדבר אולי הכי חשוב, זה לא כמויות הגשם הקטנות אלא מה שאנחנו קוראים ׳אי ודאות הגשם׳. זאת אומרת הגשם המדברי, זה איזה מן גורם סביבתי שלמעשה אתה לא יודע להגיד עליו מראש – כלום. זאת אומרת הגשם הראשון יכול לבוא מתי שבא לו. הוא יכול לבוא באוקטובר, הוא יכול לבוא בנובמבר, דצמבר, ינואר, והאירוע הכי הקיצוני ביותר של גשם ראשון, היה בפברואר. זה היה לפני הרבה מאוד שנים, אבל זה היה. כמות הגשם בכל שנה נתונה איננה אומרת דבר על הכמויות הללו בשנה שלאחריה. הגשם המדברי מופיע בכתמים, זאת אומרת שבקיבוץ שדה בוקר למשל יכולים לרדת, 40 מילימטר ובמדרשה  (באותו אירוע) ירדו  עשרים מ”מ למרות שהמרחק בקו אווירי בין הקיבוץ למדרשה הוא כ-4 ק”מ בלבד.  בנחל הרועה פעם היו מודדים, אז על מפנה אחד ירד קצת יותר מאשר על המפנה השני. והאירוע היותר קיצוני (אם כי זה סתם קוריוז), זה שאם אתה לוקח את המדרון ושם עליו שני מדי גשם, אחד מאונך למדרון ואחד מאונך לשמיים, כן? אבל שניהם יוצאים מאותה נקודה הם לא יראו את אותם הנתונים מאותו האירוע. ההבדלים הם לא גדולים, אבל זה תלוי בכיוון של הרוח, בעצמה של הגשם וכל מני דברים כאלה. בנוסף הוא גם מופיע בכתמים ואין לזה הסבר כן? פעם דיברו על זה שככל שאנחנו הולכים יותר דרומה אנחנו אמורים לראות פחות גשם. אז נגיד, אם אני הולך על הקו מפה ועד מצפה רמון, אז כאן יורד פחות ממצפה רמון, אבל לפי ההגיון הזה בעבדת היה צריך לרדת עוד פחות ממה שפה. אז מה שיש זה שבמצפה רמון יורד יותר, (אבל זה בגלל הגובה כי מצפה רמון גבוהה מאוד). אבל עבדת, אין לנו מושג למה, מוגדרת כאיזה מן נקודה צחיחה, ויורד שם פחות מאשר בכל מקום אחר לאורך הקו הזה. 

אנחנו לא יודעים למה, אבל עם עובדות לא מתווכחים. קוריוז אחר שיש לנו כאן הוא ישנם שני לימנים צמודים בנחל הבשור ומשום מה אחד מקבל יותר גשם מהשני בדרך כלל. למה? צריך לשאול את הקדוש ברוך הוא, אנחנו לא יודעים. עכשיו מכל הדברים האלה, הדבר היחיד שקבוע כאן זה הטל. יש לנו כאן 250 לילות טל וזה מוסיף למערכת משהו כמו, בממוצע, (זה נתון עם מלא סטיות), 25 מילימטר מים. מי שיכול להסתדר עם כמות כזו של מים לאורך כל כך הרבה לילות, שזה בדרך כלל יצורים קטנים, הוא לא מבין מה זה מדבר בכלל. יש כאן חיפושיות שמסוגלות לשתות את המים האלה ומבחינתן זה לא מדבר. יש עוד, יש איזה נחש אחד (עכן קטן) שעושה את זה בחולות אבל הוא קטנצ׳יק אז זה מסתדר והכל בסדר. 

כל הדברים האלה ביחד יוצרים מערכת שקשה מאוד להסתדר בה ולכן זה כל כך מעניין לבוא ולראות מה היצורים עושים. האם התיאוריות האקולוגיות המקובלות עובדות או לא עובדות. ברוב המקרים הן אכן עובדות ובאותם המקרים שהן לא עובדות, זה המעניין, וזה המדע. אנחנו כל הזמן רוצים לראות למה זה לא עבד, וזו הדרך למצוא דברים חדשים, כן? הדברים לא נגמרים. אנחנו גילינו שמה שמצאנו לפני אני יודע מה, 20 שנה, יש דברים שכבר לא תופסים, ו/או השתנו לגמרי. אם למשל, יש לנו את הנושא של שינויי האקלים עכשיו, איך זה משפיע? אף אחד לא יודע. אנחנו עכשיו יש לנו מה לבדוק, אז אנחנו בודקים. למשל: רק עכשיו עשינו כאן עבודת גמר של תלמידה בתיכון בדיוק על הנושא הזה. למה עבודה של תלמיד תיכון כמחקר רציני? אבא שלה היה תלמיד כאן בתיכון, ועשה אצלי עבודה בדיוק על אותו הדבר לפני 40 שנה ונוצרה הזדמנות פז כי היא באה ואמרה שהיא רוצה להמשיך.

אז מה ההזדמנות? אתה יכול לקחת את אותו שטח, אותו תא שטח, הכל אותו דבר ולראות מה היה עם האוכלוסייה הזאת לפני 40 שנה, מה יש היום כאשר בדרך היה לנו את הירידה המצטברת בכמות הגשם לאורך זמן. גם את זה כבר הראנו. בנוסף, השתנה גם המזון של היצור שאנחנו בודקים (הלא הוא העקרב עביד צהוב), כי המזון העיקרי שלו היה אותם איזופודים, אורי כדורי האלה, שנעלמו כתוצאה מהירידה בכמויות הגשם. אנחנו רוצים לראות מה קורה לעקרב הנחמד הזה, לטורף הזה. ואכן יש כבר דברים שאף אחד לא ראה ופתאום אתה רואה מה זה אומר שינויי אקלים. אנחנו הרי יודעים שהם משפיעים גם על הרבה דברים אחרים. חברת הצומח כאן השתנתה לחלוטין אם פותחים את הספר של אבינועם דנין שדיבר על חברת הצומח פה, גם באזור הזה, אתה תמצא שהיא כללה X צמחים. היום, אותה חברה, אותו מקום, וזו חברה אחרת. זו הפכה להיות חברה של מין אחד של שיחים. אני לא מדבר על החד שנתיים שגם שם יש שינויים לא קטנים, אבל זה עוד לא פורסם בכלל. אינשאללה כשאני אגמור, אני אסתכל על זה גם ואפרסם את זה מתישהו. הבטחתי את זה למישהו.

רותי:    מה זה כל כך משנה לנו שמשתנה הצמחייה ושמשתנים בעלי החיים. אוקיי, אז השתנו. מה זה כל כך משנה?

יגאל:    את שוכחת שיש כאן גם בני אדם. בואי נגיד שהנושא של מחקר טהור לא מעניין אף אחד חוץ מאת החוקר. הוא עושה בזה תואר שני, הוא נעשה מזה דוקטור, מתקדם. אבל אותנו כנראה מעניינים בני האדם. תארי לך למשל ששינוי אקלים כזה משפיע גם על החקלאות כאן, שהיא לא דבר פשוט. יש כאן בעיה של המלחה. אותם איזופודים (שאני בספק אם מישהו יודע בכלל איך הם נראים). הם חיות מעניינות בפני עצמן כי המוצא האבולוציוני שלהן הוא מהסרטנים, זאת אומרת שהמוצא שלהן הוא בים. איברי הנשימה  שלהן היום חייבים להיות רטובים כל הזמן, והן חיות במדבר. זה מסביר למה כל כך הרבה חוקרים התעסקו עם החיה הזאת. עכשיו היא נעלמה, אבל אנחנו יודעים ממקודם שמה שהיא עשתה כאן מנע את ההמלחה של הקרקע.

רותי:    איך היא עשתה את זה?

יגאל:    היא חיה במחילות והיא אוכלת קרקע. אין לה שום כלי חפירה. היא חופרת בקרקע ואוכלת את הקרקע. עכשיו מה יש לאכול בקרקע? כלום. יש את החומר האורגני של חזזיות, של אצות חד תאיות שנמצאות למעלה כקרום וחומר אורגני אחר, מת או חי, שנמצא גם בשכבות העליונות של הקרקע. אז מה שהיא עושה זה שהיא אוכלת אדמה, לוקחת מזה את החומר האורגני כמזון ואת השאר היא מוציאה החוצה בתור גללים שהם מאוד, מאוד טיפוסיים. עוד קוריוז: זה היצור היחידי בעולם – יסלחו לי על הביטוי הלא אקדמי – שמחרבן קוביות. כל גלל שלו הוא בצורה של תיבה מדויקת. קטנה אמנם, אבל תיבה שבנויה מחול, או נכון יותר מאדמה. הם, אם ככה, אוכלים למטה, אבל את הגללים הם מוציאים ושמים למעלה. אבל אז בא שיטפון או גשם והמים לוקחים את הקרקע הזאת שמוציאים מלמטה, שהיא מלוחה – החוצה וזה מוציא את הקרקע המלוחה החוצה מהמערכת, ועם הזמן נוצרת אדמה חדשה.

כלומר הם שמרו כאן באופן טבעי על המערכת מפני המלחה. כיוון שיש מעט גשם, המלח הולך ומצטבר כל הזמן. אם אין איזופודים ושום דבר לא ישתנה והם לא יחזרו לכאן, אז בעוד X שנים המליחות תהיה כזו ששום דבר לא יכול לגדול כאן. לקיבוץ יש אדמות כאן, אז זה דבר שכן משפיע. כמו כן אנחנו יודעים, שבגלל שינויי האקלים הולך להיות יותר חם אז איך נבנה את הבתים שלנו? איך נקיים כאן חקלאות? איך נפתור את בעיית המים ההולכת ומחריפה?  – על כל אלה עובדים החוקרים במכון לחקר המדבר וזו ההצדקה אולי לקיומו של המכון הזה.

רותי:    אני שואלת אבל על הצמחים. אוקיי.

יגאל:    לגבי הצמחים: אנחנו יודעים שבעבר האדם כן ידע לעשות כאן חקלאות ובלי האמצעים הטכנולוגים שיש לנו, אז מאוד חשוב ומעניין, לבדוק את החקלאות הקדומה שהייתה כאן. קוראים לה ״החקלאות הנבטית״. זה לא בדיוק נבטי אבל זה לא משנה, יש לזה קשר כזה או אחר לנבטים. מה שהם עשו כאן על המדרונות, היה דבר שאנחנו עוד לא לגמרי מבינים, אבל מה שאנחנו כבר כן מבינים זה שהאנשים האלה היו גאונים לא קטנים ועשו כאן דברים יפים מאוד. לעשות חקלאות על 100 מילימטר גשם, (בהנחה שזה מה שהיה, בואי נגיד שזה היה קצת יותר, 150 מילימטר, אבל האופי היה מדברי) זה הישג אדיר שאכן מלמד על היכולות של הנבטים הללו. 

במצב כזה לגדל ולעשות חקלאות בלי צינורות השקיה או בלי מקור גדול למים זה מסובך והם מצאו פתרון ל”איך” לעשות את זה. הם פשוט ניצלו את מי הנגר שזרמו לאורך המדרונות, ומצאו דרכים מאוד מתוחכמות, מאוד יפות איך לנצל את מי הנגר שזרמו על המדרונות. אנחנו גם מכירים כל מיני שיכלולים שקרו כל הזמן. התהליך הזה נמשך עד סוף התקופה הערבית הקדומה. בואו נעזוב את ההגדרות האלה ונגיד שעד כמה שאנחנו יודעים החקלאות הזאת ננטשה כנראה גם בגלל ירידה בכמויות הגשם בסוף המאה העשירית לספירה. ומאז במשך 500 שנה כנראה, אפילו בדואים לא היו כאן.  השבטים הבדואים שנמצאים כאן היום, התחילו לחזור לכאן (מחצי האי ערב) , מתישהו במאה ה-15. יש כאלה שאומרים שבמאה ה-17, אבל לא נלך לרב בשביל העניין הזה. זאת אומרת, חשוב מאוד לאדם להבין את המערכת המדברית הזאת כדי להבין איך אפשר להתקיים כאן למרות כל הקשיים. 

לא שכחתי את שאלתך על הצומח וגם במקרה זה יש שינויים שיש להם השפעה חזקה על החקלאות: : ניקח את העובדה שהחברה הפכה להיות חברה חד מינית, ואילו המטעים שלנו כאן צריכים האבקה. אם יש רק סוג אחד של צמח, זה אומר שגם המאביקים יהיו רק של מין אחד וזה מקטין את אוכלוסיית המאביקים. אז מאיפה יקחו מאביקים שם לחקלאות שלנו.? אז נכון, החקלאות בחממות מצאה איזה פתרון: מרבים את דבורת הבוומבוס ומשתמשים בדבורת הבר הזאת כמאביק תוך כדי השמת כוורות שלה בתוך החממות. אבל במטעי זיתים, זה לא בדיוק אותו דבר ושם יש בעיה גם של מאביקים. זו בעיה כללית, לא רק במדבר, אבל במדבר הבעיה היא עוד יותר קיצונית בגלל מה שאמרנו עכשיו. אם כל הצמחים כאן יהיו חברה של מין אחד בלבד, אז גם העניין הזה של האבקה שצריך אותה לחקלאות, הולך. וזה לא דברים יחידים, לא רק המלחה. יש עוד דברים אחרים שאת חלקם או את רובם בודקים כאן במכון והם קשורים גם בדברים האלה ויוצאים מתוך השיקולים האלה. 

רותי:    יש משהו שאתה יכול לספר לנו על כך שהטכנולוגיה החדשה לומדת מהטכנולוגיה של הקדמונים, או של צמחים, או בעלי חיים? משהו שמחבר בין היום לפעם?

יגאל:    אני יכול לספר לך על דוגמה שהיא עדיין לא מיושמת אבל היא בדרך: יש צמח שנקרא זוגן השיח, הוא הצמח היובשני ביותר שיש והוא רב שנתי. הפטנטים שלו איך להסתדר עם היובש במדבר, היו משאת נפשם של הרבה חוקרים. כרגע החידוש הוא, שהלכו לבדוק את האפיגנטיקה שלו. כלומר, המערכת בתוך התא, ש״מתווכת״ בין הסביבה החיצונית לבין הגנום. כלומר, המערכת הזאת בהתאם לשינוי הסביבתי, אומרת לגנום ׳תדליק את הגן הזה, תכבה את הגן ההוא.׳  הגן הזה יכול להיות קשור לתופעה של הקיץ, והגן ההוא לתופעה של הופעת הגשם וכן הלאה.

אם תכיר את הפרטים של המערכת הגנטית הזאת , מבחינת החומרים הכימיים שבונים אותה, ואם תמצא אותה על כל נתיביה, אתה יכול לקחת אותה – והיום עושים דברים כאלה – להעתיק אותה ולנטוע אותה כמו שהיא בתוך צמח תרבותי, נגיד חיטה. חיטה לא עמידה ליובש, אבלם נצליח לקחת את המנגנון הזה למשל ולהכניס אותו לתוך הגנום של החיטה, יהיה אפשר לגדל חיטה כאן בכיף, בלי השקייה. זו דוגמה. יש עוד לא מעט דברים. בדרכים דומות אפשר לפתח זרעים שיתאימו למקום הזה. את זה עושים, יש כאן בית חרושת כזה לזרעים, שבתוכו עובדים כחוקרים גם בוגרים של התיכון שלנו. 

דודו:    התיכון לחינוך סביבתי.

יגאל:    כן, התיכון לחינוך סביבתי. אחד מהם אתה מכיר , זה הבן של סול. הוא היום דוקטור לפיתוח זרעים והוא עובד כאן. יש כאן את בית החרושת ״genesis״ והיום זה מה שהוא עושה. עכשיו בין השאר, יש לא מעט מדינות מדבריות שהמכון לחקר המדבר ייצא אליהם ידע שיעזור לפתח חקלאות כזו מדברית. בשנות ה-80 כבר היה כאן מחקר גדול של פרופסור משה שחק ביחד עם פרופסורים גרמנים (נדמה לי שזה היה במימון של קק״ל). המחקר היה על חקלאות הנגר העילי, ורצו לבדוק איך הופכים אותה היום לשיטה מודרנית לארצות מדבריות מתפתחות, כדי שאנחנו נייצא את השיטה לשם. הקוריוז המעניין היה  שהיות ואנחנו לא בקשרים כל כך טובים עם מדינות ערב, ואלה מדינות מדבריות ברובן, מדינות המפרץ וכן הלאה, אז השוק האירופי המשותף שלח סטודנט יהודי- הולנדי שעשה את הדוקטורט פה, בשנות ה-80 ואחרי שהוא סיים, שלחו אותו בתור מומחה להביא את השיטות האלה למדינות הערביות. יש לו אזרחות הולנדית אז זו לא בעיה. הוא ישב כאן כמה שנים, בחור נחמד מאוד. איפה הוא היום אני כבר לא יודע, זה היה בשנות ה-80, זה היה מזמן. אלו כמה דוגמאות שעלו לי עכשיו לראש, יש עוד לא מעט פטנטים כאלה.

דודו:    יש הרבה מאוד ידע מדברי שיש לנו לייצא, כמדינה?

יגאל:    כן. המכון עושה את זה, בוודאי. הדוגמה הכי טובה זה באמת איך לדגל דגים במדבר. יושב כאן חוקר שעשה מחקר והוא פיתח דרך לגדל דגים לגידול מסחרי, אם למאכל ואם לנוי, בתוך מיכלים. עכשיו מה הבעיה? הבעיה היא שאני רוצה לנצל את זה שאני במדבר, אני רוצה לנצל את זה שאין לי מים. כלומר, אני צריך להשתמש בכמויות קטנות של מים ולהגיע לאותן תוצאות. איך עושים את זה? כמו שמנצלים את אנרגיית השמש כדי לייצר חשמל ומי שינהל את העסק יהיה מחשב שיפקח על יצור החשמל, מה שהוא עשה, הוא לקח טנקים מילא אותם במים והמחקר היה לבדוק כמה מזון וכמה מים אני צריך לשים וכמה חמצן אני צריך לשים כדי שבתנאים הכי מינימליים של השקעה, אני אקבל יבול מקסימלי באופן מסחרי.

העסק הצליח והוא מכר את הפטנט הזה, אני מניח, לישובים של פתחת ניצנה שהיום מתקיימים מזה יפה מאוד. אני מניח שבסופו של דבר זה גם יצא החוצה. טכנולוגיה נוספת שהתעסקו בה הייתה עם אצות חד תאיות, ירוקות, שעושות פוטוסינתזה ובעלות ערך תזונתי גבוה מאוד ופה פתחו שיטות איך אפשר לגדל אותן במיכלים עם מינימום מים, מינימום השקעה, ושאפילו יהיה יבול בעל ערך כלכלי. את הטכנולוגיה הזו מכרו בזמנו לכור (כור תעשיות), כור פתחה מפעל בעין יהב, אבל היות וזה היה מפעל הסתדרותי זה לא בדיוק הצליח ואז מכרו את זה למישהו באילת, באילת הקימו מפעל, אחר כך  מכרו את זה ליפנים. היפנים באו ואמרו לישראלים ככה ׳תקשיבו טוב, אין לנו בעיה, אבל מי שרוצה שיקח את הפיצויים וילך אם הוא לא מסוגל לעבוד כמו היפנים.׳ הם פתחו מפעל שמצליח יפה מאוד והוא לדעתי גם מייצא. טוב, יפן זה שוק לא רע בשביל הדברים האלה. בנוסף, היה עוד פרויקט כאן שחייבים להזכיר אותו, אני לא בטוח שכולם ישמחו שם, אבל הוא היה פה פעם. זה היה רעיון יפה מאוד, רק שהחוקר כבר לא חי, דוקטור דן פורת. הדוד הזה בא עם רעיון כזה: יש צמח בארץ, הצמח העילאי הכי קטן, זה שני עלים קטנטנים עם שורשון קטנצ’יק שצפים בשלוליות של מים עומדים, גדולות. לא כאלה שמתייבשות מחר, אלא במקומות שיש נגיד חצי אגם כזה ליד נחל שהמים עומדים בו. שם תמיד תהיה שכבה של הצמח הזה והוא יוצר שכבה רציפה. הצמחים האלה צפים במים, אבל זהו צמח עילאי. עכשיו מסתבר שיש בו 40% חלבון. אין לו שום טעם אבל אתה יכול להוסיף אותו למזון בתור תוסף מזון עשיר מאוד בחלבון. הוא עשה בדיוק את אותו רעיון, איך לגדל את הצמח הזה במיכלים סגורים, שמש וכל העניינים האלה. היה לו גם רעיון עוד יותר מפואר של להכניס דגים למערכת כך שהדגים יאכלו את הצמח, והצמח עצמו יזון מהפרשות הדגים  – מין “פרפטום מובילה” שכזה או במילים פשוטות – מערכת סגורה שגם מייצרת וגם מקיימת את עצמה. , רק שהמחקר ההוא שלא בטובתינו אולי, נגמר מסיבות שקשורות לנושא מלחמות היהודים אז נעזוב את זה.

היה עוד פרויקט שאפילו קיבל פרס ישראל: כבר לפני שנים רבות גילה פרופסור אריה איסר שיש מאגר מים מאובנים (כלומר שלא מתחדשים) אדיר מימדים מתחת לכל הנגב, הערבה וחצי סיני. המים הללו היו מים מליחים אך יואל דה מלאך ז”ל מקיבוץ רביבים גילה שאם משקים במים האלה עגבניות הן נעשות יותר מתוקות (הן מרכזות יותר סוכר כדי להילחם בעודפי המלח) וזה הביא לייצור של עגבניה חדשה שנקראת ״desert sweet” שלא משתלם למכור אותן בארץ, רק בחו״ל.

רותי:    מדהים.

יגאל:    על זה הוא קיבל פרס ישראל, וזה מזכיר באמת את מאגר המים המאובנים שנמצא פה מתחת לאדמה. מאגר אדיר מימדים של מים מליחים, כלומר . מים שיש בהם בערך 1,000, 1,200 מיליגרם מלח, או כלור בליטר מים. מי ברז זה 400, מי ים 4,000, מי ים המלח, אני פעם שמעתי 40,000 אבל אני לא יודע אם זה נכון.

רותי:    אני יודעת על 33%.

יגאל:    שזה בעצם אותו דבר.

רותי:    זה בעצם אותו הדבר. 3% אחוז בים התיכון.

יגאל:    אוקיי. עכשיו, זה נשמע לי מספר אסטרונומי, בסדר. עכשיו, המים האלה, היה רעיון כאן לראות אם אפשר לנצל אותם כי לא קשה להוציא אותם מהאדמה, הם לא בעומקים גדולים. הראשון שמצא את הרעיון ואת המאגר, היה פרופסור אריה איסר שחי כאן הרבה שנים, והקידוח הראשון שעשו למאגר הזה הוא כאן למטה בתוך נחל צין. הקידוח השורק, – יש צינור וכשהרוח עוברת בחורים שלו שומעים כאילו הוא שורק. והעומק של הקידוח הזה כל הזמן מצטמצם כי כל מדריך שעובר שם, הוא זורק אבן כדי לבדוק את העומק. אז היום כבר העומק הצטמצם והמאגר הזה היום יש לו הרבה מאוד שימושים, כולל, וזה אבסורד, המועצה האזורית רמת נגב, המדברית, מספקת גם מי שתייה לתל אביב: יש מפעל על יד ניצנה שהוא קצת מוריד את רמת המליחות, אבל אתה לא צריך להשקיע מי יודע מה כי זה לא מי ים, זה מה-1,200 האלה שזה מים מליחים, למי ברז, ומשווק את המים האלה לתל אביב. בנוסף גם, אחרי יואל דה מלאך, המשיכו והיום מגדלים פה גם זיתים עם המים האלה. בנוסף, היה עוד רעיון שהמים האלה יעבדו כמה וכמה פעמים. זה אומר ככה, קדחו אותם, את המים האלה והוציאו אותם. המים האלה, לא רק שהם מליחים יש בהם גם הרבה מינרלים וכשהם יוצאים מהאדמה הם מים חמים. על זה בנו את הספא של נווה מדבר, “חמי נגב”, אחרי שזה עובר, זה ממשיך גם לפארק גולדה ונותן מים לאגם שישנו שם, שנועד לצורכי תיירות. סירות וכאלה. ואז הם עבדו כבר פעם שנייה. 

מפארק גולדה, המים התקררו ועוברים בצינורות לקיבוץ משאבי שדה, והם שם בהתחלה גידלו בריכות עם סרטנים. הסרטנים עם הזמן קצת חירבנו, סליחה, הטילו גלליהם, מה שזה לא יהיה, והם לקחו את המים האלה שעכשיו מועשרים בחנקן והשקו איתם את השדות, שזה גם מים וגם דשן בעצם. אחר כך הסרטנים שוב, נפלו מסיבות שלא קשורות לעניין הזה והיום אני לא יודע אם יש להם שם סרטנים, אבל אני כן יודע שהם כן משקים עם המים האלה, אבל הנה אותם מים עובדים בעצם גם בספא, באגם, עם הסרטנים ובהשקיה, 4 פעמים. ואלו אותם מים וזה גם ניצול של הידע המדברי.

רותי:    מטורף, מרתק.

דודו:    טוב, מרתק.

רותי:    אנחנו צריכים לסיים, אבל אין סוף למידע, לשמוע ממך איזה דברים מדהימים קורים פה.

יגאל:    קורים, כן, זה נכון. כל הזמן.

רותי:    תודה רבה יגאל.

דודו:     תודה רבה יגאל. אנחנו מסיימים עוד תוכנית של דעת מדבר, להזכיר לכם האתר שלנו הוא midbar.org. אתם יכולים לשמוע אותנו גם בספוטיפיי וגם באתר שלנו. תודה רבה רותי.

רותי:    תודה רבה דודו.

דודו:    תודה רבה לך יגאל.

יגאל:    תודה רבה.