דְּרָכִים

 תקציר

מי מחברת בין שני מקומות? באמצע מה בונים אבנים בקומות? על מה חיות ואנשים הולכים? היום בתוכניתנו מדברים מדבר, נטייל בדרכים.
דרך סיפורים מרתקים של ילדים מקומיים, אגדות נהדרות, טיולים מרגשים, ומפגש עם מומחים, נכיר את הדרכים.

הצטרפו אלינו לחוויה מדברית אמיתית.

האזנה מהנה!

הפרק

 תמליל

תמר: מי מחברת בין שני מקומות?

זוהר: באמצע מה בונים אבנים בקומות?

תמר: על מה חיות ואנשים הולכים?

זוהר: היום בתוכניתנו מדברים מדבר, נטייל בדרכים. היי תמר.

תמר: היי זוהר. 

זוהר: מה שלומך?

תמר: שלומי מצויין. הבאתי לנו משחק לאולפן. 

זוהר: משחק, איזה משחק?

תמר: רביעיות. 

זוהר: יאו זה המשחק האהוב עליי! תמר איזה כיף.

תמר: מעולה. אז יאללה תערבבי, תתחילי את בלערבב. 

זוהר: טוב, האם יש לך כבישים?

תמר: כן.

זוהר: יש לך את הכביש הארוך ביותר במדינה, כביש 90?

תמר: אוף, כן. 

זוהר: יש, תביאי לי. 

תמר: תורי?

זוהר: רגע, יש לך עוד?

תמר: לא. 

זוהר: אז תורך.

תמר: קחי, קחי מהקופה. זוהר יש לך דרכים עתיקות?

זוהר: כן. 

תמר: מעולה, אז תני לי בבקשה את דרך הבשמים. 

זוהר: אוף, קחי. 

תמר: אבל רגע בואי נקרא מה זה בכלל דרך הקלפים.

תמר וזוהר: (צוחקות)

תמר: דרך הבשמים. 

זוהר: דרך הבשמים היא דרך עתיקה שעוברת מחצי האי ערב באזור תימן, ועד לחוף הים שבעזה. היא שמשה למסחר. את יודעת מסחר של מה? תנחשי.

תמר: אם קוראים לזה דרך הבשמים, יש לה הרגשה שאני יודעת.

זוהר: נכון, באמת העבירו בה בשמים וגם העבירו כל מיני תבלינים ואבנים טובות ויקרות. מי שהשתמשו בה בעיקר, היו הנבטים שהם עם קדום של נוודים וסוחרים שבעצם הכירו את המדבר טוב מאוד והם ידעו שלאורך הדרך צריך תחנות רענון, צריך מים. ובאמת לאורך כל דרך הבשמים רואים את המקומות האלה. מה כתוב על הקופסא של המשחק הזה?

תמר: מה זאת אומרת? משחק על דרכים ושבילים, מה עוד לא הבנת?

זוהר: דרכים ושבילים? אז מה עוד יש שם? יש כבישים ויש דרכים עתיקות…

תמר: יש לי קלף שעוד לא עלית עליו, דרכים לסימון שבילים. 

זוהר: אהה אוקיי. 

תמר: אבל את צריכה לנחש איזה.

זוהר: יש לך רוג’ום?

תמר: כן! מה יש לך היום? את קולעת בול. 
זוהר: כן? אמרתי לך, זה המשחק האהוב עליי.

 

פינת הילד 

תמר: אבל תראי, אנחנו משחקות ומשחקות ואנחנו רק 2, נראה לי שאנחנו צריכות אולי עוד מישהו שיצטרף למשחק שלנו. מה את חושבת?

זוהר: לגמרי, רעיון נהדר תמר. בדיוק עכשיו יש לנו פה באולפן את האורח שלנו שניר שאולי יהיה מוכן לשחק איתנו קצת רביעיות. אתה טוב ברביעיות שניר, אתה אוהב?

שניר: זה מזל אז…

זוהר: אז שניר, ספר לנו מאיפה אתה, איפה אתה גר?

שניר: אני גר במדרשה עכשיו. עברתי מכל מיני בסיסים ומקומות עד שהגעתי לפה, אבל עכשיו אני גר במדרשה. 

תמר: כשאתה אומר בסיסים, אתה מתכוון בסיסים של חיל האוויר. 

שניר: אני לא בטוח אבל אני חושב שכן. 

תמר: אז אחרי הבסיסים של הצבא עברת למדרשת בן גוריון?

שניר: כן. 

זוהר: מעולה, ובן כמה אתה? באיזה כיתה אתה?

שניר: אני בן 11 וחצי ואני בכיתה ו’.

זוהר: בכיתה ו’, וואלה. ומה ככה אתה אוהב לעשות אחרי בית הספר? מה התחביבים שלך?

שניר: אני רוקד.

זוהר: רוקד? וואו.

שניר: ריקודים סלוניים.

תמר: מה אתה אומר? בבאר שבע?

שניר: כן. 

זוהר: איזה יופי, כמה זמן אתה כבר רוקד?

שניר: חמש שנים.

זוהר: חמש שנים, בעצם מאז שעברת למדרשה.

שניר: כן. 

תמר: מה עם בת זוג וחליפה והיא עם שמלה וכזה?

שניר: כן.

זוהר: אתם גם מופיעים בריקודים?

שניר: כן ויש גם תחרויות. 

זוהר: וואו אז אולי נבוא לראות מתישהו. 

תמר: אז ילד המדבר רוקד ריקודים סלוניים. מקסים בעייני. 

זוהר: אז מה עוד אתה אוהב לעשות חוץ מלרקוד ולהופיע ולהתחרות.

שניר: אני אוהב להיות עם חברים ולשחק שחמט.

זוהר: וואו יש לך ממש תחביבים מעניינים. אתה אוהב גם לטייל במדבר?

שניר: כן, אם יש לי הזדמנות אז ברור.

תמר: ברגל, בג’יפים, על אופניים? איך אתה אוהב לטייל בדרך כלל?

שניר: אני אוהב אופניים בעיקר, אבל גם ברגל. ג’יפים פחות יצא לי, אבל הייתי שמח לנסות.

זוהר: שניר אתה יודע, הנושא של התוכנית שלנו היום הוא דרכים ושבילים. אולי יש לך סיפור על טיול בשביל מיוחד שאתה מכיר?

שניר: פה באזור יש את, הוא לא ממש מיוחד כי כולם הולכים אליו, עין עקב.

זוהר: מקשיבים לנו עכשיו גם ילדים מהצפון ומהמרכז, אז אולי אתה יכול לספר קצת על המסלול. 

שניר: מסלול כיפי, מתחיל במקום שנקרא מעלה דבשון. הלכתי אותו גם עם חברים וגם עם משפחה.

זוהר: מה, טיילת לבד? רק אתה וחברים?

שניר: כן. 

זוהר: וואו.

תמר: עם הרבה מים אני מקווה. 

זוהר: וכובע.

שניר: יצאנו מוקדם ב-6.

תמר: עדיין צריך מים, זה רחוק.

שניר: כן. עדיין צריך מים.

זוהר: ונכנסת למים בעין עקב? לא היה קר?

שניר: קר אבל…

תמר: קפוא, בואו נודה באמת, קפוא! אבל אתם ילדים אף פעם לא קר לכם.

שניר: לא, קר. בטח שקר.

תמר: וחזרתם את כל הדרך או שבא מישהו עם ג’יפ לאסוף אתכם?

שניר: חזרנו ברגל.

זוהר: רגע, ואפרופו ככה שבילים, מה אתה מעדיף עליות או ירידות?

שניר: עליות.

זוהר: עליות, או וואו. תשובה לא צפויה.

תמר: יש שם עליה רצינית בדרך חזרה. טוב, אולי בשבילי היא עליה רצינית. עכשיו כשאני מסתכלת עליך אני אומרת…

זוהר: הוא רץ את זה. 

תמר: כן. ורוכב על אופניים. יאו שניר, איזה סיפורים מעניינים.

זוהר: סיפרתי לך באמת שמקשיבים לנו גם ילדים מהצפון והמרכז. יש איזה משהו שאתה רוצה לספר להם?

שניר: אולי שיבואו לטייל בדרום.

זוהר: איזה יופי אז אתה מזמין אותם לטייל?

שניר: אם הם רוצים להשאר אז בסדר, אני לא מכריח. שהמקום הזה ישאר לנו.

תמר: לנו וגם קצת להם.

שניר: כן, לנו וגם קצת להם.

זוהר: כדי שגם אתה תוכל ללכת לטייל בשבילי הצפון.

תמר: ונחלי הצפון. יופי, שניר איזה כיף שהיית פה. תודה רבה.

זוהר: תודה רבה ממש היית מקסים.

שניר: תודה.

זוהר: וואי היה כל כך מעניין עם שניר ששכחנו להזמין אותו לשחק.

תמר: תחזור תחזור!

 

פינת הטבע של מידד

זוהר: לא, זהו הוא כבר הלך.  את יודעת תמר, דיברנו רק על דרכים בקרקע, שהולכים עליהן, אבל יש גם דרכים בשמיים. 

תמר: נכון מאוד, אבל כדי לספר לנו על הדרכים בשמיים יש לנו פה את מידד שכבר פה באולפן ונדבר איתו היום על נדידת ציפורים, נכון?

מידד: אם זה מה שאתן רוצות לשמוע אז כן.

זוהר: בטח שאנחנו רוצות לשמוע. מידד, אני תמיד תהיתי למה בעצם ציפורים נודדות? למה הן לא מקימות בית במקום אחד, מקימות משפחה ופשוט חיות שם. 

מידד: קודם כל זו שאלה מצוינת. יש ציפורים שבאמת לא נודדות. לא כל הציפורים נודדות, יש כאלה שחיות באותו מקום כל השנה ומספיק לצאת לגינה ולהכיר אותן. אתן מכירות את הצופית והשחרור והדרור, אלו נמצאות כאן כל השנה. יש ציפורים אבל שחיות במקומות אחרים, צפונית לנו, באירופה או באסיה, מקומות שהרבה יותר קרים בחורף, ויש להן בעיה לאותן הציפורים. למה? מה קורה בחורף?

זוהר: קר.

מידד: קר והימים מאוד קצרים.

זוהר: אין הרבה אור ואין הרבה אוכל.

מידד: נכון, אין הרבה אוכל. אין פירות כמעט וכל החרקים לישון. אין יותר אוכל לציפורים וכל הציפורים, אפילו הצעירות שרק בקעו עכשיו מהביצים בקיץ, צריכות לפתור את העניין הזה ומה שהן עושות, הן מנצלות את היתרון שיש להן על כל בעל חיים אחר. איזה יתרון יש להן?

תמר: הכנפיים.

זוהר: הן יכולות לעוף.

מידד: הן יכולות לעוף. הן פורשות כנפיים ועפות. 

זוהר: הלוואי עלינו.

תמר: הן פשוט ממריאות מעל הפקקים. איזה נפלא, הן מעולם לא תקועות בדרכים כמונו.

מידד: לא, אבל זה גם לא כזה פשוט. חשוב להבין את ההיגיון הזה, הציפורים פשוט נודדות למקום שיש בו יותר אוכל. 

תמר: צודקות.

מידד: נכון, נכון. ולאן כל הציפורים באירופה, לאן הן מסתכלות וחולמות להגיע? איפה יש הכי הרבה אוכל?

תמר: אצלנו.

מידד: נכון הן מגיעות אלינו ואפילו יותר דרומה לאפריקה.  

תמר: אנחנו רק תחנת מעבר לא?

מידד: אנחנו גם תחנת מעבר אבל גם יש ציפורים שמגיעות אלינו ומעבירות פה את החורף בכיף. כל אחת והבחירות שלה. 

זוהר: אוהבות את האוכל הישראלי כאן בארץ.

מידד: יש ציפורים שמאירופה, מהאזור של שוודיה עפות עד לאפריקה וחזרה. יש ציפורים שיעצרו בדרך איפשהו שם אחרי הסהרה, באזורים שפתאום יש הרבה מאוד אוכל. יש הרבה גשם יחסית והרבה ירוק, אז יש להן הרבה אוכל. 

תמר: כמה זמן זה לוקח?

מידד: כל ציפור זה אחרת. יש ציפורים שיכולות לעוף ישר בלי הפסקה במשך שבוע ולגמוע מרחק של 10,000 קילומטרים. 

תמר: בלי הפסקה?

מידד: כן, כן. יש ציפורים שעושות את זה לאט ובזמן שלהן. בסתיו יש ציפורים שבאמת לוקחות את זה קצת יותר לאט כי אין להן באמת לאן למהר. הן צריכות להגיע לאפריקה ולחזור חזרה, אבל בעיקר חשוב להגיע בזמן חזרה לאביב. 

תמר: בשבילן זו התקופה.

מידד: בטח, להגיע בזמן, להספיק למצוא בן זוג, להקים קן, להטיל ביצים ולגדל את הגוזלים או את האפרוחים בדיוק בתקופה שיש בה מספיק אוכל. 

זוהר: האמת שזה נשמע כמו פתרון מעולה גם בשבילי. אני מאוד לא אוהבת שקר לי, אז נראה לי שלעוף כל פעם למקום שחם בו זה פתרון מעולה. תגיד מידד, איך הן עושות את זה? איך הן יודעות למצוא את הדרך שלהן בשמיים?

מידד: זו אחת השאלות שחוקרים כבר לאורך כל ההיסטוריה שלנו. התחילו לחקור את הנושא וגילו שדבר ראשון, יש להן זיכרון. הן זוכרות. ציפור שעשתה מסלול אחד יודעת לצלם את המסלול שהיא עשתה ולחזור עליו אחר כך. יש להן זיכרון גנטי, כלומר שהמידע הזה עובר מדור לדור. מאבא ואמא לבן.

תמר: זה מדהים. תגיד מידד, כל הציפורים שורדות את המסעות האלה?

מידד: לא כולן שורדות לצערנו, אבל זה הטבע. לאורך ההיסטוריה יש תמיד אתגרים. יש מזג אוויר קשה או ציפורים חולות או חלשות מדי שלא מצליחות. בשנים האחרונות לציפורים האלו יש יותר אתגרים מאשר היו להן בעבר. אנחנו אלו שבעצם מעלים את האתגרים מולם, גם אם לא בכוונה.

תמר: למה? מה למשל?

מידד: למשל אנחנו בונים בתים על הביצות שהיו תחנות העצירה שלהן, תחנות התדלוק של הציפורים. ואז אין להן איפה לעצור. אלו דברים שאנחנו לא עושים בכוונה, אבל יש דברים שאנחנו כן עושים בכוונה. אחד מהדברים האלו זה ציד. בשנים האחרונות התגבר מאוד הציד. 

תמר: באמת? זה לא אסור?

מידד: יש מקומות שזה אסור. אצלנו זה אסור. אסור לצוד את רוב הציפורים, אבל במדינות אחרות, למרות שאסור לא כל כך אוכפים את זה ומחקרים מראים שממש מיליוני ציפורים ניצודות מדי שנה.

זוהר: איזה חבל.

מידד: אנחנו החלטנו שאנחנו לא עומדים בצד ואנחנו מנסים לעזור. איך אנחנו עושים את זה? בצורה הכי, הכי מדהימה. שמעתם פעם על אלופי הנדידה?

תמר: לא.

מידד: אלופי הנדידה זה פרויקט שהחברה להגנת הטבע יזמה לפני כמה שנים. זו בעצם תחרות צפרות.

זוהר: תחרות. אני אוהבת תחרויות.

מידד: מה זה אומר? זה אומר שמגיעים לפה צוותים מכל העולם. צפרים מאמריקה ואנגליה והודו ודרום אפריקה. באמת מכל העולם. מגיעים לפה ומתחרים על מי רואה יותר מינים של ציפורים ב-24 שעות. איפה זה קורה? אצלנו בנגב. הם באים לפה קצת לפני פסח, בשיא עונת נדידת האביב. כשמלא, מלא ציפורים, מיליוני ציפורים עוברות פה מעל ישראל.

במשך 24 שעות הם רצים כמו משוגעים בכל הנגב וסופרים ציפורים. עכשיו, למה הם עושים את זה? המטרה, לפני האליפות וכל הסיפור הזה. כל קבוצה מגייסת כסף בכל הדרכים האפשריות. דרך האינטרנט בעיקר. כל הכסף הזה מגיע אלינו לחברה להגנת הטבע ואנחנו מפה כל שנה נותנים אותו לפרויקט אחר ממדינה אחרת כדי להלחם בתופעה של הציד. אוספים הרבה מאוד כסף.

תמר: וואי איזה יופי של רעיון.

מידד: כן. גם הם באים לפה ונהנים ורואים ציפורים ויש הרבה חברותא, כולם משוגעים על ציפורים.

זוהר: בטח. זה כיף, מלא אנשים רצים עם משקפות.

מידד: זה כיף גדול, גדול, גדול. השנה אנחנו לא מצליחים לעשות את זה בגלל הקורונה, אבל אני מקווה שנחזור לעשות את זה בשנה הבאה ונמשיך לגייס כסף כדי לעזור לאותן הציפורים.

תמר: לסיים את המסע. 

זוהר: יאללה, אנחנו בפנים. אני מכינה את המשקפת.

מידד: אני השתתפתי בזה כמה וכמה פעמים וזה באמת כיף גדול.

תמר: אז אנחנו מצטרפות אליך בפעם הבאה. 

זוהר: תודה רבה מידד.
מידד: בשמחה.

פינת הסיפור של קרן

זוהר: טוב תמר, אני יודעת ששניר הלך, אבל רביעיות זה המשחק האהוב עליי ואני גם מנצחת, אז אנחנו לא מפסיקות. תורך.

תמר: זוהר יש לך דרכים לסימון שבילים?

זוהר: כן. 

תמר: מצוין, אז יכולה לתת לי תומולים?

זוהר: כן. 

תמר: יופי, אז תני לי. יש לך עוד?

זוהר: כן.

תמר: יש לך קקי?

זוהר: כן יש לי.

תמר: מצוין אז תני לי גם את קקי. אני כמעט עושה סריה. תגידי זוהר, לא קצת משונה המשחק הזה? קקי, רוג’ומים, תומולים. מה זה כל המילים האלה?

זוהר: אז בעצם הקשר בין כל המילים המשונות האלו זה שהן מסמנות או סימנו שבילים. תחשבי שבעבר, פחות אנשים נעו במרחב הזה, השבילים המרכזיים היו שבילים של בעלי חיים, של חיות. השבילים האלו נקרעו מרעולים, שזה שילוב בין מרעה למשאול, ובעצם איך חיות מסמנות שביל תמר?

תמר: עושות קקי וגם לדעתי, פיפי.

זוהר: בדיוק. אז באמת הגללים האלה, הקקי של החיות והעקבות האלה, זו הייתה הדרך לסימון שבילים במרחב. אני אגלה לך סוד. חיות לא אכפת להן לעלות על ההר הכי גבוה כדי לראות נוף. הן רוצות ללכת בדרך הכי נוחה, שאולי גם תעבור על יד איזה מעיין קטן. הדרכים האלה הן באמת מאוד חכמות, מאוד קל ללכת בהן ולעבור דרכן.

הנוודים הקדומים שהלכו כאן באזור, ידעו את זה וגם הם התחילו ללכת במרעולים, בדרכים של בעלי החיים. לאט, לאט, כדי שהדרכים האלו יהיו יותר מוכרות וימשיכו ללכת בהן, הם סימנו אותן בעזרת רוג’ומים. רוג’ום זה הר אבנים קטן בקומות ששמו לצידי הדרכים. ככה, כל אחד שהגיע יכל לדעת בקלות את המשך הדרך. 

תמר: אז מה זה תומולים?

זוהר: תומולים אלה גבעות אבנים שגם אותם מציבים על יד קברות עתיקים. הקברים האלו הם של אנשים חשובים שבדרך כלל קוברים אותם ליד הדרכים המרכזיות. היום, יש לנו סימני שבילים ברורים יותר. וודאי נתקלת בהם כשטיילת, צבעים בולטים כאלה על הסלע. 

תמר: אני לא טיילית כזו גדולה, אבל שמעתי סיפור מקסים על ילד שקוראים לו יוסוף. אני חושב שקן מפינת אגדות המדבר שלנו תספר את זה הכי טוב. קרן, ספרי לנו על יוסוף.

קרן: איזה כיף, בטח. אז לסיפור קוראים ‘הקש ששבר את גב הגמל’. 

 זה היה לפני שנים רבות מאוד, כשהמדבר היה ים חולות אין סופי ללא כבישים. את המדבר הרחב חצו דרכים רבות. מארצות ערב הדרומיות ועד הצפון הרחוק, ומהשמש הזורחת במזרח לעבר הים הגדול במערב. נוודים נעו בדרכים אלו, הולכים למשך חודשים בשיירות גמלים ארוכות. ילדים והורים, צעירים וזקנים, נושאים עימם כדים כבדים, בדים עבים, בשמים ותבלינים. נוודים אלו הם סוחרים. הם מעבירים סחורה מהמוכרים במקום אחד, לקונים מעבר למדבר. 

בין הנוודים הסתובב לו הילד יוסוף. יוסוף אהב להשתעשע, לעשות מעשי קונדס ולעשות קצת בלגן. יוסוף היה רץ במהירות בין האנשים בשיירה. הוא לא שם לב לסערה שהוא השאיר מאחוריו. כולם הכירו את יוסוף ואת מעשיו, וכולם לא היו מרוצים מכך. אחיו והוריו ניסו לדבר איתו, להסביר לו את חומרת מעשיו, וביקשו ממנו להפסיק. אך דבר לא עזר, משום מה זה רק הצחיק את יוסוף השובב. מאסף שיירת הגמלים היה הגמל המבוגר ביותר, מנחם שמו. 

מנחם היה גמל שקול ומתחשב. הייתה לו סבלנות אין קץ והרבה חכמת חיים. הוא היה מתהלך באיטיות מאחורי כולם ורואה את מעשי הקונדס של יוסוף. הוא לא נבהל או נרגש כאשר יוסוף גרם לכולם לקפוץ על הרגליים, ואהב לקרוא ליוסוף אליו ולספר לו מעשיות. ליוסוף ולמנחם היה חיבור מיוחד במינו. 

באחד הערבים הקרירים של המדבר, כשכוכבים כבר נצצו בשמיים השחורים, נוודים הגיעו לחאן אל מור בערבה התיכונה, והחלו להתארגן לשינה. יוסוף החליט שבלילה הזה הוא יעשה מעשה קונדס שלא נעשה כמוהו בכל תולדות השיירה. יוסוף עבד כל הלילה ללא מנוחה. הוא הסתובב בכל אזור החאן, אסף ענפים יבשים, עקר צמחים, הרים אבנים ואת הכל הכניס למספר תיקי גב. ‘למישהו הולך להיות ממש כבד מחר’ חשב בערמומיות. 

הבוקר הגיע וכולם המשיכו במסע. יוסוף נע מתחילת השיירה ועד סופה. הוא לא הצליח לזהות את תיקי הבד אותם מילא. ‘אני לא מבין, לאן הם יכולים להעלם’ חשב. ‘אולי כל זה היה חלום? לא יכול להיות’. החליט יוסוף ללכת למנחם, לשתף אותו במה שעשה ולשאול אותו מה דעתו בנושא. הוא הלך לסוף השיירה, אבל במקום את מנחם, הוא ראה בסוף הטור גמל אחר. יוסוף הסתכל סביב, לכל הצדדים והרחק את האופק ולא ראה את מנחם. הוא התחיל לדאוג.

יוסוף עבר בשיירה ושאל את כולם בדאגה. ‘לאן מנחם נעלם? איפה מנחם? איפה מנחם?’ אך אף אחד לא ענה לו. כולם חשבו שהוא עוד סתם עושה להם עוד תרגיל, עד שהגיע לנדיה, זקנת השיירה. לנדיה היה לב רחום וטוב. היא ראתה את יוסוף עם דמעות בעיניים, עצוב ודואג. נדיה הבינה לליבו של יוסוף. היא הורתה לכולם לעצור ולחפש את מנחם הגמל. 

לאחר כשעה, מצאו את מנחם רחוק מהשביל. יושב, ראשו נפול והוא היה עייף ותשוש. יוסוף רץ לעבר מנחם, וכשהוא ראה שהוא סוחב את תיקי הבד הכבדים שמילא בלילה, חיבק חזק את מנחם ודמעות זלגו מעיניו ‘אני מצטער, זו אשמתי. לא הייתי צריך לעשות את זה, סליחה’. כשהרגיש מנחם את חום גופו של יוסוף, וכששמע אותו מתנצל שמח והתחזק.

יוסוף הוריד את התיקים הכבדים מגבו של מנחם, שפך את תכולתם והביא למנחם מים ואוכל. כעבור מספר דקות מנחם כבר יכל לעמוד על רגליו ולהמשיך עם כל השיירה בדרך. 

ממקרה זה יוסוף למד היטב שלכל מעשה יש השלכות, ואפילו חבריו עלולים להפגע ממעשיו. מאז אותו יום, יוסוף שינה את מנהגו. עזר לסחוב את הכדים, נהג בזהירות והתחשב בכולם. בגמלים, בילדים, במבוגרים ובזקנים כאחד. סיפור זה קרה לפני שנים רבות, אך יוסוף הוא בדיוק כמונו. כל אחד ואחת מאיתנו יכול לעשות מעשים שנדמה לנו שהם מצחיקים, אך עלולים לפגוע באחר. מה שחשוב הוא לשים לב ולהיזהר, שמה שאנחנו עושים לא פוגע במי שסביבנו.  

זוהר: תודה רבה קרן. איזה סיפור יפה.
קרן: תודה רבה.

 

פינת הטיול

תמר: קרן דיברה על גמלים בסיפור שלה. אני לא אוהבת לרכב על גמלים. 

זוהר: את לא אוהבת לרכב על גמלים.

תמר: לא, הקטע הזה שעד שהם יושבים ואז מתרוממים, אני לא אוהבת את זה.

זוהר: מתנדנדת שמה על הגב.

תמר: לא, לא. זה לא בשבילי. אני מעדיפה ללכת ברגל תודה רבה.

זוהר: רעיון נהדר, אז נראה לי שנזמין עכשיו את אבי עטר שיקח אותנו לטייל. לי יש בקשה אבי, אני נורא רוצה לטייל בדרך הבשמים שדיברנו עליה בתחילת התוכנית, אז אשמח אם תוכל להגשים את זה.

תמר: אבל ברגל אבי, בלי גמלים.

אבי: נהדר. היום אני רוצה לקחת את הילדים של מדברים מדבר לתקופות עתיקות. לתקופה בה סוחרים חצו את הנגב וגמלים היו כלי התחבורה המרכזי.

תמר: אוי.

אבי: הטיול שלנו מתחיל בתוך מכתש רמון בו ביקרנו בפרק על עצי השיטה, והוא אחד המקומות האהובים עליי. ממצפה רמון, נמשיך דרומה בכביש 40 אל תוך המכתש. במהלך הירידה בכביש המפותל, אני אוהב להסתכל על הצבעים המיוחדים של הסלעים שמספרים את סיפור היווצרותם. 

אני חושב על אותם נוודים קדומים שהגיעו לאזור והסתכלו על הנוף עוצר הנשימה הזה ממש כמוני, רק שלהם לא היו כבישים כמו זה שאנחנו נוסעים בו עכשיו, והם היו צריכים להכיר את השטח לעומק כדי למצוא מסלולים ומים. לאחר הירידה נמשיך עוד 8 קילומטרים בכביש שחוצה את המכתש ונפנה מזרחה בדרך עפר מסומנת אדום, לחניון עין סהרונים. 

תמר: רגע מה זה מסומנת אדום? סימנו אותה מסמני שבילים בעצם?

אבי: נכון מאוד. 

תמר: אז זה סימון שבילים שאני יכולה ללכת בעקבותיו ולא להתבלבל?

אבי: בדיוק. בנקודה הזו, צריך ממש לשים לב כי הסימון משתנה מאדום לשחור ואז שוב לאדום. 

זוהר: אז עוקבים אחרי השביל השחור ואז חוזרים לאדום.

אבי: בדיוק. 

זוהר: ואז עם האוטו עדיין?

אבי: בינתיים אנחנו בתוך האוטו. לאחר נסיעה של כ-10 קילומטרים על דרכי עפר די טובות, נגיע לחניון עין סהרונים בו יתחיל המסלול וגם הסתיים. נצא מהאוטו, נמתח מהנסיעה. חשוב מאוד לקחת כובע, מים, שקית לאשפה וגם לא לשכוח את ההורים. 

זוהר: מאוד חשוב.

אבי: אז אפשר לצאת לדרך. מהחניון נלך דרך מאוד קצרה בשביל המסומן אדום ונגיע למיצד סהרונים.

זוהר: מיצד?

אבי: מיצד.

זוהר: מה זה אומר?

אבי: זה אומר שהיום אנחנו קוראים לזה אכסניה, אבל אז זה שימש גם כאכסניה אבל גם כמקום סגור    ששמר על  מי שהגיע לנוח בו לאחר המסע הארוך.

זוהר: תחנת רענון.

תמר: המנטה שלהם.

אבי: בדיוק. אחרי ביקור קצר בחאן שהוא מקום ממש מעניין שכיף להביט בו, נמשיך ועכשיו אנחנו מתחילים את ההליכה המשמעותית. תחילה נרד במעלה דקלים.

זוהר: נרד במעלה?

אבי: נרד במעלה דקלים, ככה הוא נקרא, אבל בעצם אנחנו בעצם הולכים בירידה על דרך הנבטים, דרך הבשמים המקורית. 

זוהר: ששם ממש הם הלכו?

אבי: כן.

זוהר: וואו. 

אבי: הלכו פה עם גמלים וסחורות. שיירות ארוכות מאוד של גמלים. בתחתית המעלה, אנחנו נגיע למפגש עם נחל נקרות. נחל נקרות הוא נחל מאוד רחב שמוביל שטפונות מהר הנגב ומזרחה לערבה. במפגש עם הנחל אנחנו בעצם נפנה ימינה ונכנס לתוך ערוץ הנחל ונעלה במעלה שלו לכיוון פרסת נקרות.

תמר: איזה יופי של שם, פרסת נקרות.

אבי: פרסת נקרות. צורת הפרסה היא חצי סהר, וזו בדיוק הצורה שנוצרה שם באופן טבעי בתהליכים גיאולוגיים מאוד מיוחדים. 

זוהר: מה ממש פרסה כמו של סוס?

אבי: פרסה כמו של סוס.

זוהר: וואלה, אז הולכים בפרסה ואיך זה נראה? תתאר לנו.

אבי: בהתחלה אנחנו נלך בתוך נקיק מאוד צר עם קירות גבוהים לבנים עם כל מיני נקודות צל לבנות מאוד, מאוד נחמדות. בקיץ נהנה מהצל ובחורף, אם זה לאחר גשמים, הערוץ הזה מלא במים ובגבים כיפיים לרחצה.

תמר: איזה כיף. 

אבי: כן. אחרי שנצא מתוך הנקיק הצר, אנחנו נמשיך עם הערוץ של הנחל ונוכל להבחין בסלעים ענקיים שנפלו מהקירות הגבוהים של הנחל. נוכל למצוא גם צמחיה מדברית ואולי אפילו עקבות של בעלי חיים. נמשיך עם השביל הכחול. באיזשהו שלב, השביל הכחול עוזב את הנחל ועולה לכיוון עין סהרונים.

זוהר: עין סהרונים זה איפה שהתחלנו.

אבי: נכון, עין סהרונים זה קרוב מאוד לחאן, נקודת ההתחלה של המסלול. המים בעין סהרונים הם המים שכלואים מתחת לפני הקרקע, הם נאגרו שם לפני אלפי שנים ובנקודה הזו יש איזה חריץ קטן בקרקע שממנו בוקעים מים. היום, המעיין הזה בעיקר מסייע לבעלי החיים ששותים ממנו. אנחנו כמובן אורחים בשטח הזה וצריכים לכבד את בעלי החיים, להשאיר נקי אחרינו ולא לפגוע במים. מעין סהרונים, נמשיך עם הסימון הכחול ונמשיך עד החניון. לפרטים נוספים, אתם מוזמנים להכנס לאתר דעת מדבר או לאתר בית ספר שדה – שדה בוקר. תהנו. 

תמר: זוהר אבל לפני שאנחנו יוצאות לטייל, אנחנו צריכות לסיים את המשחק שלנו. 

זוהר: נכון אנחנו חייבות, זה תורי עכשיו?

תמר: כן. קחי מהקופה.

זוהר: תמר, יש לי סריה. ניצחתי. יש לי דרכים עתיקות. 

תמר: טוב נו ניצחת. בסדר. אנחנו צריכות לסיים פה אז אנחנו נמשיך לשחק בפעם אחרת.

זוהר: נכון. איזה כיף היה בתוכנית!

תמר: ממש! כל הדרכים האלה והסימונים והקקי והרוג’ום. מלא מילים למדנו הים.

זוהר: למדנו מלא.

תמר: אז ביי זוהר.

זוהר: להתראות תמר. 




סיום התוכנית

תודה שהאזנתם לנו.

צוות התוכנית: מידד גורן מגיש פינת הטבע, עמיחי שדה ואבי עטר מגישי פינת הטיול.

קרן סבן, כותבת ומגישת פינת אגדות המדבר.

הפקה: דודו רשתי ותמר קידר.

עריכת טכנית, דניאל למנסדורף ועל המוזיקה המקורית, טל וגנר. 

צוות המערכת: הגר לשנר ורועי גלבר, בוזי רביב מנהל תחנת רדיו bgu.

תודה מיוחדת לזיו שרצר ואבי עטר מבית ספר שדה – שדה בוקר,

פרופסור אוריאל ספריאל ואלי פלג מהאוניברסיטה העברית בירושלים. 

התוכנית הוקלטה באולפני רדיו bgu אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

כאן תמר קידר וזוהר סלמה.

נתראה בתוכנית הבאה.