עקרבים

 תקציר

מי אל מול פנס מתחילים לזהור?

מי מחילות יודעים לחפור?

מי נחשבים מאובנים חיים?

היום, בתוכניתנו מדברים מדבר, נפגוש את העקרבים!

בין טיולים מרתקים, אגדות מפתיעות, שיחה מרתקת במיוחד עם חוקר עקרבים, סיפורים מרגשים של ילדים מקומיים ומומחים חכמים, נכיר מקרוב את העקרבים המופלאים!

הצטרפו אלינו לחוויה מדברית אמיתית.
האזנה מהנה!

הפרק

 תמליל

בוזי: מדברים מדבר, תוכנית לילדים על כל הטוב שבמדבר. בהפקת דעת מדבר, בית ספר שדה שדה בוקר ורדיו bgu אוניברסיטת בן גוריון בנגב. בהגשת תמר קידר וזוהר סלמה. האזנה נעימה. 

תמר: מי אל מול פנס מתחילים לזהור?

זוהר: מי מחילות יודעים לחפור?

תמר: מי נחשבים מאובנים חיים?

זוהר: היום, בתוכניתנו מדברים מדבר, נפגוש את העקרבים. 

תמר: היי זוהר.

זוהר: מה שלומך תמר?

תמר: שלומי טוב, אבל עקרבים, אני מוכרחה להודות שיש לי איזה עניין איתם.

זוהר: זה מזכיר לך זיכרון כואב?

תמר: האמת שכן. הבת שלי, כשרק הגענו למדבר, היא הייתה בת שנה וחצי אני חושבת, יצאנו לשטח לישון. הרגשנו כמו משפחה מדברית כזו, אוהל עניינים. יצאנו לשטח ובבוקר, כשהבת שלי ישבה ליד אבא שלה בזמן שהוא גלגל את מזרון השטח ואת שק השינה, פתאום היא התחילה לצרוח.

זוהר: וואי וואי.

תמר: בהתחלה הוא חשב שהיא דרכה על קוץ או משהו, אבל אני אמרתי ‘די לא יכול להיות קוץ עם כאלה צרחות’. בקיצור, אני לא אספר את כל הפרטים אבל מה שקרה זה שהיא נעקצה על ידי עקרב. בדיעבד הבנו שזה היה עקצן צהוב. אני באתי מהעיר, לא ידעתי לא הכרתי וכמעט התעלפתי. הזמנו אמבולנס ועניינים, הגענו לסורוקה ופוגש אותנו רופא נחמד שמסתבר שלמד בעברו בתיכון לחינוך סביבתי פה במדרשת בן גוריון. הוא אמר לי “אמאלה צעירה, מי יוצא לשטח עם כפכפי אצבע?” גם הבת שלי וגם אני היינו עם כפכפי אצבע.

זוהר: אוי ואבוי לי.

תמר: הוא אמר לי “לשטח יוצאים עם נעליים סגורות”. זה היה אירוע קשה.

זוהר: תשמעי תמר, אני מאוד מעריכה אותך, באמת. אבל, אני חייבת להגיד שבסיפור הזה זה באמת קצת חוסר אחריות. את יודעת, אני מהצפון וגם בצפון יש לנו עקרבים, אז אנחנו תמיד יוצאים לשטח בנעליים סגורות, מכנסיים ארוכים, אין מה לעשות.

תמר: כן, מעכשיו אין יותר כפכפים סיימנו עם הסיפור הזה. זה היה בהחלט יום מאתגר, אבל הוא מאחורינו. אבל רגע זוהר, אמרת שבצפון יש עקרבים, פה פגשנו עקרבים, אז מה בעצם כל כך מיוחד בזה שאנחנו מדברות על עקרבים בתוכנית על מדבר?

זוהר: קודם כל שווה לדבר על עקרבים תמיד. זו חיה באמת מאוד, מאוד מיוחדת. דבר שני, יש לנו פה שטח פתוח, אין לנו יותר מדי שיחים שמפריעים לנו לראות את העקרבים האלה, וככה אנחנו יכולים בעצם ממש לראות אותם בבירור ולחקור אותם ולגלות כל מיני דברים. באמת מאוד מיוחד לדבר עליהם, זו חיה מדהימה.

תמר: האמת היא שקצת אחרי שנרגענו מהסיפור של העקרב הצהוב, התחלתי לקרוא עליהם כי אמרתי “טוב אנחנו כבר פה במדבר, אז בואו נכיר אותם טוב יותר”. 

זוהר: צודקת לגמרי.

תמר: יש בהם דברים מדליקים. נגיד, מה שכולנו מתייחסים אליו כזנב, זו בעצם הבטן האחורית שלהם, זה לא זנב. ונגיד, זה שהם שייכים למשפחת חסרי החוליות וכל הגוף שלהם בנוי ממפרקים והשריון שהוא ממש מדליק, הוא גם מחזיק את השרירים וגם מגן עליו מאויבים שיכולים לטרוף אותם. וגם, והנה חיבור לכך שהם יצורים מדבריים, השריון עוזר להם לאבד פחות מים. זה טריק כזה שלהם.

זוהר: באמת טריק מגניב. האמת שדיברת פה קצת על המבנה של העקרב, ומשהו ממש, ממש מטורף בכל הסיפור הזה של המבנה של העקרבים, זה שהם לא השתנו הרבה במהלך האבולוציה. זאת אומרת שאם עכשיו תחזרי בזמן לפני אלפי שנים, את תראי עקרב פחות או יותר כמו שהוא נראה כיום. זאת אומרת שהמבנה שלהם הוא כל כך חכם, כל כך מדויק שהוא לא היה צריך להשתנות יותר מדי. כמו שאנחנו בני האדם התפתחנו. את יודעת, היינו בהתחלה נראים כמו קוף.

 

פינת הילד 

תמר: זוהר את יודעת, הגיע אלינו ילד ממצפה רמון שקוראים לו דניאל רון.

תמר: היי דניאל.

דניאל: היי.

זוהר: מה שלומך? איזה כיף שהגעת אלינו. דניאל תספר לנו בן כמה אתה.

דניאל: בן 10.

תמר: בן 10? זה אומר שאתה בכיתה ו’.

דניאל: לא.

תמר: אז באיזו כיתה אתה?

דניאל: ד’.

תמר: ד’? איך הגעתי לו’?

זוהר: רגע ודניאל, בעצם היום אנחנו עושות תוכנית על עקרבים ושמענו שיש לך כמה סיפורים ושאתה מבין טוב מאוד בעקרבים. רוצה לספר לנו אם אי פעם ראית עקרב?

דניאל: כן ראיתי אפילו כמה פעמים עקרבים. 

זוהר: וואי מתי ראית?

דניאל: ראיתי כשטיילנו במדבר. אפילו בפסח הקרוב אנחנו הולכים לטייל שישה ימים עם שינה באוהל במדבר.

זוהר: וואו איזה כיף.

דניאל: הפעמים היחידות שראיתי עקרבים היו בכלל בשעות היום, וגם רק סוג מסוים. זה היה העקצן הצהוב.

תמר: עקצן צהוב זה מהמסוכנים.

דניאל: כן. 

תמר: הוא הכי מסוכן שיש.

זוהר: נכון.

תמר: אז טוב ששמרת מרחק.

זוהר: רוצה לספר לנו קצת על התחביבים שלך? מה ילד ממצפה רמון אוהב לעשות?

דניאל: איפה שאני גר, יש מתחתינו חורשה ויש גם שביל משורטט, אבל אני אוהב לרדת ברגל את הצוק שיש שם. הוא די קטן ולא כל כך קשה.

זוהר: ואתה אוהב לטפס עליו, על כל הסלעים?

דניאל: אני יותר אוהב לרדת אותו אבל כן גם לטפס. 

זוהר: איזה יופי. שמענו גם בהתחלה כשרק הגעת שאתה בלהקה? יכול להיות?

דניאל: כן פעם הייתי. 

תמר: רגע מה קורה לכם פה? איזו להקה? להקה של ציפורים? איזו להקה?

דניאל: של מוזיקה.

תמר: וואו.

זוהר: אז אתה שר? אתה מנגן? מה אתה עושה?

דניאל: הייתי שר שם, אבל זה בקטנה. זה גם נמצא במושב לא כל כך מוכר.

תמר: רגע לא אמרת שאתה גר במצפה רמון?

דניאל: נכון אבל עברנו למצפה רמון.

זוהר: מאיפה עברתם?

דניאל: קלחים.

זוהר: קלחים.

תמר: אז יש איזו שעה וחצי נסיעה. אז אתה היית הזמר של הלהקה?

דניאל: כן.

תמר: או אה, יש לנו פה זמר.

זוהר: אז אולי תופיע לנו פעם.

דניאל: אני יכול לשיר שיר אחד.

תמר: עכשיו?

דניאל: כן.

תמר: אומייגאד!

זוהר: קדימה. לייב במדברים מדבר.

דניאל: אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי, אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי. 

זוהר: יאללה דניאל!

תמר: מעולה! יפה מאוד.

דניאל: זה היה רק חלק קטן, אני זוכר יותר טוב כשיש מוזיקה.

תמר: צודק גם התקלנו אותך פה בלי כלי נגינה.

זוהר: אז דניאל, קיבלנו הרבה מידע עליך לפני, ושמענו שפורים שהיה בשנה האחרונה, בגלל שאתה כל כך אוהב עקרבים רוצה לספר לנו למה התחפשת?

דניאל: רציתי להתחפש לעקצן צהוב.

זוהר: איזה מגניב. איך מתחפשים לזה? שמים שריון? מה היה לך בראש?

דניאל: מתחפשים פשוט לעקרב צהוב, ושמים בחלק הנכון של הזנב את השחור.

זוהר: נכון לעקצן הצהוב, איפה שהעוקץ יש לו חוליה אחת שהיא שחורה, ככה מזהים אותו. יפה דניאל.

תמר: אז רגע התחפשת לזה, או שלא התחפשת לזה בסוף?

דניאל: לא בסוף לא התחפשתי לזה, אבל בכל זאת התחפשתי למשהו טוב.

זוהר: אנחנו בטוחות.

תמר: למה התחפשת?

דניאל: לצי’נצ’ילה. 

תמר: וואו, בהצלחה לאמא שלך. קניתם את זה?

דניאל: קנינו חלק ואת השאר אמא הביאה למעצב בגדים והוא הכין לנו את הצ’ינצ’ילה.

זוהר: כן צ’ינצ’ילה זו לא תחפושת שאפשר פשוט לקנות בחנות. דניאל, אנחנו ממש לקראת הסיום, ואתה יודע את התוכנית שלנו שומעים גם ילדים מהצפון ומהמרכז. אז רצינו לשאול אותך אם יש משהו שאתה רוצה להגיד לילדים האלה ששומעים, או ישמעו אותך אחר כך בתוכנית?

דניאל: מצפה רמון זה מקום יפה ומדברי. החלק הכי יפה בעייני במצפה זה הר גמל.

זוהר: וואי זה באמת מקום יפה. רואים משם את כל הנוף של המכתש וגם את הכוכבים בלילה.

תמר: ותן לנו רגע משהו לסיכום שקשור לעקרבים. אולי איזה זיכרון שיש לך מהעקרבים או מהעקרבוטים.

זוהר: אם אתה מפחד מהם, או מה לעשות אם רואים אותם.

דניאל: היינו פעם בקניון לילה שאמרו שיהיו בו הרבה עקרבים, ואמרו שגם יש מקום שבו ממש אפשר למצוא הרבה עקרבים, אז הלכנו, חיפשנו ולא מצאנו אפילו עקרב אחד.

תמר: מאכזב, אין מה להגיד.

זוהר: קשה למצוא לפעמים עקרבים. דניאל המון, המון תודה שהיית איתנו. תודה על הסיפורים והשירים.

תמר: עכשיו אנחנו בזכותך נהיה מפורסמים. 

דניאל: עוד משהו קטן לסיום, מה ההבדל בין עקרב לעקרבוט? עקרבוט זה סוג של עכביש שמנסה להתחפש לעקרב ואז מושך את העקרבים אליו ואוכל אותם.

תמר: איזה גאון, איזה טריק. אתה ראית את זה פעם קורה?

דניאל: לא אבל שמעתי על זה. 

תמר: פשש איזה יופי. תודה דניאל שסיפרת לנו על זה ותודה שהגעת אלינו לאולפן כל הדרך ממצפה.

זוהר: תודה.

תמר: ביי.
דניאל: ביי.

פינת הטבע של מידד

זוהר: תמר, אז דניאל סיפר לנו קודם על העקרבוט, ואת האמת אני חייבת לספר לך שאני פגשתי את המפלצת האדירה הזו. זו חיה ענקית, באמת בגודל של פעמיים כף היד שלי, והיא אוכלת עקרבים. אבל, אני רוצה לספר לך מה עקרבים אוכלים. כמו שאת יודעת עקרבים חיים על הקרקע, הם חיים או בסדקים של סלע, או מתחת לסלעים, או במחילות והם טורפים בעצם כל בעל חיים שהן יכולות.

תמר: עם הצבתות שלהם.

זוהר: נכון עם הצבתות והעוקץ. ככה הם לוכדים את המזון. העוקץ משתק אותם או ממש ממית אותם, ובעצם ככה הם טורפים כל חיה שקטנה מספיק כדי שהם יוכלו ללכוד אותה. מחרקים קטנים ועד לפרוקי רגליים וכל מיני כאלה. הם בעצם אורבים לטרף, יש עקרבים שאורבים ומחכים בפינה עד שהטרף עובד ואז הם לוכדים אותה, ויש עקרבים שהולכים וצדים.

תמר: משוטטים. אז העקרבוט טורף את העקרבים, העקרבים אוכלים פחות או יותר הכל, ובעצם אני אספר לך שיש גם מי שאוכלת את העקרבים. אולי אני אתן למידד שיספר את זה, הוא יעשה את זה קצת יותר טוב. מידד היקר שמספר לנו תמיד סיפורים נפלאים על ציפורים כבר איתנו פה באולפן. היי מידד.

מידד: שלום, שלום כיף להיות פה. שמעתי שדיברתי קודם על עקרבים ועל מה הם אוכלים, וגם על זה שאוכלים אותם.

תמר: ספר לנו מי.

מידד: אוקיי אז אספר על אחד מסוים שאוכל אותם. אתן לא תאמינו. קודם כל, באילו שעות העקרבים פעילים?

תמר: בלילה.

מידד: בלילה. אתן מכירות ציפורים שפעילות בלילה?

זוהר: דורסי הלילה?

מידד: דורסי הלילה ולמי שלא מכיר, אנחנו אוהבים לקרוא להם ינשופים. מי אלו בעצם דורסי הלילה? דורסי הלילה הם קבוצה של ציפורים שלמעשה משתמשות בעיקר ברגליים שלהן ככלי הנשק שלהן. דורסי הלילה ניזונים מכל מיני בעלי חיים שונים. יש דורסי לילה שניזונים מדגים, יש כאלו שמזוחלים, יש כאלה שאפילו מנחשים ויונקים קטנים, ויש כאלו שניזונים מפרוקי רגליים.

תמר: עקרבים?

מידד: בדיוק. אחד מיוחד יש לו שם מצחיק. למה מצחיק? כי זה מזכיר מילה אחרת. לציפור הזאת קוראים כוס.

תמר: אוקיי.

מידד: כוס היא אחד הינשופים הקטנים. הוא פעיל בעיקר בלילה וגם לפעמים ביום. כיוון שהוא פעיל בעיקר בלילה, הוא חייב שיהיה לו חוש אחד מאוד, מאוד מחודד.

תמר: הראייה.

מידד: הראייה נכון. וגם?

תמר: שמיעה.

מידד: נכון. בלילה הרבה יותר קל לשמוע. הם יושבים ופשוט מקשיבים. הם ממש יכולים לשמוע את הצעדים של העקרבים.

תמר: עד כדי כך?

מידד: ממש ככה. חוש השמיעה שלהם מאפשר להם לאתר את הטרף מרחוק וחוש הראייה משלים את העבודה. מה שהם עושים, הם יכולים להתקרב את הטרף שלהם. במקרה הזה, פרוקי רגליים. הקוס מאוד אוהבים עקרבים ויש הרבה עקרבים בלילה כי אז הם פעילים והם יוצאים החוצה לאכול. אם הם לא נזהרים, הקוס יכול להתגנב ופשוט לקחת אותם.

תמר: מה הוא יורד אליהם ככה עם הרגליים ותופס אותם?

מידד: בדיוק. יש להם ציפורניים חדות, הוא תופס אותם ומנטרל אותם עוד לפני שהם יודעים מה קורה. ומה שונה בקוס משאר דורסי הלילה האלה? אם פעם יצא לכם ללטף את הכנפיים של הקוס אתן תוכלו להרגיש שהנוצות שלהם מאוד, מאוד רכות. כשהם עפים בלילה פשוט לא שומעים אותם. 

זוהר: איזה קטע. ולעקרב אין מושג מה קורה.

מידד: הוא לא יודע. הופ, הקוס תופס אותו ואוכל אותו בתאבון. גם הקוס, ואתם יודעים, ככה זה בטבע. אתה אוכל…

תמר: ונאכל.

מידד: למחרת אתה יכול להיות ארוחה של מישהו. באמת לא מזמן, שוטטתי, יש באינטרנט פרויקט מאוד מיוחד שנקרא מצלמות אונליין, שלמעשה אתה יכול להכנס לאתר הצפרות הישראלי ולצפות בשידור ישיר במצלמות שממוקמות מול קינים של ציפורים ובעיקר עופות דורסים. 

זוהר: עושים להם פפראצי על הבית.

מידד: ממש כן.  

תמר: האח הגדול.

מידד: בדיוק. גם בלילה. 24 שעות כמו באח הגדול, המצלמה משדרת את מה שהם עושים ורואים דברים מאוד מעניינים.

תמר: אז ראית פעם קוס תופס עקרב?

מידד: לא, אני ראיתי משהו אחר. ראיתי ציפור דורסת שפעילה ביום, שנקרא עקב עיטי. זה בין הדורסים הגדולים שיש לנו. הוא מקנן בעיקר במרכז הארץ והצפון, אבל גם בדרום. בקן אחד שנמצא אי שם בשפלה, כבר כמה שנים שאנחנו משדרים משם, יום אחד הגיעה אמא עקבית לקן עם קוס.

תמר: הופה, לא נעים. הנה אכלו אותו. 

מידד: אז אותו קוס מסכן שכנראה עמד, כמו שאני מכיר אותם הם עומדים על אבנים בשעות הבוקר. לפעמים הייתי רואה אותם עומדים בצהריים. קשה מאוד לאתר אותם את האמת כי הם נראים כמו אבן.

תמר: באמת? יש לנו הרבה מהם פה במדבר?

מידד: כן יש לנו די הרבה. יש ליד שדה בוקר ויש בניצנה. הם אוהבים אזורים עם אבנים וסלעים, כי באמת אם הם לא זזים קשה לראות אותם. בעבר הייתי רואה אותם גם במרחב עם, יש שם קיר בכניסה והיה שם זוג שבאופן קבוע היה שם. אותו קוס מסכן כנראה לא הסתווה מספיק טוב ועקב עלה עליו ולצערו הוא סיים כארוחת צהריים.

זוהר: לשמחתו של העקב.

מידד: בדיוק.

תמר: וואי מידד, כרגיל הסיפורים שלך מרתקים. 

זוהר: ממש

תמר: תודה רבה.

מידד: בשמחה, בכיף

תמר: ונתראה בתוכנית הבאה.

מידד: בוודאי, להתראות.


פינת הסיפור של קרן

 

זוהר: תמר אני חייבת לספר לך על אחד הדברים האדירים שהעקרבים עושים. בחודשים החמים, באזור מאי עד ספטמבר, אפשר לראות משהו שנקרא מחול העקרבים. 

תמר: אוי נו מה מחול? מה הם רוקדים שם עם בגד בלט וצבתות אסופות?

זוהר: אולי לא בגד בלט, אבל ממש מחול.  מחול העקרבים זו הדרך של הזכר לחזר אחרי הנקבה. מה שקורה שם, אני אספר לך. הזכר מגיע אל הנקבה, מקיף אותה לאט, לאט, לפעמים הוא גם מרעיד את הקול שלו ויש גם מינים שעושים כל מיני קולות מיוחדים כאלה. ואז, הנקבה מחליטה אם בא לה עם העקרב הזכר הזה, או שלא. אם בא לה, היא נשארת לעמוד בלי תנועה.

תמר: מה פריז?

זוהר: פריז. היא מסמנת לו שהיא במדבר במין פוזה כזו. ואם לא בא לה, אז היא פשוט הולכת. היא מתחילה לזוז והוא מבין את הרמז, מתרחק והולך. אם היא בעניין אז הזכר מתחיל בעצם להסתובב סביבה.

תמר: חבל ילדים שאתם לא רואים את זוהר, אילו תנועות. היא זזה עם הצבתות שלה מצד לצד באולפן.

זוהר: בעצם העקרב מתקרב אליה ומתחיל לגעת לה בצבת, נוגע לה ברגל ובודק את השטח. שוב, אם היא בעניין היא נשארת בפוזה שלה בפריז. 

תמר: איפה המחול פה בכל הסיפור?

זוהר: והנה הוא תופס לה את הצבתות, הם מחזיקים ידיים ומתחילים להתסובב ולרקוד עד שהם מגיעים לפינה מסוימת ורומנטית במיוחד ושם הם נהיים זוג.

תמר: איזה מגניב. אבל את יודעת, הם לא נשארים זוג למלא שנים, הם מביאים צאצאים וזהו אז הם נפרדים. בתקופת הרבייה הבאה, עקרב חדש יחפש בת זוג חדשה.

זוהר: האמת שבפינת אגדות המדבר שלנו, יש בדיוק סיפור שקרן הכינה לנו על מה קורה לאמא העקרבה שנשארת עם הצאצאים.

תמר: קרן כבר כאן איתנו, היי קרן.

קרן: היי תמר וזוהר. היום אני אספר על פחדים וחברות. בוואדיות ועל מדרונות ההרים במדבר, בתוך מחילות ארוכות וצרות, חיים בעלי חיים קטנים עם רגליים קצרות, צבתות בקדמת הראש ועוקץ בקצה האחורי. רבים אומרים שהם מפחידים ואולי אף מגעילים. אבל בעצם, הם פשוט יצורים ככל חיה אחרת. אלו הם העקרבים עליהם נספר הפעם.

במדרון של נחל הרועה, קרוב לקיבוץ שדה בוקר יש מחילות רבות מספור. באחת מהן, גר אבי העקרב, מסוג אביעד. צבע בטנו שחום, שמונה רגליו צהובות, והצבתות שלו עבות וגדולות. אבי העקרב שונה מכל חבריו העקרבים. במשך תקופה ארוכה הוא לא עזב את גבה של אמו, וכשהוא גדול והיא לא יכלה לשאת אותו יותר על גבה, היה עוקב אחריה ונזהר מאוד שלא להתרחק. אבי העדיף להשאר במחילתו גם ביום וגם בלילה. הוא שעשע את עצמו במקום לצאת החוצה ולפגוש חברים. 

יום אחד הודיע אמו לאבי, “אינך יכול להיות תלוי בי יותר.” כך אמרה לו. “אתה צריך לדעת איך להתמודד לבד. אני עוזבת את המחילה ואלך לחפש מקום אחר. אתה תשאר פה, ואני סומכת עליך שאתה תדאג לעצמך והכל יהיה בסדר.” אבי היה מתוסכל ועצוב. הוא מאוד פחד מהחיים מחוץ למחילה.

הוא ידע שכל החבריו העקרבים יוצאים מהמחילה בלילה בחיפוש אחר טרף, אך הוא עצמו פחד מהחושך. גם במהלך היום הוא לא רצה לצאת כי הוא ידע שחם בחוץ, ושאור השמש מסנוור. יום שלם נשאר אבי במחילה לבדו. בלילה התחילה לקרקר לו הבטן. הוא חשב וחשב ולבסוף החליט “אני חייב לצאת מהמחילה ולחפש אחר עכביש למאכל”.

אבי התקדם בחשש ובאיטיות לעבר פתח המחילה. הוציא צבת אחת והרגיש את רוח הלילה מקררת את גופו. לאחר מכן, הוציא עוד צבת אחת ואת ראשו. הוא הביט למעלה וחשכו עיניו “אין טיפת אור, אפילו הירח עוד לא זרח.” הסתכל אבי ימינה, הסתכל שמאלה, ולא ראה שום דבר.

“איך אוכל לזחול בין האבנים והצמחים? ודאי אתקל בסלע ואקבל מכה.” חשב. התחרט אבי וחזר אל המחילה. עברו מספר שעות ואבי לא הצליח להירדם מרוב רעב. הוא ידע שהוא חייב לצאת החוצה. הוא חשב וחשב והחליט שינסה הפעם לצאת בצורה אחרת. קודם הוא יוציא את הבטן האחורית שלו, היכן שהעוקץ נמצא. אם משהו יקרה, הוא יוכל להגן על עצמו. זחל אבי לאחור, הוציא את בטנו מחות למחילה והתחיל להתקדם לאט, לאט עד שכולו היה בחוץ.

הירח כבר זרח בחציו וחלוקי האבנים הלבנים החזירו אור בהיר. אבי זחל מסביב למחילה שלו ופתאום ראה עיניים צהובות ננעצות בו. הוא שמע קולות קריאה צורמי אוזניים והרגיש את משק הכנפיים של ציפור הטרף שאמו הזהירה אותו מפניה. הוא הרגיש כיצד הקוס עטה לעברו. אבי הניף את רגליו הקדמיות ורץ בזריזות לתוך המחילה שניה לפני שהקוס הספיקה להגיע אליו. רק כעבור מספר שעות הוא הצליח להירגע מהחוויה האיומה והמפחידה הזו, אבל הוא באמת לא ידע מה לעשות, הוא כבר היה רעב מאוד. 

לפתע שמע קולות של רגליים זעירות דורכות על האדמה הקשה בפתח ביתו. קול נעים קרא אליו “אבי האביעד, זו אני ריקי העקרבה. בוא החוצה, אל תפחד, נלך לחפש טרף יחד.” בטנו של אבי התחממה כולה והוא הרגיש איך הוא מסמיק.

הוא אזר אומץ ויצא בפעם השלישית מהמחילה. מחוץ למחילה חיכתה לו במלוא יופיה העקרבה ריקי. הכוכבים נצצו בשמיים, מזג האוויר היה נעים ונראה ששום דבר רע לא יכול לקרות. אבי וריקי הצמידו את הצבתות שלהם ורקדו את מחול העקרבים שרק הם יכולים לרקוד.

 לאחר מכן, מצאו עכבישים למאכל וכשזרחה השמש, חזרה אבי לביתו מאושר, שבע וקצת יותר אמיץ. מהלילה הזה אבי למד שגם אם מפחדים, וגם אם יש אתגרים שנראים בלתי אפשריים, צריך להתמודד עם הפחד ועם הדאגות ופשוט לצאת ולהתנסות. אבל עוד יותר מזה, אבי למד כמה חשובה החברות. הוא הבין שאם ממש ממש מפחדים, חברים יכולים לעזור. כך ביחד אפשר להתגבר על הפחד. 

זוהר: תודה רבה קרן, איזה סיפור מקסים.

קרן: תודה לכן.

תמר: נתראה בתוכנית הבאה.

 

מפגש עם יורם צביק מומחה לעקרבים 

תמר: אז הזמנתי לאולפן את יורם צביק מהמעבדה לחקר עקרבי ישראל בעמותת דוכיפת ירוחם. הוא גם סטודנט באוניברסיטה העברית, והוא יספר לך זוהר כל מה שאת רוצה לדעת על עקרבים.

זוהר: איזה כיף. איך את מפתיעה אותי תמיד תמר. שלום יורם.

יורם: אהלן

זוהר: נעים מאוד. הבנתי שאתה עומד לענות לי על כל השאלות ויש לי לא מעט.

יורם: אני אשתדל לפחות.

זוהר: אז השאלה הראשונה שלי היא קודם כל, דיברנו עכשיו לא מעט על עקרבים ורציתי לדעת איך אתה הגעת לנושא, למה זה דווקא מה שהחלטת לחקור?

יורם: קודם כל כנראה שנולדים עם זה, עם האהבות האלה לדברים המיוחדים האלה. כבר משהייתי נער התעניינתי בעקרבים. זו קבוצה מרתקת עם תופעות מאוד מיוחדות ומבנה גוף מאוד ייחודי. זו קבוצה מאוד קדומה ועתיקה. 

זוהר: נכון דיברנו על זה שהם נקראים סוג של מאובן חי.

יורם: נכון, זו אחת הקבוצות הקדומות ביותר על פני כדור הארץ. יש תופעות מאוד, מאוד מעניינות שמתרחשות אצל עקרבים. אז האהבה התחילה אז, אבל כשמתבגרים לפעמים קצת מתרחקים ולפני מספר שנים, ביחד עם רשות הטבע והגנים והאוספים הלאומיים באוניברסיטה העברית, כתבנו את “מדריך שדה לעקרבים בישראל”.

זוהר: אני רואה שהבאת לפה עותק.

יורם: כן יש עותק כאן על השולחן. כתוצאה מזה החלטתי לחזור לאהבה הישנה ולצלול שוב לעולם העקרבים.

תמר: כל אחד ואהבת הנעורים שלו.

יורם: נכון. היום אני חוקר פעיל ועורך במקביל מספר מחקרים על עקרבים.

זוהר: מדהים.

תמר: יורם ספר לנו קצת, אני בתחילת התוכנית סיפרתי שהבת שלי נעקצה על ידי עקצן צהוב. תעשה לנו קצת סדר בעניין הארס ומי מסוכן למי מסוכן.

זוהר: יש הרבה פחד באמת סביב הנושא הזה.

תמר: וגם אי ודאות.

יורם: אז בעצם, כאימרת כנף, אולי זה יפתיע אתכם ואולי פחות יפתיע אתכם, עקרבים הם לא בעל חיים שמאוד צריך לפחד ממנו. למה? הם יחסית אלינו מאוד איטיים. בשונה לדוגמא מנחש, שיותר מהיר ממנו ואנחנו לא יודעים לאן הוא יזחל, עקרב אני יכול לראות לאן הוא רץ ובצעד אחד שלי אני יכול להתרחק ממנו.

תמר: אבל אם אני יושבת עליו במקרה?

יורם: אז קודם כל, הם לא מחפשים אותנו והם לא באים לעקוץ אותנו. הם מעדיפים לצלול למחילה מתחת לאבן שלהם. מתי כן יש פגישה לא מוצלחת? כשבטעות התיישבתי עליהם, או אם הכנסתי יד למקום שיש בו עקרב והוא מרגיש מאויים ושאין לו לאן לברוח.

תמר: בשק שינה למשל.

יורם: למשל. לכן כשאנחנו בשטח מאוד מומלץ להניח את הדברים שלנו במקום מוגבה, או לחילופין, לנער אותם בבוקר ולהזהר לפני שמתלבשים, לפני שנועלים את הנעליים, לפני שמתנגבים במגבת. ניעור ורק אז להתחיל. בסך הכל לא צריך לפחד מאוד מעקרבים. אבל, ברגע שכן נעקצים חשוב מאוד לדעת מה עקץ אותנו כי ישנם מינים שעלולים להיות מסכני חיים. זה תלוי כמובן במי הנעקץ, כמובן שככל שהגוף יותר קטן זה יותר מסוכן. תינוק יהיה רגיש יותר מבן אדם מבוגר.

זוהר: האמת יורם שיש לי סיפור…

תמר אתה לא תאמין לסיפור הזה.

זוהר: כשאני הייתי תינוקת, אז התיישבתי על עקרב והוא עקץ אותי. הייתי ממש ממש קטנה והחיתול שלי ספג את כל הארס ואני כאן היום. 

יורם: יש עוד תופעה מאוד מעניינת, שגם העקרבים שאנחנו יודעים שהם מסוכנים, לא תמיד מזריקים את הקוקטייל של הארס עצמו, אלא הם מזריקים איזושהי תמיסת מלחים שמאוד, מאוד כואבת אבל לא מכילה את המרכיבים המסוכנים של הארס. אבל, אנחנו לא יכולים לדעת אותו. 

תמר: כן, גם לביתי לא קרה כלום למעשה וטוב שכך.

יורם: טוב שכך. יכול להיות שמה שעקץ אותה זה למשל…

תמר: לא! לא! לא! מה הבאת לכאן? אמאלה.

יורם: הבאתי לפה עקרב שהוא מאוד דומה לעקצן הצהוב, אבל הוא נקרא צרבן ישראלי.

זוהר: רק נספר למאזינים שיש עקרב באולפן?

תמר: זה סגור הדבר הזה?

יורם: אפשר לסגור.

תמר: אני בורחת.

יורם: סגרתי את זה, הכל בסדר. אז באמת זה עקרב מאוד דומה וקשה להבדיל. לא מספיק לתת סימני שדה. זה נכון שיש סימני שדה שהם קלים לזיהוי למי שכבר מכיר. מי שלא מכיר ובמיוחד עם כל ההתרגשות של ראיתי עקרב, או עקץ אותי עקרב, זה לא מספיק. לכן היום במיוחד בעידן הסמארטפונים, צלמו. לפני שאתם מועכים אותם למוות, לדעתי עדיף לא למעוך אבל בכל זאת, לצלם מכמה זוויות ולהגיע עם התמונה הזו. אם אפשר גם בלי להיעקץ לתפוס אותו באיזשהו כלי ולהביא אותו אתכם לאן שמתפנים, אם זה חדר מיון, או מרפאה, זה עוזר. 

ישנו מרכז ארסים בבית החולים רמב”ם, מרכז ארצי שכל אזרח יכול להתקשר אליו ולתאר את העקרב. הם נעזרים, ישנה קבוצת ווצאפ של מומחים בלבד. זו קבוצה שגם אני חלק ממנה. והם שולחים לנו 24\7 תמונות לזיהוי וכל מומחה בתחומו, בעצם לכל תחום יש כמה מומחים כי אם נגיד אני לא שמתי לב, אז מישהו אחר ראה וענה קודם. בדרך כלל זמן התגובה הוא בין 10 שניות ל-30 שניות. מזהים זיהוי, אם יש תמונה סבירה אז ודאי ואז יודעים אם צריך השגחה רפואית יותר מחמירה או פחות מחמירה, או אם מספיק לשבת בבית ולראות שזה לא מחמיר.

תמר: יורם אנחנו מדברים פה על הארס ועל הסכנות, אבל יש גם דברים חיוביים, עכשיו שמעתי על מחקרים רפואיים שמשתמשים שבארס שלהם בשביל ריפוי מחלות.

יורם: אז מסתבר, במאמר חדש שיצא השנה, ב-2021 איזושהי חוקרת ריכזה את כל מה שמתחדש בתחום בשנים האחרונות וזה פשוט מדהים. משתמשים במרכיבים שונים מארס העקרבים להרבה מאוד דברים. במקום אנטיביוטיקה, להילחם בחיידקים, להילחם בעובשים שונים. ישנם מחקרים שנעשים גם בארץ.

זוהר: יורם אנחנו כבר ממש תכף מסיימים. אני פשוט חייבת לשאול אותך. הבאת לפה מן פנס שחור כזה מוזר וקטן, למה? מה הקשר בינו לבין העקרב שהבאת לנו?

יורם: אז לפני כמה שנים התגלה במקרה, זו הייתה קבוצת מדענים שחקרו מינרלים ותוך כדי שהם האירו עליהם באור אולטרה סגול, הם ראו שהעקרבים שהיו בשטח זהרו באולטרה סגור.

זוהר: ממש זהרו באופן בולט בשטח?

יורם: ממש זהרו. עולם מחקר העקרבים השתנה כי אנחנו יוצאים לשטח ותראו מה קורה לעקרב הזה.

זוהר: אני אתאר למאזינים, הוא נהייה בצבע צהוב זוהר. זה אפילו לא משנה אם העקרב בכלל שחור, באור אולטרה סגול הוא זוהר.

יורם: נכון מאוד, זה לא משנה מה צבע העקרב.

תמר: הוא זז, הוא זז.

יורם: כשאני הולך עם פנס רגיל, אני בקושי רואה עקרבים בשטח, אבל כשאני מדליק את הפנס האולטרה סגול אני רואה אותם ממרחק של כמה מטרים, זה כמו שהשטח מלא באבנים טובות.

זוהר: פתאום מגלים כמה עקרבים יש.

יורם: אפשר ככה גם ללמוד הרבה על ההתנהגות שלהם מבלי להפריע להם. 

תמר: תשמע יורם זה פשוט מרתק ואני מודה שאני כמו ששמתם לב, לא חובבת גדולה של היצור, אבל למדתי לחבב אותו בשיחה איתך ואנחנו באמת יכולים להמשיך לדבר ולדבר, אבל אנחנו צריכים לסיים.

זוהר: תודה רבה לך יורם.

יורם: שמחתי לשוחח אתכן על עקרבים.

זוהר: תמיד אנחנו אומרות “נביא יעלים לאולפן נביא כל מיני דברים…” פעם ראשונה שזה באמת קורה.

יורם: דרך אגב, לא ציינתי את זה, אבל אחד הדברים שאנחנו עושים פה בירוחם, זה סיורים מודרכים בעקבות העקרבים באמצעות פנסי אולטרה סגול שאנחנו מחלקים למשתתפים.

זוהר: מדהים.

תמר: רק תיקח אותו איתך כשאתה יוצא. 

יורם: אני אקח אותו איתי.

תמר: תודה רבה.

זוהר: קח גם אותי ונצא לסיור.

תמר: תודה יורם.
יורם: תודה.

 

פינת הטיול

תמר: זוהר את יודעת שבישראל יש 25 מיני עקרבים?

זוהר: וואי וואי את לא תאמיני איזה שמות יש להם.

תמר: איזה? עקצן צהוב כבר שמענו.

זוהר: עקצן צהוב שמענו, יש גם חד צלע מגובשש.

תמר: אוקיי.

זוהר: חכי חכי. יש עקרבון נגבי. נבו יריחו, שחרן יהודה…

תמר: וואו וואו.

זוהר: יש להם שמות מאוד מיוחדים.

תמר: אז אפרופו שמות, ידעת שלא רחוק מכאן, ליד המכתש הקטן שלא רחוק מירוחם שקודם דיברנו עליה, יש כביש מפותל ולידו מסלול טיול יפה שנקרא מעלה עקרבים. אבי, מפינת הטיול יספר לך על זה.

זוהר: שלום אבי.

אבי: שלום זוהר ותמר.

תמר: שלום שלום.

אבי: מה שלומכן?

תמר: טוב מאוד.

אבי: נהדר. היום אני אספר על מסלול שנקרא מעלה עקרבים, אבל אל דאגה אנחנו נטייל בו בירידה. המסלול נמצא ממזרח למכתש הגדול ויורד מזרחה לכיוון ערוץ נחל צין. הוא חלק מדרך ראשית קדומה מאוד חשובה שחצתה את הנגב ולמעשה הוא מוזכר כבר בתקופת התנ”ך. מספר פעמים הוא מוזכר בתנ”ך מעלה עקרבים. לאחר מכן נעשה בו שימוש גם במסחר בנחושת מעבר הירדן ועד מרכז הארץ ומצריים. לאחר מכן הוא שימש גם את הנבטים במסחר שלהם מחצי האי ערב לאירופה עם בשמים וקטורת. והרומאים, כשהם כבשו את הארץ, כמו שהם נוהגים לעשות, הם סוללים דרכים מאוד משמעותיות וטובות כדי לאפשר מסחר מוצלח ולאפשר לצבא לנוע בדרכים האלו. 

הם עושים עוד משהו, הם בונים כל מיני מבנים לאורך הדרך, מיצדים. היום אנחנו קוראים לזה חיברה, אבל אז זה היה מבנה מאוד מרשים ששלט על הדרך וצפה עליה ואפשר לחיילים לשהות במקומות סגורים ומסודרים. אז לאורך הדרך הזו אנחנו נראה מספר מבנים כאלה והרבה מאוד נוף. נקודת ההתחלה היא על כביש 227. הכביש הזה מסיבות בטיחותיות נסגר לתנועה ולכן לפני שיוצאים לדרך כדאי להתעדכן אם ניתן להגיע למסלול. 

המסלול, אורכו כולו הוא 7 קילומטרים והוא בעיקר בירידה. הוא אינו מעגלי ולכן כדאי מראש להיערך ולהשאיר רכב בנקודת הסיום, אני אתייחס לזה בהמשך. נקודת ההתחלה המדויקת היא בסמוך לאנדרטת מבצע הערבה. תחילת המסלול היא על שביל ירוק. אנחנו נלך מערבה בערך קילומטר ושבע מאות מטר, נגיע לפיצול עם נחל גוב ונעבור לשביל שחור איתנו נמשיך לנוע מערבה עוד כקילומטר ושש מאות מטר עד למיצד צפיר. יש שם גם שרידים קדומים יותר של תחנות מסחר נבטיות קדומות.

תמר: המיצדים האלו הם גם מקומות עם צל? זה מקום שאם אנחנו עוצרים בו זו הזדמנות לעצירת צל, או לא ממש?

אבי: לא, מה שרואים בדרך כלל זה מספר קירות בגבהים שונים, אבל לא משהו עם קירוי. תלוי כמובן בכיוון השמש ובשעה. אפשר לעצור אולי בשעה מסוימת ויהיה שם צל.

זוהר: אבל בדרך כלל יש שם רוח שאפשר לעצור ולהרגיש, כי זה יחסית גבוה.

אבי: נכון. דרך אגב, הכינוי של המקום הזה בערבית הוא קצר אל צופרה. בעברית זה אומר מיצד שריקות הרוח.

זוהר: הנה הרוח שהבטחתי לכם.

אבי: בדיוק, הזכרת לי. מהנקודה הזו אנחנו נרד מזרחה ולאחר כקילומטר ושש מאות מטרים נגיע לחורבת צפיר. חורבת צפיר זה מבנה קצת יותר גדול ומרשים מהמיצד שראינו קודם. היא שמשה כמחנה ראשי של חיל המצב הרומי ששמר על הדרך. משם יש נוף מאוד, מאוד יפה מזרחה, גם לבקעת צין שנמצאת ממש למטה וגם יותר רחוק לכיוון הערבה, ועוד יותר רחוק להרי אדום.

זוהר: הרי אדום שבירדן. 

אבי: נכון. מהנקודה הזו, אנחנו נבחין בחציבה וסיתות של הדרך מהתקופה הרומית. אנחנו ממש נראה מדרגות שלפני 1,800 שנים חצבו בדרך כדי לעשות אותה הרבה יותר נוחה לטיפוס ולירידה. הדרך עצמה שעליה אנחנו הולכים הוא מאוד תלול, אבל לאחר הסיתות ויצירת המדרגות שיירות גדולת, חיילים ובעלי חיים שנושאים מסעות, יכלו לעלות ולרדת בצורה יותר קלה. מחורבת צפיר, בערך לאחר שני קילומטרים אנחנו מגיעים לנקודת הסיום. מרגע שנרד במעלה עם המדרגות, נגיע לנקודת הסיום. נקודת הסיום היא נמוכה בהרבה מנקודת ההתחלה, זה יהיה די בסמוך לערוץ של נחל צין וזו גם הנקודה שבה כדאי להשאיר את רכב האיסוף.

תמר: ההיא מתחילת הטיול. 

אבי: זו ממש נקודת הסיום של הכביש הסלול המתפתל, כביש האספלט, ליד מבנה נוסף שנקרא רוגם צפיר. זה גם מבנה ששימש את הצבא הרומי, מבנה קטן. שם ניתן להשאיר את הרכב לסיום. אני מקווה שנהנתם ושלא היה מאוד קשה.

תמר: נשמע שבעיקר מצפה לנו נוף מקסים.

אבי: בהחלט. אם יש עוד שלאות או פרטים שתרצו לגלות, אז באתר דעת מדבר, או בבית ספר שדה שדה בוקר, צוות ההדרכה ישמח לענות לשאלות. 

תמר: מצוין, תודה אבי.

זוהר: תודה אבי. יאללה תמר, כמה כח יש לך? מוכנה לעשות את מעלה הקרבים?

תמר: אולי נלך עם פנסים בלילה ונחפש עקרבים?

זוהר: טוב בסדר. אבל תמר, הפעם תבואי עם נעליים סגורות.

תמר: אוי נו את לא תשכחי לי את כפכפי האצבע האלה מתחילת התוכנית. אוקיי מעולה, אז אנחנו זזות.

זוהר: יאללה אחרייך.

סיום התוכנית

תודה שהאזנתם לנו.

צוות התוכנית: מידד גורן מגיש פינת הטבע, עמיחי שדה ואבי עטר מגישי פינת הטיול.

קרן סבן, כותבת ומגישת פינת אגדות המדבר.

הפקה: דודו רשתי ותמר קידר.

עריכת טכנית, דניאל למנסדורף ועל המוזיקה המקורית, טל וגנר. 

צוות המערכת: הגר לשנר ורועי גלבר, בוזי רביב מנהל תחנת רדיו bgu.

תודה מיוחדת לזיו שרצר ואבי עטר מבית ספר שדה – שדה בוקר,

פרופסור אוריאל ספריאל ואלי פלג מהאוניברסיטה העברית בירושלים. 

התוכנית הוקלטה באולפני רדיו bgu אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

כאן תמר קידר וזוהר סלמה.

נתראה בתוכנית הבאה.