חוֹל

 תקציר

בפרק זה נצא למסע קסום בעקבות החול!
דרך סיפורים מרתקים של ילדים מקומיים, אגדות נהדרות, טיולים מרגשים, ומפגש עם מומחים, נכיר מקרוב את גרגירי החול המדהימים.

הצטרפו אלינו לחוויה מדברית אמיתית.

האזנה מהנה!

הפרק

 תמליל

בוזי: מדברים מדבר, תוכנית לילדים על כל הטוב שבמדבר. בהפקת דעת מדבר, בית ספר שדה שדה בוקר ורדיו bgu אוניברסיטת בן גוריון בנגב. בהגשת תמר קידר וזוהר סלמה. האזנה נעימה. 

תמר: את מי אפשר למצוא במגוון צבעים?

זוהר: על מי כיף להשתולל בגלגולים?

תמר: מי יכול להפוך לארמון גדול?

זוהר: היום, בתוכניתנו מדברים מדבר, נפגוש את החול. היי תמר.

תמר: היי זוהר.

זוהר: מה שלומך?

תמר: שלומי מצוין. 

זוהר: תמר אני חייבת לספר לך. הייתי השבוע בים עם כל המשפחה והחברים, והיה קצת קר אז לא נכנסנו למים, אבל נעמדתי ממש על שפת הים והייתי יחפה, הכנסתי את הרגליים שלי לתוך המים ולאט לאט הרגשתי איך הרגליים שלי שוקעות ככה בתוך החול וזה היה כל כך כיף. היה נורא נעים וגם אכלנו שם. 

תמר: איזה כיף. בזמן שאת בילית עם המשפחה שלך בחוף הים, אני ביליתי עם המשפחה שלי לא רחוק מכאן, בדיונה של באר מילכה באזור פתחת ניצנה. אספר לך על זה יותר בהרחבה בהמשך כי זה גרם לי לחשוב, אחרי שהתגלגלנו בדיונות ושיחקנו, ועכשיו את מספרת על זה ששקעת בחול בנעימים. אנחנו כל הזמן אומרים חול, חול, חול, אבל מה זה חול בכלל?

זוהר: האמת תמר, זה ממש מצחיק, אבל אפילו שאני הייתי בים, רחוק מאוד מהדיונות בבאר מילכה, אני רוצה לספר לך שהחול שאת התגלגלת עליו ואני נרטבתי ממנו, בעצם מגיע מאותו מקום.

תמר: רגע, רגע, באיזה חוף היית?

זוהר: הייתי בחוף פלמחים. את מכירה?

תמר: ברור. החול שבחוף פלמחים והחול של הדיונה פה בפתחת ניצנה, ממש קרוב לגבול עם מצרים במערב הנגב, זה אותו חול?

זוהר: כן. החול שלנו בעצם עבר מסע ארוך מאוד, שהתחיל בהרים הגבוהים באפריקה שנקראים הרי חבש. את מכירה אותם?

תמר: חבש זה מה שהיום אתיופיה. 

זוהר: נכון, בדיוק. אלו הרים מאוד גבוהים שעם הזמן נשחקו על ידי תהליך שנקרא בלייה. את יודעת מה זה בלייה?

תמר: כן בטח, אני מכירה את המושג הזה, אבל תסבירי לי עוד פעם.

זוהר: זה בעצם אומר שכוחות כמו מים או רוח, מפוררים לאט לאט, במשך המון שנים את הסלע. ובעצם, כל השחיקה מגיעה לתוך הנילוס, שהוא נהר גדול ומרכזי מאוד שבעצם מסיע את החול לתוך הים התיכון ומשם אל החופים שלנו. אז החול שאת התגלגלת עליו ואני ביקרתי בו בים, הוא אותו החול שמגיע בכלל מאפריקה!
תמר: איזה מסע עושה החול הזה כדי להגיע אלינו וכדי שאנחנו נתגלגל ונשקע בו. זה נורא מעניין.

 

פינת הילד 

זוהר: לגמרי. תמר, אני רוצה להכיר לך ילדה מאוד חמודה שהיא ממש מכאן, ממדרשת בן גוריון, איפה שאנחנו מקליטות. קוראים לה איה. שלום איה!

איה: היי. 

זוהר: איזה כיף שהצטרפת אלינו.

איה: בשמחה.

תמר: איה, את לומדת כאן במדרשת בן גוריון?

איה: כן. 

תמר: באיזו כיתה?

איה: בכיתה ד’. 

תמר: ואיך את עם חול? את אוהבת לגעת בחול, ללכת על חול?

איה: חול זה כיף, אבל בוץ לא. 

זוהר: בוץ לא. יש גם בוץ פה בנגב שלנו?

איה: לא הרבה כי אין הרבה מים. 

זוהר: וכשאת הולכת על חול, את אוהבת ללכת יחפה?

איה: תלוי, פעם כשהיינו בחוף הים. נראה לי שזה היה באילת, אז לא רציתי ללכת למים עם סנדלים כמו שאמא שלי אמרה לי ובסוף החוף שרף לי את כפות הרגליים. 

זוהר: וואי וואי, אני מכירה את זה, זה כואב נורא. 

איה: וכל פעם שרציתי ללכת להביא משהו מאיפה שישבנו, הייתי צריכה לרוץ על החול. 

תמר: אז נראה לי שכדאי להקשיב לאמא לפעמים, לא?

איה: כן. 

תמר: לפעמים, לא תמיד.

איה: אמא, אם את שומעת את זה אז כן, כדאי להקשיב לך לפעמים. 

תמר: תגידי רגע איה, חוץ מללכת יחפה על חוף הים או באילת, היית בעוד מקומות שהלכת בהם יחפה? יש עוד חולות שהלכת עליהם?

איה: כן. פעם אחת הלכנו עם שלוש משפחות של חברים לדיונה. לא הלכנו, רק אני הלכתי והיה שם ממש כיף . הייתה קבוצה אחת שעשתה גלישה על הדיונות. 

תמר: עם קרש כזה?

איה: כן. אבל היו להם כאילו קרשים מקצועיים, למרות שהם לא היו טובים בזה. 

תמר: ביקשת מהם לעשות גם?

איה: לא, לא רצינו. עשינו תחרות גלגול על החול. 

זוהר: זה נהדר. 

תמר: ואז כל השיער מתמלא בחול, נכון? וצריך לחפוף אחרי זה שעות. 

איה: כן, הבעיה אצלי היא תמיד להוציא את כל החול מהשיער. 

תמר: אבל הצלחתם בסוף להוציא את כל החול מהשיער.

איה: כן, זה היה קשה אבל לאחר מאבקים ארוכים הצלחנו. 

זוהר: איה, יש לך עוד תחביבים או דברים שאת אוהבת לעשות?

איה: אני אוהבת לצייר, אני אוהבת לשיר וגם לכתוב. 

תמר: לכתוב! את כותבת שירים או סיפורים?

איה: גם וגם. 

זוהר: איזה כיף. 

תמר: יש לך ככה איזו התחלה של שיר שכתבת שאת יכולה להשמיע לנו פה?

איה: אני לא ממש זוכרת את רוב ההתחלות של השירים שלי. 

תמר: אוקיי אז אנחנו נחכה בסבלנות שהם יהיו כתובים. 

זוהר: איה את יודעת, לתוכנית הזו יש לנו גם מאזינים מהצפון ומהמרכז, ורצינו לשאול אותך אם יש לך איזה משהו להגיד להם.

איה: אני רוצה להגיד שאם אתם רוצים לבקר בדרום, כדאי שתבואו באביב, כי בקיץ זו עונת התיירות וכולם באים. 

תמר: רגע ומה קורה פה באביב? ריק?

איה: באביב לא ריק, אבל באביב הכל פורח ויפה וגם יש קצת פחות תיירים. 

תמר: מקסים. תגידי רגע, גם פה ביישוב את מסתובבת יחפה, או רק כשאת לא מקשיבה לאמא באילת?

איה: אני מסתובבת יחפה המון ביישוב, כמעט כולם מסתובבים יחפים.

תמר: נכון, גם אני. איה ממש כיף לדבר איתך, אבל אנחנו צריכות קצת לסיים. תודה שבאת לאולפן שלנו וסיפרת לנו כאלה דברים. 

איה: בשמחה. 

זוהר: תודה רבה איה. 

תמר: ביי חמודה. 

זוהר: להתראות.

איה: ביי. 

תמר: את יודעת, כשהייתי עם המשפחה שלי בדיונה…

זוהר: תמר את אומרת מלא את המילה דיונה, איך היא בכלל נוצרת הדיונה הזו?

תמר: דיונה נוצרת בעצם כשהרוח באה ועורמת את החול לגובה ובעצם נוצרת דיונה. 

זוהר: אז בעצם זה מאוד גבוה ואפשר לרוץ מלמעלה למטה או להתגלגל?

תמר: כן, זה פשוט כזה כיף. אבל את יודעת, הדיונות פה באזור, הן לא הדיונות הכי גבוהות שיש. הדיונה הגבוהה בעולם נמצאת בארגנטינה, בהרי האנדים.

 

פינת החי של שלומי

זוהר: את יודעת, הדיונות זה לא רק מקום שכיף להתגלגל בו. יש לנו היום אורח מיוחד שהגיע במיוחד לתוכנית הזו, והוא יספר לנו על כל בעלי החיים והיצורים שגרים בדיונה. היי שלומי, איזה כיף שהצטרפת אלינו לאולפן. 

שלומי: אהלן, כיף לראות אתכן. 

תמר: אהלן שלומי.

שלומי: אהלן. 

תמר: אז אתה מספר לנו הדיונה קצת?

שלומי: כן, אשמח לספר לכן על הדברים שאני פוגש בדיונות. 

זוהר: אתה מטייל הרבה בדיונות?

שלומי: אני גר ברתמים, שזה במערב הנגב. צריך קצת לצאת מהבית ואנחנו מגיעים לדיונות נהדרות, אז זה ממש כיף. 

זוהר: מה אתה בדרך כלל רואה שם? מתי אתה מטייל?

שלומי: אני אוהב מאוד את הדיונות, הדרכתי בבית ספר שדה שקמים בניצנים, טיילנו בדיונות בנמיביה וכשהגענו לנגב, היינו באמצע סופת חול וראינו את החול רץ על הכביש יפה, ואמרתי לעצמי ‘טוב, זה אחלה’. אז למעשה כמעט בכל הזדמנות אנחנו קופצים לאיזו דיונה נהדרת. אנחנו בדרך כלל מטיילים לבד, אנחנו והחיות והעקבות. זה ממש כיף. 

תמר: חיות? איזה חיות?

שלומי: אז זה משהו די ידוע, שהמדבר הוא שממה. אבל למעשה, זו לא האמת. אם מגיעים בעיקר בלילה כשנעים, או בבוקר מוקדם, אפשר לראות את כל בעלי החיים ואת העקבות שלהם. כל מי שיוצא בלילה לשוטט, ממש אפשר להסתכל ולראות מי עבר ומה הוא עשה. זה אחד הדברים שאני נורא אוהב בחולות, זה בעצם כמו כתב חידה. אתה מגיע לשטח ומנסה לפצח מי הלך פה, לאן הוא הלך ומה הוא עשה. כל פעם מגלים משהו חדש. 

תמר: מה גילית בביקור האחרון שלך בדיונה נגיד? איזה יצורים גילית?

שלומי: אני יכול לספר על איזושהי תגלית נחמדה. זה לא היה בביקור האחרון, אבל עדיין אני קופץ לדיונה לבדוק מה בדיוק רואים שם. הלכתי לחפש איזשהו מין של עכביש שיש לנו רמזים שחיים גם בדיונות אצלנו. אני סטודנט באוניברסיטה העברית, באוסף העכבישנים הלאומי והתכווננתי לחפש איזשהו מין של עכביש. 

תוך כדי שיטוט, אני פתאום רואה איזו גבעה קטנה בחול, חור קטן שהיה נראה לי מאוד מוזר. התחלתי לנשוף, החול עף לכל הצדדים, ופתאום אני מגלה שהחור הזה בעצם מדופן בחוטי משי. המשכתי לנשוף ועוד ועוד, עד שהגעתי לקצה חוט המשי הזה, ופתאום ראיתי שם בעל חיים, זאבן בקצה הקור. זאבן זה סוג של עכביש, משפחה עם עכבישים גדולים יחסית. 

תמר: רגע אז נשפת לו את החול ובעצם הרסת לו את המסתור שלו, קלקלת לו. 

שלומי: כן, אבל הוא חפר די מהר מסתור חדש אחרי שהבנתי מה זה ושחררתי אותו. אבל בעצם זו הייתה תגלית נהדרת. כששלחתי את התמונה של העכביש שמצאתי בקצה קורי המשי שנכנסים אל תוך החור, לאיגור, שהוא דוקטורנט שעובד איתי במעבדה של דוקטור אפרת גביש רגב, הוא כל כך התלהב, הוא אמר, ‘תשמע זו הפעם הראשונה אי פעם שמצלמים את המין הזה בחיים.’ כלומר, המין הזה היה ידוע, תיארו אותו כבר. 

תמר: איפה זה בדיוק? בדיונה ליד רתמים?

שלומי: באזור משאבי שדה, כן בין רתמים לצומת משאבי שדה. מתברר שהמין הזה כבר נאסף ומוכר מהארץ, אבל זו פעם ראשונה שהוא צולם חי. 

תמר: וואו איזו תגלית! וממש אצלנו כאן בתוכנית, איזה כיף לנו. חות מהעכבישים, איזה עוד יצורים מתהלכים להם בדיונות?

שלומי: האמת שנהדר להסתכל על עקבות של חיפושיות ועקבות של זוחלים ומכרסמים. 

זוהר: איזה זוחלים למשל?

שלומי: האמת שזוחלים זה נהדר. אם מסתכלים על זוחלים אפשר לדעת בדיוק איזה מין עבר בדיונה. האם זה נחש חולות שיש עקבות קלאסיות, עקלתון יפה וקלאסי, אפשר ממש לזהות אותם. 

זוהר: נחש? ראית נחש בדיונות?

שלומי: אם יוצאים בעונה המתאימה אפשר לראות אפילו כל ערב, אם הולכים על העקבות יפה. אפילו כמה מינים.

תמר: אז רגע, יש זוחלים, עכבישים, אבל יש גם יונקים קטנים נכון?

שלומי: נכון.

תמר: מי למשל?

שלומי: אז הנפוצים באמת, מי שקל לראות אלה מכרסמים. זה יכול להיות גרבילים שיש לנו כמה מינים שלהם בארץ, ואפילו כמה מינים שלהם בחולות. זה יכול להיות מריונים או ירבוע שהיא חיה נהדרת שרצה מאוד, מאוד מהר.

תמר: את העקבות שלהם אפשר גם לראות בדיונות?

שלומי: ממש. לכל אחד מהם יש גם התנהגות שונה. נגיד ירבוע יש לו שתי רגליים אחוריות מאוד, מאוד ארוכות, אז אפשר לראות אם זה היה ירבוע שהשאיר שתי עקבות, או גרביל שהשאיר ארבע עקבות. 

זוהר: וואו, אז ממש החול מקבל טביעות של כל היצורים, ואם אתה מגיע עם מספיק סבלנות, אפשר לחשוף עולם שלם, חיים שלמים. 

שלומי: זה ממש כמו סיפור שאתה יכול לדפדף בו, או כתב חידה שאתה יכול לפענח. 

תמר: וואו שלומי, תודה רבה על הסיפור הזה. 

שלומי: בשמחה. 

זוהר: תודה רבה. 

תמר: תודה.

זוהר: להתראות.
שלומי: ביי ביי.

פינת הטבע של מידד

תמר: את יודעת זוהר, שלומי דיבר על זוחלים ויונקים שנמצאים שם באזור הדיונות. אבל אני, כשטיילתי שם עם הילדים, מה שראיתי זה עקבות של איזו ציפור גדולה ואין לי מושג מי זו הציפור הזו.

זוהר: תמר סיקרנת אותי. בדיוק בשביל זה יש לנו פה את מידד גורן, שהוא המומחה לציפורים באזור שלנו, אולי הוא יוכל לעזור לך.

מידד: שלום לכן, את אומרת שראית עקבה גדולה?

תמר: כן מאוד.

מידד: אם כך יכול להיות שזה כמה ציפורים, אבל אני חושב שמאוד יכול להיות שזו ציפור שנקראת חוברה. שמעת פעם את השם חוברה?

תמר: שמעתי, אבל לא הייתי בטוחה שזה שם של ציפור.

זוהר: זה שם מיוחד.

מידד: אז הציפור הזו היא באמת מיוחדת. מי שרוצה לראות אותה חייב לבוא אלינו לנגב, כי אי אפשר לראות אותה בשום מקום אחר בארץ. היא נקראת גם חוברה מדברית. המילה חוברה מזכירה לכן איזושהי מילה? מתחבא אולי? להתחבא?

זוהר: היא מתחבאת?

מידד: זו ציפור שיודעת להתחבא חבל על הזמן. כדי למצוא אותה אתה צריך להיות מאוד מיומן, למה? כי היא מאוד מוסוות. מה זה מוסוות? זה ואמר שהצבעים שלה הם כחלק מהסביבה, היא במין צבע חום. אני כבר אומר לך שאם ראית את העקבות, מאוד יכול להיות שהיא הסתתרה לא רחוק ממך ופשוט חיכתה שתמשיכי בדרכך כדי שהיא תוכל להמשיך במעשיה. ומי זו אותה החוברה? החוברה היא קרובת משפחה של העגור. מכירות את העגורים שבאים אלינו עכשיו?

תמר: כמובן.

מידד: הם מגיעים אלינו עכשיו לארץ ועושים בלאגן לחקלאים בצפון. היא קרובת משפחה שלהם. 

תמר: והיא באה לעשות לנו בלאגן פה? לחקלאים בדרום?

מידד: לא, היא דווקא ממש לא עושה בלאגן, להיפך נורא אוהבים אותה פה. היא בין הציפורים הגדולות שיש לנו במדבר שבעצם דוגרות על הקרקע. מה זה אומר? זה אומר שהיא מטילה את הביצים שלה על הקרקע, לא על עצים ולא על מצוק. היא פשוט יושבת עליהם, וכשהיא יושבת ממש קשה לראות אותה. ממש אפשר להגיע עד אליה ואם לא תדע שהיא שם, קשה מאוד לראות אותה. כשהאפרוחים בוקעים הם כבר יודעים ללכת והם פשוט עוקבים אחרי האמא. 

 מה מיוחד? אחד הדברים שאנחנו לא יודעים אולי, זה שמכל העולם מגיעים אנשים כדי לראות את החוברה. מגיעים אלינו לפה לניצנה. אני לוקח בשנה מאות אם לא יותר אנשים כדי להראות להם את החוברה בעונה מאוד, מאוד מיוחדת, בעונת האביב. בנינו ממש מסתור, שמנו שני קרונות רכבת ליד הכביש בדרך לעזוז, אנחנו יושבים בהם ועם סבלנות ועם טלסקופ אפשר לראות את החוברות, אבל באמת בעונה מאוד ספציפית וגם צריך לדעת איך. למה? כי בעונת החיזור, פחות או יותר מעכשיו, ממש עוד שבועיים החוברות יתחילו בזה. מה הן עושות? הזכרים ורק הזכרים, משתלטים על טריטוריה. כלומר יש להם גבול, שטח שהוא שלהם והם מגרשים ממנו כל זכר אחר. ואז במשך שעות, כל יום, הוא רוקד.

זוהר: רוקד?

תמר: אני חייבת לראות את זה.

זוהר: ציפור שרוקדת, איך זה נראה?

מידד: איך זה נראה? הזכר למרות שהוא מוסווה מאוד, בעונת החיזור הנוצות שלו שחורות ולבנות, בעיקר בצוואר ובראש. הוא מטה את הראש אחורה, ממש נשכב. הצוואר שלו נשכב על הגב, הנוצות שלו, נוצות החזה הלבנות נסמרות, מזדקפות למעלה, והוא פשוט נראה כמו כדור שלג מרחוק. 

תמר: איזה משקיען, כל זה הוא עושה כדי לחזר אחריה?

מידד: את כל זה הוא עושה בלי הפסקה. ואז מה הוא עושה? הוא פשוט רץ, רץ, רץ. קשה לי לתאר את זה, צריך לראות את זה. את זה אפשר לראות גם יחסית מרחוק. הריקוד הזה פשוט מגניב. אתם יכולים לחפש ביוטיוב ‘ריקוד החוברה’ ואפשר לראות סרטונים ממש יפים.

תמר: אני רוצה לבוא איתך לראות את זה במציאות, לא ביוטיוב.

מידד: כדאי מאוד לבוא לראות את זה, זו באמת חוויה מעולם אחר. חשוב גם להגיד שאנחנו עושים גם המון, המון עבודה בלשמור על החוברות שלא יעלמו לנו. 

זוהר: בוודאי, אמרת גם שהן נמצאות רק באזור שלנו, בנגב.

מידד: נכון והן בסכנת הכחדה מכל מיני סיבות. 

תמר: אוי.

מידד: אנחנו עושים הרבה מאוד פעולות כדי לשמור עליהן ועל מנת שנוכל להנות מהן.

זוהר: אז אם רואים אותן מרחוק עם משקפת, אולי נזכה לראות איזה ריקוד. 

מידד: נכון, לא מתקרבים אליהם. זהו, זו החוברה שלנו. תבואו לראות אותה.

תמר: איזה כיף.

זוהר: נגיע.

תמר: אז קודם כל נרגעתי ועכשיו אני יודעת של מי הייתה העקבה הזו, של איזו ציפור. אני אספר לילדים שלי שהיו איתי ולא היה לי מושג מה להגיד להם. אז תודה רבה מידד.

זוהר: תודה מידד. 

מידד: בכיף בשמחה.

תמר: נתראה בתוכנית הבאה. 

מידד: להתראות.

זוהר: את ידעת תמר, דיברנו על החול ועל החיות שגרות בחול. החול הזה שאנחנו מדברות עליו, זה באמת סוג מסוים של חול. יש עוד סוג שנקרא אבן חול, זו בעצם אבן שבנויה ממש מגרגירים של חול. מה שקורה זה שהיא כל הזמן מתפוררת ונבנית מחדש. חול, אבן, חול, אבן. את התופעה הזו אנחנו רואות גם במכתש רמון וגם בערבה, בתמנע. כדאי מאוד ללכת ולראות את זה. הרבה פעמים האבן הזו היא גם צבעונית.

תמר: וואי, זה נשמע לפי מה שאת אומרת זוהר שיש חול בכל מקום.

זוהר: זה נכון, באמת יש הרבה חול, אבל החול הזה הוא לא באמת בכל מקום, הוא הולך ונעלם. המקומות שמהם מגיע אלינו החול, היום הם קצת יותר חסומים, נעשתה בהם בניה, או חקלאות או התיישבות והרבה פחות חול מגיע אלינו מבעבר. כל הרוחות שמגיעות מעיפות מפה את החול והוא לא חוזר לכאן יותר, אז הוא בעצם הולך ונעלם.

תמר: אז כדאי לשמור קצת על הדיונות. קצת להתגלגל, אבל גם לא להגזים עם זה. 

זוהר: נכון. 

תמר: וזה אומר גם לא לאסוף חול בבקבוקים?
זוהר: נכון. גם כשמאוד רוצים והחול יפה וצבעוני, כדאי להסתכל עליו שם, אבל להשאיר אותו במקום.

פינת הסיפור של קרן

 

תמר: וואי זה מעניין מה שאת אומרת. את יודעת, שלומי סיפר לנו וגם מידד, על כל החיות והיצורים שחיים בדיונות וזה בעצם בית הגידול שלהם. זו עוד סיבה לשמור על הדיונות כמו שהן. גם קרן, בפינת אגדות המדבר שלנו, תספר לנו היום על רן העכן וחבריו בדיונה. אז נזמין אותה?

זוהר: יאללה, איזה כיף.

תמר: היי קרן.

קרן: אהלן. אתן יודעות, כשמטיילים בין הדיונות החוליות, לא רואים כלל את הקסם המתרחש בהן בין השעות הקטנות של הלילה. אני רוצה לספר לכן היום על רן העכן, נחש מתחפר ואפרפר שמתגורר במחילות קטנות בשיפולי הדיונות. רן העכן אוהב מאוד את ביתו. הוא אוהב את המרחב הפתוח המאפשר לו להרגיש חופשי. אך לרן לא היו הרבה חברים במקום מגוריו, וזה העציב אותו. מאוד. במשך תקופה ארוכה, רן היה שומע את חיות הדיונות לועגות לו. הן לעגו לו בגלל העקבות המוזרות שהוא משאיר בחול. הן אמרו שהוא נראה כמו מקל סבא. 

רן העכן התאמץ להתעלם מהלעג, אבל לפעמים זה היה לו קשה מדי. הוא הרגיש במיוחד לא בנוח ליד רמי הירבוע. רן קינא ברמי הירבוע. בחוזק רגליו, בקפיצות הגבוהות שלו ובעקבות הקטנות שהוא משאיר אחריו. כאילו הוא בקושי נוגע באדמה ופשוט מרחף באוויר. עבר האביב והגיע הקיץ. ואיתו, פגישות חברתיות ומסיבות כמעט בכל לילה. אבל רן אף פעם לא היה מוזמן. לילה אחד, הסתובב רן ברחבי הדיונה ולפתע שמע קולות מעבר לשיחים הקוצניים. כהרגלו, התחפר רן בחול וזחל באיטיות אל עבר הקולות.

כשהתקרב, הצליח לשמוע את רמי הירבוע, קטי הקיפודה, הישימונית והשחרורית, צוחקים וצוהלים. חמתו בערה בקרבו. כלומר, הוא כעס מאוד. הוא הזדקף והתרומם מהחול. כל החבורה קפצה אחורה, יצרה סביבו מעגל והסתכלה עליו בעיניים חוששות. רן הסתכל עליו אחד אחד בעיניים בוכיות וקול שבור הוא הכריז ‘אני עוזב את הדיונה’. דומיה השתררה במרחב העצום. רמי הירבוע שבר את השקט ואמר בקול ‘יופי רן, אז תעזוב כבר. אנחנו לא רוצים אותך פה. אין מקום למקלות סבא מכישים בדיונה שלנו.’ רן הרגיש שהוא עוד רגע פורץ בבכי. 

הוא התקמר וברח במהירות מהמקום, הוא לא ידע לאן הוא זוחל, הוא אף פעם לא התרחק מהדיונה הצהובה. הוא לא הכיר מה יש שם מעבר להרי החול. לאחר שעה של זחילה ללא הפסקה, הוא הבחין שהוא זוחל על קרקע שונה מאוד מהקרקע שהוא רגיל אליה. רן הגיע לכביש של בני האדם. הוא עצר באמצע הכביש ופתאום ראה אורות חזקים מתקרבים במהירות עצומה לעברו. הוא אזר את כל כוחותיו והצליח לחצות את הכביש שניה לפני שמשאית עברה שם. זו הייתה החוויה הכי מפחידה שרן עבר אי פעם. הוא הבין שהחיים מעבר לדיונה מאוד שונים ומסוכנים, אבל הוא לא יכול היה לחזור לביתו. 

בינתיים בחולות, קטי הקיפודה שהרגישה לא נוח עם מה שקרה עם רן, אספה את כל החיות והצהירה, ‘חייבים להחזיר את רן העכן’. מיד התחילו לחשושים בין השותפים לאספה. בסופו של דבר, כולם הסכימו עם קטי להחזיר את רן הביתה. הם חשבו וחשבו ולא ידעו מה לעשות. איך ימצאו את רן בכל המרחב העצום הזה? 

רמי הירבוע ישב בצד, ועל אף שבהתחלה לא היה מרוצה מהיוזמה, צץ בראשו רעיון והוא הציע ‘אתם יודעים, העקבות של רן העכן מאוד בולטות בשטח.’  ,אולי פשוט נלך אחרי העקבות שלו!’ פרצו כולם במקהלה. קטי הקיפודה ורמי הירבוע, יחד עם כל חיות הדיונה, הלכו צעד, צעד אחר העקבות של רן. לאחר לילה ארוך הגיעו לכביש, שם פסקו העקבות. התחילו כולם לצעוק בקול ולקרוא לרן.

שמע רן את קולות חבריו וכשראה אותם בצד השני של הכביש, ליבו התמלא שמחה. רן העכן חצה את הכביש בזהירות, וכשהגיע לצד השני כולם שמחו וצהלו. אחת, אחת ביקשו החיות סליחה מרן והראו לו את העקבות שהם משאירים אחריהם וכמה הן משונות ומצחיקות. ‘העקבה שלי נראת כמו חצי שמש’ אמרה קטי הקיפודה בחיוך. ‘ושלי כמו של פיל עם חדק’ צחקה הישימונית. ‘והעקבות שלי נראות כאילו יש לי רגל אחת’ אמר רמי הירבוע והתפקע מצחוק.

חזרו כל החיות לדיונה, לאורך כל הדרך הם צחקו והשתעשעו ונהנו כולם ביחד. כשהגיעו, אמרה קטי הקיפודה ‘זהו הבית שלך רן העכן, זה הבית של כולנו. לפה אנחנו שייכים, ורק פה אנחנו יכולים להתקיים ולחיות.’

 

פינת הטיול

תמר: אז אחרי שקרן סיפרה לנו על רן והחברים הנחמדים שלו, חשבתי על זה שלא דיברנו בכלל על ארמונות בחול זוהר, שזה אחד הדברים הכיפיים לעשות בחול של הים. נכון?

זוהר: נכון. 

תמר: אבל בחול של הדיונה לא כל כך, נכון?

זוהר: לא, הוא יבש מדי והגרגירים עגולים, אין מה שיצמיד את הכל ביחד.

תמר: נכון, אז ארמון בחול אי אפשר להכין, אבל יש הרבה דברים אחרים שאפשר להכין ולייצר מחול. למשל זכוכית, לבנים לבניה, מלט, נייר שיוף.

זוהר: מחול?

תמר: כן, כן. 

זוהר: וואו, חול זה דבר חשוב אה? 

תמר: חשוב ונהדר. אני ממש ממליצה לך לצאת קצת אל הדיונות.

זוהר: כולם פה סיפרו לי על הדיונות, ואת סיפרת לי על הטיול שעשית עם המשפחה שלך. נראה לי שהגיע הזמן לקרוא לאבי שייקח אותי לטייל, לגעת קצת, ללכת יחפה על החול. היי אבי! איזה כיף שהצטרפת אלינו.

אבי: אהלן.

זוהר: לאן תקח אותנו היום?

אבי: היום אני אקח אתכן לגבול המערבי של ישראל, לאזור פתחת ניצנה.

זוהר: פתחת ניצנה.

אבי: כן. כדי להגיע לשם אנחנו נצטרך לנסוע הרבה זמן, אבל בדרכים מאוד מעניינות. תוך כדי נסיעה נוכל להבחין בהרבה מאוד שינויים בנוף. נסע לאורך כביש 40, הנוף עדיין יהיה חקלאי ונראה המון צמחיה ועצים, אבל כ-10 קילומטרים מדרום לבאר שבע, נתחיל להבחין בחולות מכיוון מערב. החולות האלו הם למעשה חולות נחל סכר. הם בעצם השלוחה המזרחית ביותר של חולות הנגב המערבי וסיני. 

נעבור תחנת דלק, ומיד לאחר הצומת הבא, 15 קילומטר דרום לבאר שבע, נעצור את הרכב בכניסה לדרך עפר. זה הזמן להליכה קצרה וחילוץ עצמות. נלך בדרך העפר מערבה כ-500 מטר, עד שנגיע לנחל סכר. קרקעית הנחל בנויה סלע לבן להפליא וחלוקים, וחולות חומים עוטרים מכל הכיוונים. זה מקום לשוטט, לגלות את גבעות החול הרך, לרוץ ולהתגלגל במורד.

תמר: הנה זוהר, רצית לרוץ ולהתגלגל.

זוהר: מעולה, אז שם, אני רק רוצה לוודא, אפשר להיות שם יחפים.

אבי: כן. אנחנו נחזור לאוטו ונמשיך מערבה לכיוון ניצנה, לא רחוק מהכביש אפשר להבחין במקבצים של עצים.

זוהר: מקבצים גדולים של עצים בנגב? אתה בטוח?

אבי: הם לא מאוד גדולים. חלקם, רובם די קטנים. העצים האלו נמצאים במתחמים שנקראים לימנים. 

תמר: אפשר לעצור שם ולעשות פיקניק בלימן, זה נורא נחמד.

אבי: נכון, זו נקודת צל מאוד נחמדה. בצומת טללים, ממשיכים ישר לכביש מספר 211, לכיוון ניצנה. בדרך מימין אפשר להבחין במטעי זיתים ענקיים. הפעם באמת, אנחנו מדברים על מטעים מאוד גדולים. במשך דקות ארוכות אתם תסעו ותוכלו להבחין במטעים כאלה. מצד שני, תבחינו, מול הישוב אשלים במגדל גבוה בוהק, עם אלפי מראות שמכוונות לראשו.

זוהר: הוא מסנוור מאוד, כמו שמש. 

אבי: נכון, מסנוור לחלוטין. אנחנו מדברים פה על תחנת כח שמייצרת חשמל מאנרגיית שמש, זה מאוד חיובי לנצל את אנרגיית השמש, אבל מצד שני גם מאוד בולט בשטח. עוד נסיעה של בערך רבע שעה, ואז אנחנו מגיעים לפניה ימינה לכיוון המושבים כמהין ובאר מילכה. נעבור את שני המושבים בנסיעה, נוכל להבחין באזור הזה בעיקר בחממות. גם בגידולים חקלאיים, אבל סוג שונה ממה שראינו קודם לכן. החקלאות כאן היא למעשה מקור הפרנסה העיקרי של התושבים. מגדלים פה את עגבניות השרי המתוקות בעולם.

תמר: זה נכון, הן ממש טעימות.

אבי: דרך אגב, מגדלים אותן באמצעות מים מלוחים ששואבים מקרקעית…

זוהר: מים מלוחים על עגבניות מתוקות?

אבי: נכון. מים מלוחים שנשאבים מהקרקע, בעזרת המים משקים את העגבניות והן הפלא ופלא יוצאות ממש מתוקות.

זוהר: אוקיי, אז ראינו את כל החממות היפות האלה ואנחנו בדרך ל? אני רוצה דיונה. 

אבי: עוד לא, עוד קצת. אחרי זה, קצת אחרי הישוב באר מילכה, נגיע לבאר מים מאוד עתיקה שנקראת באר מילכה. אפשר לחנות את המכוניות, אפשר להציץ אל תוך הבאר העמוקה. יש קצת שלטי הסבר. נהנה מהמקום ואז נמשיך לכיוון הדיונה. 

זוהר: יש.

אבי: לא לשכוח מים, כובע, שקית לאשפה ומשקפת כי מנקודות מסוימות אפשר להשקיף למרחקים.

תמר: וגם בשביל לצפות בציפורים שמידד סיפר לנו עליהן קודם.

אבי: נחצה את הכביש ונלך מערבה לכיוון הנחל, את הדיונה רואים קצת מרחוק, מרחק הליכה סביר, לא משהו משמעותי, נחצה את הנחל, נחל ניצנה ונגיע למרגלות הדיונה. מדובר בדיונה, תקשיבו טוב, הארוכה והגבוהה ביותר בישראל.

תמר: ממש אצלנו במדבר.

אבי: זה מגרש משחקים מטורף. אני מניח שדיברתן על דיונות.

זוהר: לא מעט.

תמר: ועל זה שצריך לשמור עליהן כי הן בית גידול להרבה מאוד חיות ויצורים.

אבי: נכון. מה שעוד מעניין בדיונה, ואולי גם את זה הזכרתן, זה שאם דוחפים את היד קצת פנימה לתוך הדיונה, מרגישים שהטמפרטורה בעומק של 5-10 סנטימטרים מאוד שונה מפני הקרקע.

תמר: למעלה זה חם ובפנים זה חם.

אבי: נכון. בעצם חול הוא מבודד די טוב, דבר שעוזר לבעלי החיים שחיים בדיונה להסתתר מהחום. עכשיו, זה הזמן לטפס, להתגלגל, להנות מהחול. 

זוהר: לאסוף את השיער.

אבי: למי שיש שער ארוך כדאי לאסוף את השיער. כדאי לרוץ למטה, לעלות, לחזור, לעלות לרדת. זו חוויה כיפית. לאחר מכן נחזור אל המכונית לא לשכוח לנער טוב טוב את הבגדים, הנעליים וגם את השיער. לפרטים נוספים אתם מוזמנים לבקר באתר דעת מדבר או באתר של בית ספר שדה – שדה בוקר. תהנו.

תמר: מצוין, אנחנו כבר יוצאות.

זוהר: אני כבר חלצתי נעליים ואספתי שיער. תודה אבי.

תמר: תודה רבה אבי, להתראות. 

זוהר: אז תמר, היה לנו הרבה חול בתוכנית. היו לנו הרבה סיפורים ויצורים.

תמר: אני הולכת לראות את הריקוד של החוברה, נדלקתי על זה לגמרי. 

זוהר: האמת שאיה סיפרה בראיון שלה על גלישת חולות. נראה לי שאני הולכת לנסות את זה.

תמר: טוב, הרבה דברים מעניינים קורים פה במדבר. אני מזמינה את כל הילדים שמקשיבים לנו וההורים שלהם לגלוש בדיונה, לראות חיזור של החוברה, לטייל במכתשים.

זוהר: עכשיו שאנחנו מכירים יותר את החול, את החומר המטורף הזה, אפשר באמת להעריך, להנות וגם לשמור עליו.

תמר: ולעוף עם החול. אז בואי נעוף.

זוהר: בואי נעוף.

תמר: ביי, להתראות.
זוהר: להתראות.




סיום התוכנית

תודה שהאזנתם לנו.

צוות התוכנית: מידד גורן מגיש פינת הטבע, עמיחי שדה ואבי עטר מגישי פינת הטיול.

קרן סבן, כותבת ומגישת פינת אגדות המדבר.

הפקה: דודו רשתי ותמר קידר.

עריכת טכנית, דניאל למנסדורף ועל המוזיקה המקורית, טל וגנר. 

צוות המערכת: הגר לשנר ורועי גלבר, בוזי רביב מנהל תחנת רדיו bgu.

תודה מיוחדת לזיו שרצר ואבי עטר מבית ספר שדה – שדה בוקר,

פרופסור אוריאל ספריאל ואלי פלג מהאוניברסיטה העברית בירושלים. 

התוכנית הוקלטה באולפני רדיו bgu אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

כאן תמר קידר וזוהר סלמה.

נתראה בתוכנית הבאה.