ראיון עם איל יזרעאל

איל יזרעאל מתגורר שנים רבות בהר הנגב בין שדה-בוקר למצפה רמון ולפני עשרים שנה היה בין הראשונים להצטרף יחד עם משפחתו למיזם חוות הבודדים

איל מספר על האתגרים הרבים בהקמת חוות בודדים, על הפקת יין במדבר ועל הבהירות שהמדבר מאפשר

מראיין: דודו רשתי ורותי גוזובסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

– פייסבוק

– כתובת אימייל: farm@carmey-avdat.co.il
– אתר אינטרנט: חוות כרמי עבדת

דודו: דעת מדבר, אנחנו נמצאים היום ביקב כרמי עבדת. יש לנו את הכבוד לארח היום את איל יזרעאל, שלום איל. 

איל: שלום. 

רותי: שלום איל.

דודו: שלום רותי.

רותי: שלום דודו.  אז איל, תספר לנו על עצמך, מאיפה הגעת, מה עשית קודם ומה זה המקום הזה.

איל: קצת אחורה, אני בעצם יליד חיפה. יגידו אנשים שהמרחק בין שם לפה הוא גדול ואני תמיד טוען שהוא יחסית קטן כי חיפה בילדותי הייתה סוג של עיר קטנה, מושבה. פחות או יותר בגיל די צעיר עזבתי את חיפה, צבא והכל, וקצת אחרי הצבא הגעתי לנגב לבית ספר שדה שדה בוקר והייתי מדריך. באיזשהו מקום, נוצר שם קליק שהוא היה אחד הדברים הכי חזקים שקרו לי בחיים. הייתי באיזו צומת, היינו באיזו צומת של גליל או נגב, ופתאום אחרי שהגעתי לנגב, עליתי לגליל לבחון את המתחרה והיה לי נורא צפוף. כבישים, ישובים, גדרות. כל פעם שהייתי מגיע לנגב הייתה לי נשימה. הבנתי שזה משהו בבסיס של מי שאני, שאני צריך את המרחב הזה. מצאתי שככל שיש פחות, אני מרגיש יותר טוב. גם באין כלום הזה, ככל שהיה פחות, הרגשתי יותר טוב. מצאנו את עצמנו מטיילים בחו״ל במדבריות. 

ברור שהחיבור הזה הוא טוטאלי לחלוטין. הרבה פעמים אתה מחפש מקומות שהם קונטרסטיים למקומות שבהם אתה גר, ומצאנו את עצמנו באוסטרליה, מרוקו, ירדן, מצריים. לאורך השנים עסקתי בכמה דברים. הייתי ברשות שמורות הטבע, עסקתי בחינוך, התעסקתי בהדרכה. הג׳וק הזה של להקים מקום, מלווה אותי כבר לא מעט שנים והבירוקרטיה הייתה שם תמיד. זה לא מתאים, זה לא מסתדר. הגשנו בקשות, ניסינו להקים גרעין והדברים לא צלחו. עד שאני נוסע איזה יום, לפני עשרים ומשהו שנה בחזרה מבאר שבע, אני מסתכל שמאלה ואני רואה קראוון על גבעה שלא ראיתי אותו קודם. עכשיו, כשאתה חי באזור כזה שאין בו כלום, העין רואה כל שינוי כמעט, השינויים הם נורא בולטים. פתאום קראוון על גבעה נראה כמו משהו מאוד בולט. עליתי, בדקתי, ומסתבר שהתחיל פרויקט שנקרא דרך היין בחוות בודדים, כל זה מתחת לאף שלי. אני מחפש מקום כזה כבר כמה שנים. אני זוכר שביקשתי פגישה עם שמוליק רישמן ופגשתי אותו בתחנת הדלק במצפה רמון ושאלתי אותו שאלה פשוטה. 

אם אנחנו מצטרפים, אמרתי לו ,תשמע, אני כבר בן 40, זה או שאני מתחיל או שאני מוותר על החלום׳. זו הייתה סוג של נקודת מפנה, ככה אני הרגשתי באופן אישי. אמרתי, ׳נגיש בקשה ונתחיל את התהליך, אתם תהיו שם?׳ כנראה שאפילו, לא היה לי מושג למה שאלתי את זה אבל שאלתי, ׳אתם תהיו שם, כמועצה?׳. הוא אמר לי ׳ברור׳. 

לאורך השנים הדרך שעברנו עם המלחמות המשפטיות ומה שלא עברנו, שמוליק היה שם. הוא תמיד היה שם וממש נהיינו חברים. הוא הפך להיות דמות מאוד, מאוד משמעותית במשפחה. במאמר מוסגר אני אומר שאנחנו מרחיבים את היקב, בונים יקב עם מרכז מבקרים. הלכנו לאישתו, לטליה וביקשנו את רשותה לקרוא ליקב ולמרכז המבקרים על שמו. הרגשנו שזה הכי טבעי מבחינתנו לסגור ככה את המעגל. היא כמובן מאוד שמחה ואנחנו באמת הולכים לעשות את זה. זה סוג של חוב מוסרי שלנו לאיש היקר הזה שבאמת היה שם עבורנו בכל מצב ובכל הזדמנות. היו גם רגעים קשים מנשוא לפעמים. אם אנחנו הולכים רגע לסיפור של החווה, ואני שואל את השאלות האלו את עצמי לפעמים. דרך החיים הזאת היא לא מובנת מאליה. היא נורא מורכבת, היא נורא קשה. גם רגשית, גם אישית, גם כלכלית. אתה שואל את עצמך את השאלות והילדים שואלים את השאלות, השאלה הזו עולה. מה גרם לי, ואתה מנסה להבין. התשובות, הרבה פעמים למדנו שאנחנו עושים וסומכים על האינטואיציה שלנו. זה תהליך מאוד מעניין שאנחנו עוברים. למדנו לסמוך על האינטואיציה ולא תמיד לשבת ולחשוב, לתכנן, לרדת לסופם של דברים, אלא לפעול ולפעמים, ואני אומר אפילו, ברוב המקרים התשובות מגיעות אחר כך.

לפעמים התשובות מסתדרות כל כך יפה, שאתה נפעם מאיך שהן הסתדרו. אחד הדברים שבאמת היום אני יודע להסביר, זה מה גרם לנו להגיע לכאן. זה שהתאהבנו בנגב זה על הכיפאק, אבל גם מצפה רמון, גם מדרשת בן גוריון, מה גרם למהלך הזה. בעצם זה מחזיר אותי לאותה תשובה, או לאותה תחושה ראשונית שלי מסתובב בנגב, שככל שהיה פה פחות, הרגשתי יותר טוב. אז בעצם, באופן טבעי, הבחירה הייתה להגיע למקום שאין בו כלום. כלומר, הכלום, הוא היה הכי הרבה שיכלתי לבקש. את זה הבנתי מאוחר יותר. אתה בעצם אומר ׳רגע, אם תהייה לי דרך, אוכל להגיע עם אוטו. אם יהיה לי מים, אני אוכל לשתות, אם יהיה לי קו חשמל…׳ היום בדיעבד אני יודע ומבין שחיפשתי את הכלום כדי לשים את הדרך ולשים את קו החשמל ואת קו המים, ולהתחיל משהו אמיתי מהתחלה. ליצור יש מאין. זה מתחבר כמובן גם לעובדה שחנה ואני שנינו אנשים מאוד יצירתיים. מחפשים אתגרים כמעט כל הזמן. זאת אומרת, ברגע שאני מתיישב ונח, או שאני נהייה חולה, או ש… כשאני יוצא לחופש אני נכנס לרמת סיכון מאוד גבוהה. אז גילינו שאנחנו גם יצירתיים, גם מחפשים אתגרים וגם סומכים מאוד על עצמנו ועל האינטואיציות שלנו. כל המהלך הזה, גם ברמה הכלכלית, הוא ברמת סיכון מטורפת. אתה לוקח משפחה עם שלושה ילדים, שהגענו לכאן, מנתק את עצמך מכל מקורות הפרנסה והולך אל הלא נודע.

היום ברור לי שבאמת המון, המון ביטחון עצמי וחוסר פחד, או טיפשות, שזה באמת דברים מאוד קרובים ומאוד דומים אחד לשני. אתה אומר, ׳אוקיי, מה אני אמיץ? אולי אני באמת טיפש עם מזל׳. יכולנו פה להתרסק בצורה בלתי רגילה גם כלכלית וגם משפחתית. אנחנו מאוד עקשנים. עקשנות זה טוב? זה רע? אני לא יודע, אבל היום שאנחנו מסתכלים, כל פעם שהיה משבר, היצירתיות יצאה החוצה, העקשנות יצאה החוצה והיה צריך לפתור את הבעיה ולא לשבת ולבכות על מר גורלך. למה עשו לי ככה? ולמה עשו לי ככה. זה הפך להיות למוטיב שליווה אותנו כל החיים. אני זוכר איזה מקרה, שבאמצע איזשהו מאבק מאוד אינטנסיבי, היה לנו דיון בבג״ץ. 

הבת שלי הייתה בכיתה י׳, אני חושב שזה היה שיעור האזרחות החזק ביותר שהיא יכלה לקבל בחיים. בעצם הייתה שם סיטואציה, שאנחנו כמשפחה נלחמים על החיים שלנו, אמיתי. אתה עומד, ואם אתה מנצח אתה נשאר, ואם אתה מפסיד אתה הולך. זו הייתה הסיטואציה. היא רואה את אבא שלה עומד ונואם את נאום חייו בלהט, בפורום הכי מכובד שיש. ברור לי שזה נצרב. היום בדיעבד, כשאני מסתכל על הילדים שהם בגרו ויצאו לעולם, ואני רואה את הבחירות שלהם ואת הצמתים שהם מגיעים אליהם, אני ממש מבסוט. ברור לי שחלחל להם חלק מהתהליך הזה. העובדה שהם גדלו כאן, גדלו בצורה שהם גדלו, חלחל להם אותו תהליך ואותם עקרונות של ׳אנחנו לא מוותרים ואם צריך נשנה את המציאות׳. לשנות את המציאות זה לא דבר כל כך נורא, לפעמים זו הדרך היחידה שלך.

רותי: אתה מתאר פה סוג של חלוציות שאין כמוה כל כך הרבה בימינו. לבוא למקום ריק, למלא אותו בדברים שלך. דיברת על קשיים במשפחה, בעבודה. רציתי לשאול אותך, אם אתה יכול לספר על איזשהו קושי אחד שאתה מעוניין לחלוק איתנו ואולי מה זה עושה. מה זה עושה במשפחה, לך.

איל: היו רגעים שמאוד, מאוד היה קל להגיד ׳איזו חרא של מדינה׳ זה היה נורא קל, נורא פשוט, ואת יודעת מה, היו רגעים שזה היה נכון. אני זוכר שבאופן עקבי הקפדנו מעולם לא לומר את זה לילדים. אמרנו לעצמנו מה אנחנו עלולים לעשות? אנחנו עלולים לגדל ילדים ממורמרים, כועסים, שלא אוהבים את המקום הזה, לא אוהבים את המדינה הזו, ובפועל בסופו של דבר אנחנו רוצים שהם יחיו פה. רוצים שהם ילכו לצבא, יחזרו לפה, ימשיכו את המסורת המשפחתית. אתה לא יכול לגדל ילד על שנאה, למרות שהקושי שמביא לשם הוא אובייקטיבי והוא לא הגיוני והוא מיותר. אתה נלחם מלחמות בכוחות עצומים שאתה לא מבין למה אתה צריך להילחם בהם. אני ממש זוכר שתמיד הקפדנו לא לטעת בהם כעס, לא לטעת בהם שנאה, אלא לטעת בהם את היכולת ואת ההבנה שכשאתה צודק אתה נלחם, כשאתה נלחם אתה מנצח, וכשאתה מנצח אתה משנה את המציאות ואתה עושה את זה למען עצמך ולמען הסביבה. בפועל, חלק מהדברים שעשינו היו גם לא הגיוניים ברמה המשפטית.

באחד המקרים לקחתי והובלתי את המאבק של חוות דרך היין וחבר טוב אמר לי ׳תגיד לי, אתה ירדת מהפסים? ברור לך שאתה תהייה עכשיו בעין הסערה, כל דבר שיקרה, ישימו עלייך את הזרקוק. אמרתי לו ׳אני יודע, אבל אני מרגיש שיש לי את היכולת ויש לי את הכוחות להוביל את הדבר הזה עם הסיכון.׳ ובאמת כמה שנים אחרי זה הגיעה תביעה מהפרקליטות, וקיבלנו ספר עבה במשלוח ידני, זה היה מאוד יפה, מישהו הגיע, עשה לנו ערימת ספרים. המשפט הראשון היה ׳מדינת ישראל נגד חנה ואיל יזרעאל, ואחרים׳. כלומר, כל מה שחשבנו שיקרה, קרה. חנה ואיל יזרעאל ואחרים. גם אחרים נתבעו אבל אנחנו היינו בחזית. זה קרה. האם זה הבהיל, האם זה הפחיד? לא. הייתה בהירות, ואגב זו אחת התכונות שאני חושב שהמדבר מוציא מאנשים. הוא מוציא בהירויות מחשבתיות. אני מצליח לראות דברים בבהירות. יש לך בהירות של דרך ואתה הולך בה. היא לא תמיד על פי הכללים, היא לא תמיד על פי החוק. אחד המקרים, אנחנו פותחים את הרדיו ושומעים איזו מישהי מהפרקליטות מדברת על העבריינים בנגב, עלינו. אני נעלבתי עד עמקי נשמתי. הקודם לה שדיבר, חודש חודשיים קודם, דיבר על החלוצים שבנגב. כמובן שליבי נמלא גאווה, ופתאום היא מדברת על העבריינים. 

חנה הסתכלה עליי ואמרה, ׳אנחנו לא עבריינים, אנחנו פורצי דרך׳. אתה לוקח את המשפט הזה, את המילה הזו, ואתה משנה אותה, משנה את הקונטקסט ואז אתה אומר, ׳אוקיי, עם זה אני חי בשלום.׳ בסוף זה יסתדר, בסוף במקום עבריינים נהיה פורצי דרך. אנחנו פחות או יותר שם. אנחנו, ואנשים נוספים שנמצאים בחוות. אני חושב שהרבה מהזמן היינו עסוקים אידיאולוגית, פילוסופית ופסיכולוגית בתהליך. לא רק לקום בבוקר ולרוץ ולראות שהגפנים בסדר. זה ריתק אותנו גם בהיבטים האלה, התהליך הזה שאנחנו עוברים.

דודו: אולי נדבר קצת על יין ומדבר, אני חושב שהרבה אנשים החיבור בין חקלאות למדבר נראה להם קשה, ועוד יותר אם נקח את זה לכיוון של יקב ויין. אולי תספר לנו קצת כי אני חושב שזה דבר מעניין בראייה לא רק מקומית, אלא עולמית. איך מצליחים במדבר לגדל גפנים ולהפיק יין.

איל: באיזשהו מקום, הוואדי הזה שאנחנו נמצאים בו, אפשר לומר שהוא טווה לנו את מסלול החיים. זה ממש ככה. כשעלינו על הקרקע אמרתי שאני מחפשת ואדי עם טרסות בהר הנגב. חבר שעבד ברשות אמר לי ׳תקשיב, יש לי תחושה שאחד האיתורים שאותרו לפרויקט הזה, נראה לי מתאים.׳ הוא לקח אותי אחר הצהריים והגענו לואדי הזה ונסענו, לא הייתה פה דרך. נכנסים פנימה בין הטרסות, לא היה פה כמובן שום דבר, עולים על הגבעה ואני אומר לו ׳זהו, מתאים׳. הוא אומר לי ׳יש עוד 30 נקודות, אתם בראשונים, אתם לא רוצים לראות מקום אחר?׳ אני אומר לו ׳לא, זהו, סגור.׳ 

רותי: אהבה ממבט ראשון.

איל: זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מאז, מסלול החיים הוא בתוך הואדי הזה. בואדי היו הטרסות, ובטרסות גידלו ענבים ומצאו זרעים של ענבים ליד עבדת, ויש יקבים בעבדת, ויש מרתפי יין בעבדת, וההיסטוריה פשוט גרמה לנו ללכת בעקבותיה. למה אני אומר את זה? כי לא הייתי חקלאי קודם, לא גידלתי ענבים ליין, לא שתיתי יין, לא אהבתי יין. זה לא היה מקרה כזה ששאלו אותי כשהייתי בן 4 מה אני רוצה לעשות ואמרתי ׳אני אהיה חקלאי, אני אהיה יינן.׳ אבל באיזשהו מקום הואדי הזה והטרסות וההיסטוריה והסיפור הזה, הובילו אותנו בדיוק לנקודה הזו. הקונטרסט הוא מטורף כי הלכתי לחברים חקלאים וזה כמו מן מצורע כזה, אתה הולך לחברים והם מתחילים להתרחק ממך. הם מבינים שאתה הולך לפשוט את הרגל, הולך לשתול ענבים במדבר. הלכתי לבנק ואמרתי לו ׳תשמע, זכינו, קיבלנו שטח במדבר.׳ אז הוא אמר לי, מנהל הבנק ׳איל, אולי תמצא בנק אחר, אני לא רוצה על מצפוני את ה-crisis הזה.׳ זה היה ברור לכולם שזה הולך להיות כישלון קולוסאלי. 

מה תגיד למנהל הבנק? שלפני 2,000 שנה גידלו פה ענבים? אתה בא עם עולם מושגים שאין לו שום קשר למציאות ההיא, אבל יש לו קשר מאוד חזק למציאות שלך. במציאות שלנו, היה לנו ברור שיגדלו פה ענבים, איזו מן שאלה. שם התחיל הרומן שלנו עם הגפן. הלכנו ולמדנו לגדל ענבים. לא היה לי מושג קלוש. כשגידלנו ענבים, אחרי כמה שנים, אמרנו ׳טוב, מה עושים עם ענבים? צריך לעשות יין, צריך ללמוד לעשות יין.׳ לא ידעתי לעשות יין אז הלכתי ללמוד לעשות יין. הלכתי לבחור, יובל בן שושן שהיה לו יקב קטן ואמרתי לו ׳תשמע, אני אוהב את היין שלך, אני רוצה ללמוד ממך לעושת יין ודרך אגב, אני הולך לשתול ענבים בשדה בוקר.׳ בקיצור, נדלקנו אחד על השני, נהיינו חברים נורא טובים והוא לימד אותי לעשות יין. את היינות הראשונים עשינו אצלו, ואז הגיע הרגע שבו הוא אמר לי ׳איל, אנחנו צריכים לשבת ולדבר׳. אוקיי, בוא נשב ולדבר. הוא אומר לי ׳תקשיב, אתה בשל להקים יקב.׳ עכשיו זה היה במאי 2005, העונה מתחילה ביולי 2005. אמרתי לו ׳תגיד לי, מה אתה השתגעת? יש לי פה 20 טון ענבים, מה פתאום אני אקים יקב.׳ פחד אלוהים, פשוט פחד אלוהים, אין לי מילה אחרת לתאר את זה. הוא פשוט לא ויתר.

חזרתי הביתה ואחד הדברים שהמפגש איתו יצר אצלי, זה ההבנה שאפשר. זאת אומרת, וזה אחד הדברים הכי חזקים כאן. זה לא רק העניין של האם אני יודע לעשות יין או האם אני יודע לגדל ענבים. התחושה שאפשר, שגם אם אתה לא יודע אם אתה יכול. זה דבר שהמקום הזה מאוד חזק בו. הוא עשה יין במרתף באמצעים מאוד דלים. שהלכתי למרכז החקלאות והוצאתי את הפרוגרמה איך עושים יין ואיך עושים יקב וכמה זה עולה, הגענו למספרים דמיוניים ואמרתי שאין סיכוי בעולם שאנחנו מקימים אי פעם יקב. ואז הלכתי אליו ונכנסתי למרתף וראיתי את הכמה מכשירים הביתיים שהוא עבד איתם ואמרתי ׳כזה גם אני יכול.׳ זו הייתה התחושה הכי חזקה באותה רגע, שאפשר. אז אמרתי ׳אוקיי, אם אפשר אז מה הבעיה להרים במאי יקב שביולי יקלוט את הענבים ונתחיל לעשות את היין הראשון שלנו.׳ זה נראה לי קלי קלות פתאום. זה מה שהיה. ב-2005 עשינו את היינות הראשונים שלנו. בנינו את הכל לבד והתחיל תהליך של חקירה, מבחינתי, מרתקת. גם הקשר של הגפן אל המדבר וגם הקשר של הענב והבקבוק, וגם המדבר הזה שמקשה על הכל. אתה רגע לא עירני והגפן מצהיבה, רגע לא עירני והיין מתחמצן. 

הכל קשה פה, אבל הקושי הזה מייצר מערכת אתגרים שכשהצלחתי לפצח את הקברנה סוביניון והמרלו הראשונים, אמרתי אוקיי, בואו נעשה בלנדים, בואו נעשה תערובות. כשהצלחתי לפצח את הבלנדים, אמרתי רגע יש לי עוד ענבים אדומים, מה אני יכול לעשות עם ענבים אדומים? אז התחלנו לעשות רוזה. אחרי שעשינו רוזה אמרתי מה עוד אני יכול לעשות עם ענבים אדומים? אני יכול לעשות יין מתוק. התחלנו לעשות  יין מתוק שאנחנו קוראים לו desert dessert. ואז אמרנו רגע, אם אנחנו עושים רוזה, בואו נחקור את העניין הזה עוד יותר, בואו נשתול ענבים לבנים במדבר. עקרנו אדומים ושתלנו לבנים. כל דבר כזה הרים המון גבות ותימהון גדול מסביב, וככל שהתקדמנו, ראינו שהאינטואיציה עובדת. מצאנו שאנחנו עושים יינות אדומים טובים ולבנים ורוזה ומתוקים. פתאום יש לנו 15 סוגים של יין מכרם שהוא כלום, 25 דונם. 

זה תהליך מרתק. שוב, של סקרנות מאוד גדולה, חקירה מאוד גדולה, ובאיזשהו מקום, לא להקשיב. יש סיפור מאוד יפה על תחרות צפרדעים. הצפרדעים מתכנסות בתחתית מגדל מאוד גבוה והתחרות היא איזה צפרדע תגיע לראש המגדל. קהל גדול מגיע למרגלות המדבר ומתחילות הצפרדעים לטפס. אנשים אומרים ׳אין סיכוי, לכזה גובה אתן לא תגיעו׳. הדינמיקה השלילית שלטה ברחבי האזור, וצפרדע אחת מגיעה לראש המגדל ויורדת, וכולם מתאספים סביבה לראות את הפלא, והתברר שהיא חירשת. אני חושב שזו תכונה נפלאה להיות חירש. לא להקשיב לפסימיים. יש כל כך הרבה פסימיות והיא לא מובילה לשום מקום. אתה לא מקשיב, אתה לוקח סיכונים, אבל אתה עושה את זה מתוך איזושהי אינטואיציה, איזושהי מחשבה. זה משהו שיש לו קשר למציאות, אתה לא הוזה, פנטזיונר. המון כח אנחנו מקבלים מזה. אני חושב שהמדבר, שאלת אותי קודם על המדבר, אני חושב שהוא מזכך מאוד את התחושות האלה ואת האפשרויות האלה, יותר ממקומות אחרים.

דודו: מחבר אותך לאינטואיציה שלך.

איל: אני חושב, אני חושב.

דודו: אם אנחנו מדברים קצת על גידול של כרם, יש איזשהם דגשים מיוחדים שהמדבר מכתיב, מעבר למעברים החדים בין חום לקור ובין יושב לגשם?

איל: זה מעניין כי רוב הדברים שחשבנו עליהם, אנחנו יודעים היום שהם אחרת. כלומר, קודם כל היובש מצוין. אין כמעט מחלות, לא היה לי אף פעם קימחון בכרם. כל הכרמים בצפון, הם כולם מרוססים בהיסטריה נגד פטריית הקימחון שעושה נזקים עצומים. אז אתה כל הזמן מרסס את הענבים, וראה פלא, אתה מגיע למדבר והיובש מונע את הקימחון והבידוד החברתי של הגפן, מונע את ההדבקות של הכרמים אחד את השני, ופתאום אתה מגלה שאתה מגדל ענבים כמעט בלי כימיקלים. אתה מגדל כרם שהוא כמעט אורגני וזה קורה באופן טבעי. אתה פתאום אומר ׳אוקיי, אני באזור נורא יבש ונורא קיצוני, שזה חיסרון עצום, אבל, אתה שולט בברז״. הטמפרטורות הן די דומות בקיץ. אז פתאום אתה מגלה שאתה יכול לייצר איזושהי אחידות של יין לאורך השנים. אם אנחנו לוקחים את אירופה שיכולה להיות בגרפים ושינויים מאוד גדולים בין עונה לעונה, הבציר הזה היה טוב, הבציר הזה היה מחורבן. למה זה קורה? אם היה לך קיץ קר וגשום, אז אתה מקבל יינות רעים, כי הענבים מלאים במים והם לא הבשילו ולא מתוקים מספיק. אם מגיע קיץ יבש וחם אז הם כולם מאושרים כי תהייה שנה נפלאה. 

אנחנו בעצם מייצרים כאן איזושהי אחידות גידול נורא מעניינת, אין כאן קפיצות דרמטיות. זה דבר שלא ידעתי. לקחנו את הסיפור ההיסטורי של הכרם שהיה שתול כאן, ובעצם יש כאן טרסות עתיקות. אז אמרנו אוקיי, אתה יכול כחקלאי מודרני להביא את השופל הגדול של קרן קיימת שהיו מנדבים אותו בשמחה לפני 20 שנה, ליישר את השטח, קוראים לזה הכשרת שטחים, ליישר את הכל ולשתול. אנחנו באנו והגענו מרקע של בית ספר שדה, ורקע של טבע ורקע של אקולוגיה ואמרנו ׳שומו שמיים, מה פתאום, אנחנו ניקח את הודאי, ניקח את הטרסות, נשתול בדיוק על הטרסות הקדומות. כשיהיה פה גשם הואדי הקטן יזרום וישקה לנו את הגפנים.׳ זו הייתה פנטזיה מטורפת, ובשטפון הראשון הכל קרה לנו מול העיניים. אתה רואה את הכל מתעורר לחיים. הכל זורם, הגפנים מקבלות מים ואתה רץ החוצה בבוץ עם מצלמה ומצלם ונושם את הדבר הזה. זה כמובן היה הראשון, אחר כך הגיעו עוד ועוד וזה הופך להיות משהו שאתה מבין, שהמערכת, שאתה מקשיב, שאתה הולך עם הטבע אתה מבין שהוא כל כך חכם. הטבע וכמובן גם האנשים שהיו כאן.

הלכנו והסתכלנו מסביב וראינו שיש כאן תלוליות של אבנים, הארכיאולוגים לא יודעים בדיוק מה זה, אבל השם, תולילת אל ענב, שהערבים קראו לו, אומר שאולי גדול ענבים בתלוליות האלה. אתה קצת מתחקר את הארכיאולוגים, ואתה מבין שהאבנים מעבות את הטל של המדבר, יש הרבה לילות טל במדבר, והופכות אותו ללחות זמינה לצמח. אז אתה הולך ומסכל את השטח, ואת כל האבנים שהוצאת מהשטח, אתה שם סביב הגפן, הגזע של הגפן ורואה זה פלא, אתה גם מייצר איזשהו כיסוי ומונע התאדות של המים וגם אתה מגלה בבוקר אחרי לילה של טל, שהכל רטוב מסביב והגפן נהנית מהרטיבות הזו. אתה מבין שוב שהייתה הרבה חכמה לאנשים שחיו כאן. אנחנו כל הזמן לומדים בדיוק את הדברים האלה.

רותי: גידולו גם דברים אחרים, אתם חושבים על זה גם?

איל: תראי, אנחנו מגדלים פה זיתים. הייתה לנו השנה את כמות שמן הזית הכי גדולה שהייתה לנו אי פעם באיכות יוצאת מן הכלל. מה ששתלנו כאן זה פשוט עצי פרי. יש כאן רימונים וחרובים ותאנים וזיתים ואפרסקים ומשמשים, וכל הפירות שאת יכולה למצוא בשוק אנחנו פשוט הולכים ושותלים עצים. אנחנו נהנים מזה, אוהבים את זה. זו תחושה מאוד חזקה.

דודו: למעשה יצרתם כאן נווה מדבר.

איל: זהו, זו הגדרה שחנה מאוד אוהבת להשתמש בה, העניין של נווה מדבר. זה מתחבר לאותו דבר, שאתה מגשר לאנשים את המקום הקיצוני הזה, משהו שאפשר לבוא ולבקר בו, כאשר אנחנו נורא מקפידים לדוגמה על המדרונות, לא לשתול שום דבר. המדרון זה בחורף, המדרונות זה המדבר. אנחנו כל הזמן משאירים את הקונטרסט הזה. אתה יכול לשתול כאן הכל, הטכנולוגיה מאפשרת גם לשתול איפה שאתה רוצה. השארנו את הקו הזה המאוד ברור, בין הואדי שבו עשו חקלאות לבין המדרונות שנשארים קירחים ו״שוממים״. הקונטרסט הזה הוא מדהים בעיני.

רותי: לגבי השקייה רציתי לשאול. היום משקים. אתה משתמש גם במי השטפונות, אבל בעיקר זו השקייה מבוקרת. אנחנו יודעים שגם הייתה חקלאות בעבר וסיפרת על הזרעים, איך הם הסתדרו?

איל: הם בעצם בנו מערכות נורא מתוחכמות. הם לקחו ואדיות, וכשלוקחים צילום אוויר של הואדיות של הר הנגב, מגלים שברובם יש טרסות עתיקות. הם לקחו ואדיות, בדרך כלל ואדיות לא גדולים מדי. אגני הניקוז שהואדי הזה בעצם מייצר, מכפיל פי כמה את כמות המים שמגיעה בסוף לתחתית הואדי ומשקה את הגידול שהחלטת לגדל. כלומר, פרופסור אבן ארי שעשה מחקר על זה, גילה שהמפתח הוא אחד לעשרים. אם אתה רוצה לגדל 20 דונם, אתה צריך אגן ניקוז של 400. אם יש לך אגן ניקוז של 400, קורים שני דברים נורא מעניינים. אתה גם מקבל מספיק מים, אבל הם לא יותר מדי והם לא יהרסו לך את הגידול. 

 יש פה תמיד את הסיכון הזה בשטפונות חזקים מדי שיקחו את כל מה שנקרא בדרכם, אז אתה צריך למצוא את האיזון הזה. כשאתה לוקח את הספר שלו ואת המחקר שלו אתה מגלה כמה חכמה הייתה באנשים האלה. מי שלקח, מי שהיו לו עיניים גדולות ולקח שטחים גדולים מדי, נהרסו לו הטרסות. אלו האמת שטחים שננטשו. חוות שאנשים הבינו את העניין הזה, החוות תפקדו המון שנים. אנחנו יושבים בואדי שהוא בדיוק המפתח של אבן ארי, 1 ל-20. 400 דונם אגן ניקוז ו-20, 25 דונם כרם. זה היה פשוט מדהים לגלות את זה.

רותי: אז אפשר בלי השקייה?

איל: לא. הגפן תשרוד, פרופסור אבן ארי הוכיח שמי השטפונות מאפשרים לעצים לשרוד. הם שולחים את השורשים, אבל היא לא תיתן ענבים. אני אוכל בעצם אחת לכמה שנים לבצור ולעשות יין. אז שוב, צריך למצוא את אותו איזון בין איפה הסיפור ההיסטוריה, ארכיאולוגי, הוא נורא יפה אבל יכול להיות רק חלק ממה שאתה עושה, ואיפה אתה גם צריך לשים טפטפות של נטפים ולהשקות במים מתוקים ולאפשר את השילוב ביניהם כי אתה בסופו של דבר רוצה בכל קיץ לבצור ענבים ולעשות יין. 

רותי: יש את החלום הבא?

איל: תראי, אני חושב שאם אני צריך להגדיר, אנחנו כל הזמן עסוקים ביצירה ועשייה. אלו כבר חלומות שהם, אנחנו כבר יודעים שאנחנו חולמים ומגשימים ועוברים לחלום הבא. זה ריטואל קבוע שאנחנו יודעים לעשות אותו. אני חושב שאם אני צריך להגדיר משהו, אני בשוטטות שלנו באירופה, כשאנחנו מגיעים ליקבים משפחתיים שאותה משפחה מחזיקה אותם 500 שנה, אני מסתכל בקנאה מטורפת. זה מה שאני רוצה. אני רוצה שהילדים יחזרו ונפתח את המסורת הזו. הישראלים הם נורא קופצניים. הייתה לנו לא מזמן משפחה מספרד, אתה מסתכל על הכרטיס ביקור, אתה מסתכל על השנה שבה הוקם היקב, 500 שנה. מדהים. אני מסתכל על זה וזה מה שאני רוצה. עכשיו, זה מצחיק כי אתה אומר, אוקיי, חנה ואני חלוקים בעניין הזה. היא אומרת ׳שחרר את הילדים, שילכו ויעשו מה שהם רוצים. בסוף המקום והחיים האלו יהיו כל כך אטרקטיביים שהם יחזרו׳. אני אומר ׳זה אפשרי, אבל אם אני אקשור אותם לעץ, אני אהיה בטוח שהם לא זזים לשום מקום.׳ זו הדילמה, אם לקשור אותם לעץ שהם ישארו, או לשחרר אותם ושיחזרו מרצונם. כנראה שחנה צודקת.

דודו: טוב איל, רצינו להודות לך, היה מאוד מעניין.

איל: בשמחה רבה.

רותי: תודה.

דודו: אני רק רוצה להזכיר לכל מי שלא יודע איפה זה כרמי עבדת, זה נמצא למעשה בין העיר הנבטית עבדת לשדה בוקר, קרוב מאוד לשאנטי במדבר. כל התוכניות שלנו נמצאות גם ב-itunes וגם ב-spotify, אתם מוזמנים לעקוב אחרינו, וגם לבוא לבקר. תודה.

איל: תודה רבה, היה כיף.

רותי: תודה רבה.