ראיון עם אלון אוריון על עזרא אוריון

אלון אוריון עוסק שנים רבות בשימור מורשתו של אביו עזרא אוריון שחי במדבר את מרבית שנותיו הבוגרים ועסק רבות בקשר הרב מימדי של אדם למדבר

השיחה עוסקת בעבודותיו של עזרא ויצירתו לאורך השנים

מראיין: דודו רשתי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

– ערך בויקיפדיה

– כתובת אימייל: alonoriong@gmail.com
– אתר אינטרנט: אתר על עזרא אוריון

דודו:    דעת מדבר, אנחנו מראיינים היום את אלון, בנו של עזרא אוריון ונדבר על עבודתו של עזרא במדבר, בפיסול מדברי, בפיסול סביבתי. שלום אלון.

אלון:    שלום.

דודו:    אז בוא תתחיל מלספר לנו קצת על אבא. משם נעבור אל העבודה שלו, הקשר למדבר והתרומה שלו בכל מה שקשור לפיסול סביבתי במדבר.

אלון:    אבא נולד בקיבוץ בית אלפא שהיה הקיבוץ הראשון של השומר הצעיר. הוא נוצק לתוך תבנית “האדם החדש” של הציונות הסוציאליסטית. זו הדמות שגילם כל חייו, ונראה בהתאם– כמו איזה פוסטר. שמר על כושר נפלא והיה רץ את החמישה, או עשרה קילומטר שלו כל יום עד הרגע האחרון כמעט. מבחינת המכלול– השילוב הזה בין החלוצי, המגשים, הלוחם, כמו גם העניין של החידוש של האמנות– הכל התלכד באישיות שלו באופן שמתמצת את השנתון הזה. הגיאולוגים מגדירים תצורת סלע, על שם המקום בו המופע שלה הכי מובהק. אפשר בהשאלה לומר שיש תצורת “עזרא אוריון” שאופיינית לשנתון שלו בהתיישבות העובדת. אנשים שהם תבנית נוף מולדתם. שיש להם הזדהות מוחלטת עם הציונות ומטרות המדינה וסוג של אכזבה מההתפתחויות העדכניות. מצד שני, יש להם סוג של יושרה, שמחויבת לערכים האלה ולתפיסות האלה. אבא בחר במדבר, בניגוד לעמק יזרעאל בו נולד, או עמק זבולוון שבו גדל. 

הוא מצא את המקום שלו כשהגיע למדרשת שדה בוקר ב-1967. אל מול הנוף החשוף, מול הגיאולוגיה שמדברת ישירות, בלי כל מה שהוא קרא לו בזלזול “תכסית”. שם מצא את האבסטרקט, את מה שאין עליו דבר מיותר, את הזיקוק המדויק, בלי הרעש של העיר. משם הלכה והתגבשה התפיסה האמנותית שלו. כשהתחיל לפסל הוא יצר אלמנטים בכל מיני ריתוכים במסגריה של הקיבוץ. בהמשך, הוא זיהה את האדנים האופקיים של ‘רכבת העמק’. אדנים שנוצקו בין 1903-1908 והגיעו לפלסטינה כמבשרים של הקדמה – במסילת הרכבת החיג’אזית. כשהמסילה ננטשה, האדנים הפכו לחומר גלם עבורו. בשנות ה-60 הוא נסע ללונדון ולמד שם אמנות. באותן שנים לונדון היתה Swinging London, אבל אבא, היה קיבוצניק, חי גם שם בפשטות נזירית. הוא למד אצל גדולי הפסלים של התקופה והיה במקום הנכון, ברגע המכונן, שבו הפסלים ירדו מהפודסטים והאמנות יצאה מהגלריות אל המרחב. אמנים שיצרו במדבריות בארה”ב הפיצו את הרעיון של פיסול סביבתי-מדברי. בשנים האלה אבא פיתח מניפסט שאמר שכדי שהאמנות תהיה משמעותית, כדי לחולל חוויה חזקה אצל הצופה, עליה להיות גבוהה. האמנות צריכה לעטוף את הצופה ולכן צריכה להיות במדבר, בלי “רעשי רקע”. אמנות אדריכלית, עשוייה בטון חשוף. באותו זמן היו מאוהבים בבטון. בנו בסגנון “ברוטליסטי” ודגלו ב”אמת לחומר”. אבא תכנן פרויקט פיסול שאפתני – ‘שדה פסלים’, שהיה אמור לקום על שדה צין.

במידה מסוימת, הוא ודני קרוון רצו במקביל. הם דיברו באותה שפה. קרוון התחבר ליוזמת ההנצחה של הפלמ”ח והצליח לגייס מספיק כסף להקים את אנדרטת חטיבת הנגב – עבודה נהדרת, בבטון חשוף. לא מתייפיפים, לא מצפים בטיח לא עושים דברים דקורטיביים, אלא להיפך – הבטון כמו שהוא, עם התדפיס של תבנית העץ שלו, עם המסמרים. יש שם אמת חשופה של חומר והצל משחק בין אלמנטים אדריכליים פיסוליים, כמו שעון שמש ענק. הרוח שם עוברת דרך החורים ומנגנת לך. הפסל עצמו הוא מהות אדריכלית – סביבתית. הפסל מקבל כוח מהסביבה ומהניגוד שבין הטכנולוגיה והמדבר. 

כשאבא קבע: “לא אנדרטה מגוייסת, אלא אמנות טהורה”, הוא איבד את האפשרות להרים את התקציב הנחוץ ל’שדה פסלים’. האלמנט המרכזי היה משולש, סוג של קתדרלה חילונית, בנויה בבטון חשוף, בגובה 32 מטר. קתדרלה שתכיל בן אדם בודד, שהאור יפול בה בזוויות שונות ויחולל חוויה רוחנית. ב’מצפה גדות’, אנדרטה לחטיבת הגולן, אבא הקים גירסה רזה של הקתדרלה המשולשת, בגובה 14 מטר. לימים אבא הודה שטוב ש’שדה פסלים’ לא קם. היהירות שיש בזה, הפולשנות כלפי המדבר, היא לא לעניין. 

אבא היה אתאיסט חרוף. היה לו ריב מר עם אלוהים – “איפה הוא היה בשואה?!” – היה לו בוז עמוק לדוסים – “איך הם לא מתביישים להיות עבדים שפלים? מה העדריוּת הזאת?!”. הוא היה אדם גאה ומורד – מורד בכבידה, מורד במוות. אדם שרוצה להשאיר אחריו אלמנטים רוחניים, נצחיים. התפישה שלו התפתחה בהדרגה. תוך כדי שניהל את בית ספר שדה ‘שדה בוקר’. הוא למד הרבה מאוד מגיאולוגים וארכיאולוגים שהנושאים שבהם עסקו דיברו אליו מאוד. התפיסה של מימדי הזמן הגיאולוגי, שהיקום כולו – כל הכוכבים המוצקים הם מדבריות מתים. שמה שיש לנו פה – החיים עצמם – הם אנומליה בת חלוף ובודאי שכל התרבות האנושית, היא דבר זמני.

דודו:    נאת מדבר.

אלון:    זה בלי אלוהים, אבל זה סוג של נס. קרתה פה תאונה קטנה. כל החיים האלה, כל כאבי הבטן הקטנים שלנו והדברים האיומים שאנחנו עושים אחד לשני, לכדור הארץ, כל אלה שטויות חולפות במימדי הזמן היקומי. 

דודו:    זאת אומרת, המדבר הוא חלק מהמהות של היקום.

אלון:    היקום הוא מדבר. כל מה שהוא לא כוכב בוער כמו השמש, כל הכוכבים, הם מדבריות. מתוך הארכיאולוגיה והכרת השטח, אבא התחבר לכל מיני אלמנטים שיש במדבר. מבנים שהשאירו קדמונינו מלפני 10,000 שנה או יותר. אלמנטים שהם עדות אילמת. זו תרבות שאין לה כתב, אז לא ברור לנו מה האנשים חשבו. בתוך המדבר, על רכסי ההרים, על קווי הרקיע, יש מבני קבורה – ‘טוּמוּלי’. קו של אבנים שמחבר נקודה, שרק ממנה אפשר לראות איך היא מתלכדת עם עוד נקודה וממשיכה בין פסגת הר אחת לפסגה אחרת. קו שנמתח לאורך מאות מטרים ואפילו קילומטרים.

דודו:    אזור הר רומם למי שלא מכיר.

אלון:    השרידים האלה היו מאוד משמעותיים עבורו. הוא התחבר אליהם כהמשך של דיאלוג עתיק. לכן הוא מתח קווי אבנים על שדה צין אל מול חוד עקב, אל מול המחשוף של עין עבדת. הוא התבסס על הרעיון שרק אנחנו, בני האדם – קדמונים ועכשווים – יודעים לזהות את הקו. אם אתה פורש קילומטר של קו אבנים – מעמיד אבן ועוד אבן ועוד אבן, החרדון שעובר בין האבנים האלה, לא מזהה קו. אפילו אם עומדים בזווית אחרת, הקו נעלם. אבל, כשעומדים במקום שבו האבנים מתלכדות, רואים שהקו הזה מושך אל עבר התרוממות בשטח, אל חוד עקב כזה, או אל איזה מפתח או מצוק. לטענתו של אבא, זה סוג של פיסול סביבתי.

גם הכוחות של הטקטוניקה שמפסלים את כדור הארץ בתנועה של הפלטות, שדוחסות ומרימות רכסי הרים. גם בהתרוממות הזו, יש מרד בכּבידה שבסופו של דבר תכניע את כולנו. כשנמות, נשכב אופקיים ונתרבד כמו סלעי משקע. כל התרוממות, וודאי ההתרוממויות של 8,000 מטר בשיא ההימלאיה, היא סוג של מרד ביקום ובגרביטציה. התפקיד של אדם יוצר – של פסל – הוא לקחת משהו, איזשהו מבנה, רצוי לַקוֹני, רצוי עשוי מאבן מקומית בבניה יבשה – מדרגות, קו אבנים, משהו שבאמצעותו, הוא מכוון את ההכרה אל איזשהו אלמנט בולט בשטח, אל איזו פסגה. בהכוונה הזאת נוצר ‘משגר של הכרה’. הצופה הרגיש נמצא בדרך כלל לבד. זה לא אירוע של 300 איש. גם כשהיתה מגיעה קבוצה, הוא היה משלח אותם אחד, אחד לאורך הקו. אומר להם ללכת רחוק אחד מהשני, כך שלא יפטפטו. רובנו הרי קשקשנים בלתי נלאים. אבל במדבר, אם אתה הולך לבד, יש סיכוי שתפתח אל הנוף, שתבין את הקו, שתחשוב מחשבות שקטות. 

כשהולכת קבוצה, כיחידים, לאורך הקו, האנשים עצמם הופכים להיות חלק מהפסל. האנשים נעשים המשך לקו האבנים, שצועד אל עבר המטרה. הקו מפנה אותך אל הפסגה ומשם תנסוק התודעה בניצב למישור הגלקסיה, אל האינסוף. כאן אבא עזב את ‘שדה הפסלים’, את ההיבריס והבטון. הוא הצטנע והתחבר אל העבר שלנו כבני אדם, אל המודעות שלנו למוות, הרצון שלנו להשאיר אחרינו משהו, איזה גלעד, איזו יד. הטוּמוּלים האלה, קווי האבנים האלה, שמכוונים אל הפסגות. הדבר הזה קורה במדבריות, בסיני, בנגב, אבל גם במדבריות השלג, בשיא של העולם.

כאיש צבא אבא היה מחפש בכל מצב את המקום הגבוה, השולט. ההימלאיה הפכה ליַעד כי היא “האקרופוליס של העולם”. הבקעה של האנפורנה יושבת בתוך מכתש מאוד דרמטי. נכנסים לבקעת האנפורנה, דרך נקיק תלול בגובה 4,100 מטרים, ופתאום אתה מוקף בפסגות של 8,000 ו-8,100 מטרים. זה מאוד חזק. אבא בנה שם גרם מדרגות שמאפשרות לאדם יחיד ללכת לאורך 30 מטר, לצבור גובה בהדרגה, בנוחות – לא צריך להסתכל איפה לשים את הרגל. אתה עולה במדרגות ועומד על המדרגה העליונה, שבנויה על ראש של בולדר בגובה חמישה מטר. אתה לא רואה על מה אתה עומד כי הכתפיים שלך מסתירות, אבל אתה מעל הבולדר, ויש תחושה של התרוממות. המבט נמשך במעלה קירות הקרח של ההר העצום, אל הפיסגה. משם אפשר להמשיך הלאה – אנכית “בניצב למישור הגלקסיה אל אינסוף היקומים” – זה כבר תלוי בך, בטווחים אליהם שיגרת את ההכרה שלך…

אבא קרא לפסל בבקעת אנפורנה “הגבוה ביותר בעולם”, אבל הוא לא נעצר בכדור הארץ – מאחר ולתפיסתו כל היקום הוא מדבריות, ומכיוון שכבר הנחתנו רכב על פני המאדים – רכב שטח עם זרוע שמבצעת פקודות – אפשר לפסל על המאדים. אז הוא נסע למפקדה של נס״א ונפגש עם “מנהל מערכת השמש”, מצוייד במכתב תמיכה משמעון פרס, שהיה אז שר החוץ. אבא בטח אמר לו: “תשמע, זה חיוני, זה נכון, זה חשוב, לעשות את הדבר הזה. הרכב הזה –’מארס רוֹבֶר’, שהשקיעו בו כמה וכמה מיליונים, הזרוע שלו תיצור קו של אבנים, או תחרוט קו, על פני המאדים. זה יהיה שילוב של האומנות המוקדמת ביותר שלנו, המזוקקת והמופשטת ביותר, במקום הכי רחוק אליו הגענו. רק אנחנו יכולים ליצור קו – ממטאוריטים שנופלים או מאבנים מתגלגלות לא נוצרים קווים. כיוון שכוחות הבלייה שם מאוד נמוכים – אין רוחות חזקות או גשמים – אם אנחנו ניצור קו, הוא יהיה נצחי”.
נאס”א השתכנעו, אבל אז קיצצו להם בתקציב. 

אבא עבר משם הלאה, אל מחוזות עוד יותר מופשטים. במהלך השנים הוא יצר את כתב העת ‘סביבות’, היה העורך והרוח החיה. הוא היה נפגש ומראיין אנשים מאוד עסוקים – פוליטיקאים, מדענים, סופרים מאחר וטען “למרות שהאדם עסוק, אם אתה מכוון מספיק רחוק – עוד שלושה חודשים, שלוש שנים, בסוף יווצר פנאי. לאדם העסוק לא יהיה נעים לבטל אחרי פעמיים. בסבלנות תיירט אותו”.
רוב אנשים, בשגרה שלהם, מתעסקים בפרטי הפרטים. אבא היה שואל אותם שאלות כלליות, מבקש אמירה כוללת, תובנה. כשראיין אסטרופיזיקאי הוא שאל: “האם זה נכון שאין הבדל עקרוני בין חומר ואנרגיה?” המדען אישר – אין הבדל. כך נולד הרעיון של שיגור קתדרלת אנרגיה אל האינסוף. שיגור של קרן לייזר, שהיא אמנם קרן אור, אבל פיזיקלית, מטיל של אנרגיה. האסטרופיזיקאי המליץ על המקום הכי חשוך בשמי הלילה, חישב את הזווית, מדד את הזמן הנדרש והכפיל במהירות האור. אבא גייס את רשת ‘וגנר’, שמדדה את הקצב הגיאולוגי בו היבשות זזות בעזרת לווין שהקיף את כדור הארץ כל 24 שעות וקיבל פּוּלְס של קרן לייזר כשעבר מעל תחנות הרשת שמוקמו במקומות שונים בעולם. אבא הצליח לשכנע את המנהלים של 16 תחנות לכוון את תותחי הלייזר שלהם בזווית מסוימת, ביום מסוים ולשדר במשך 55 דקות וכך וכך שניות. קרני הלייזר יצרו יחד אלומה – קתדרלה של אור בגובה מיליארד קילומטר. מטיל אנרגיה ששוּלח ומתרחק ללא הרף, שממשיך להתרחק אל עבר המקום בו אין כוכבים שיעצרו אותו. זה אמנם רק קונספטואלי, אבל האסטרופיזיקאי יאשר – זו מסה שמתקדמת אל עבר האינסוף. זה פיסול נצחי, הכי נצחי שהאנושות עשתה. אתה עומד בבר גיורא בלילה, ליד קרון עם תותח לייזר שיורה קרן אור. אתה יודע שעכשיו נורות קרניים כאלה בעוד 15 מקומות בחצי הצפוני של כדור הארץ. בראש שלך כל המכלול הזה מתחבר לאומנות, לאמירה, למרד נגד החולף ונגד המוות. זה פיסול בקנה המידה האינסופי, הבלתי נתפס של היקום. השילוב הזה זו התמצית של עזרא אוריון. 

דודו:    כמי שחי בשדה בוקר ונע במדבר, אבא שלך למעשה נמצא בשדה בוקר בכל כך הרבה מקומות וגם במצפה רמון בגן הפסלים. אנשים כנראה נתקלו ולא תמיד ידעו להגיד מה זה ומי זה ואיך זה. אולי זה גם חלק מהצניעות שלו. לא בהכרח לשים את השלט ולהגיד, הנה זה פסל של עזרא אוריון, אלא שהדברים קודם כל יחברו את האדם למקום, ולאו דווקא את האדם לאמן. בשדה בוקר זה כמעט בכל מקום. אפילו כשיוצאים לשדה צין, שזה מחוץ לגדר של המדרשה, אתה הולך שלושה קילומטר ומגיע לפסל סביבתי של של אדני הרכבת. מי שגר במדרשה קורא לזה “אני הולך לעזרא.” הנוכחות שלו שם היא מאוד אמיתית. הנוכחות שלו היא מאוד מאסיבית והשם שלו עולה בכל שבוע באיזה הקשר. הוא מאוד נוכח. אולי תספר קצת על הנוכחות שלו גם במדרשה, מה שאתה יודע, ועל החיבור שלו לטבע. זאת אומרת, בתור מנהל בית ספר שדה, מה היא בעצם המורשת שלו בכל מה שקשור בחיבור בין אדם וטבע. גם בהקשר של הפיסול שכבר דיברת עליו. 

אלון:    אבא היה מדור המייסדים של מדרשת שדה בוקר, שקמה בתור משהו לא לגמרי ברור. לבן גוריון היה חזון – להקים את אוקספורד במדבר. זה היה מאוד חלוצי. מבחינתי כילד, זו היתה חוויה קשה – עזבנו את בית אלפא הירוקה, נסענו לקצה העולם וחיינו במדבר סחוף רוח, צרוב שמש. סופות חול היו מעיפות את גגות האסבסט והיה צריך להיזהר שלא יפול עליך איזה לוח מעופף כזה. בהתחלה הקימו בית ספר תיכון לילדי דימונה, מצפה רמון וירוחם. סוג של מכבסת מפא״י. אבא לימד שם ציור, בעודו ממתין שיתפנה תפקיד המנהל של בית ספר שדה. לכנס שערכו לכבוד שנת ה-40 לבית הספר התיכון, הגיעו בוגרים מירוחם, ממצפה רמון, מדימונה. אני הגעתי כבן של איש סגל. כמה מהם אמרו לי: “עזרא, הוא אנחנו! הוא היה מושא ההזדהות שלנו – רצינו להיות עזרא!”

מבחינת המודעות למדבר, למרות שנולד וגדל במקומות ירוקים, אבא התנגד אז והמשיך להתנגד כל השנים לכך שהישוב יהפוך להיות ירוק. הוא אמר: “מי שמגיע לנגב בא למדבר. מי שרוצה לחיות במדבר, שיחייה במדבר. עצי שיטים, בסדר. רוצה צל – תבנה צלליה, בסדר. דשא? מה דשא פה? אם אתה רוצה דשא – סע צפונה.” הטריד אותו שהישוב היה מנותק מהסביבה. הוא פירק את הגדר ההקפית ובהמשך, כשיצא תקן מחייב של משרד החינוך, דאג שיבנו את הגדר כך שלא תסתיר את הנוף. הוא עיצב את פני השטח. הגיאולוגיה המקומית שטוחה – מישור לס שמתפורר אל מדרון תלול של נחל צין. אבא רצה שיהיה “מעניין לעין” – עליות וירידות ומשחקי מחבואים. מה שרואים מזווית אחת שונה ממה שרואים מזווית אחרת. כדי לבצע את “הטיפול בשטח” הוא יזם וניצל כל הזדמנות. הוא היה אלוף השנור. מומחה בזיהוי משאבים. לקראת סוף שנת כספים, ארגונים גדולים, כמו קרן קיימת לישראל, צרכים לנצל את כל התקציב. אם לא מנצלים את כל התקציב, בשנה הבאה יצמצמו. אבא היה מגייס טרקטורים של קק”ל ו”מטפל” בשפת המצוק, מעצב את הנוף. כל מה שלא שטוח במדרשה – כל הגבעות, כל הרמפות, כל השקעים זו עבודה שלו. בין גבעות העפר הוא הציב סלעים. כשאתה עומד ליד סלע ששוקל חמישה טון וגבוה ממך בשני מטר, אתה חווה סוג של הימדדות – במסה, בגיל. 

כמנהל בית ספר שדה, העסיקה אותו הנוכחות של האדם במדבר, הפרהיסטוריה שלו, הארכיאולוגיה שלו. הוא גיבש צוות רציני של מדריכים ומדריכות שהכירו היטב את השטח. הם עשו המון השתלמויות. הג׳יפ היה זז כבר בארבע לפנות בוקר. שום תירוץ לא עזר– אם היית מאחר בשתי דקות, נסעו בלעדיך. היו מבחני מיון קשוחים. חיילות-מועמדות, שרצו להיות מדריכות, היו מקבלות מימיה ומפה בתחתית מכתש רמון עם הוראות: “נתראה בעוד 24 שעות” בנקודה מסויימת. זהו – בלי ג׳י פּי אֶס, בלי טלפונים חכמים ובלי חשש מחברת הביטוח. היה להם ידע רב בגיאולוגיה, היכרות אינטימית עם המדבר. לב הרעיון של בית ספר שדה הוא השהות בשטח – טיולי גב ושינה מתחת לכוכבים. הכל שונה כשאתה חווה את ההבדל בין יום ולילה, את היובש בפה. הסביבה המדברית הקיצונית, יכולות ההישרדות של יצורים בפיסת צל לחלוחית, בורות המים והחקלאות הנבטית, ההתישבות הקדומה, שיירות הבשמים – כל זה הקסים אותו. הוא הנחיל את התפישה הכוללת בבית ספר שדה ובהמשך היה בין המקימים של בית הספר לחינוך סביבתי – בית ספר תיכון שהוא פנימיה, שמשנתו החינוכית היא לא ללמד מקצועות נפרדים, אלא גישה הוליסטית, בין תחומית ורב תחומית. הם היו חלוצים – בשדה בוקר נוצרה תורה שלמה של חינוך סביבתי. משם זה הופץ אל כל הארץ. היום יש נושאים שגם משרד החינוך מלמד באופן הוליסטי, בסדנאות רב תחומיות. בבסיס של כל זה נמצא המדבר.

דודו:    כל התפיסה הזו של חיים במדבר, בראות עיניו, את מה היא משרתת? למה האדם בעצם צריך לחיות בסביבה שהיא כל כך מאתגרת, כל כך קשה. מה זה נותן לאדם? 

אלון:    אני יכול רק להכליל, כי בטקסטים של אבא אין ממש התייחסות ברורה – זה היה כל כך מובן מאליו עבורו. המדבר הוא בלי בולשיט. הוא לא מכוסה בעטיפות של טכנולוגיה או צמחיה. הגיאולוגיה חשופה, קני המידה ברורים, המיקום שלך בשרשרת, בלוח הזמנים הגיאולוגי, החיים החד פעמיים והחולפים שלך אל מול המדבר – הקושי הזה הוא התמצית. הסביבה המאתגרת מחדדת את תחושת הקיום, ממקדת את המשמעות. קשה יותר לעשות דברים במדבר, לכן הם יותר מאתגרים ויותר ראויים, או נכונים.

דודו:    זאת אומרת שזה חיבור יותר חזק של אדם לעצמו במובן מסוים.

אלון:    כן. זו חוויה אישית. הוא היה מרוצה כשהצליח להנחיל אותה, לשתף את התובנה, עם עוד חמישה אנשים. “לא צריך 400 אנשים שימחאו כפיים כמו ניאנדרטלים. לא צריך למלא אצטדיונים”. כשאתה מטייל עם מישהו, אם ראיתם משהו יחד, אם גרמת למישהו לחלוק איתך איזושהי תובנה על המדבר, או על אדם במדבר והקיום שלנו באופן כללי – זו מטרת התרגיל. זו חוויה אינטימית בתוך המרחב. חוויה קיומית של אדם במדבר.

דודו:    אם ניקח את זה לשפה של ימינו, אנחנו לא צריכים את הוויראליות הזו. 

אלון:    זה נכון. היעדר הצפיפות, הרעש וכל ההסחות, זה מה שעניין אותו. אבא, בלי להיות יותר מדי גוּרוּ, במעט מילים ובהרבה מקפים בין המילים, בשתיקות ארוכות, אמר: צא אל המדבר, לך ברגל, תזיע, תאכל קצת אבק, תקשיב. תתרחק מהתִפלוּת, מהרעש האינסופי, מהפרעת הקשב שמציפה אותנו. המדבר שקט ובתוך השקט – יתבהרו התובנות שנמצאות בך.  

היתה לו התלבטות מתמדת – כפסל סביבתי, אתה הרי מפר את הסביבה. כשאתה מציב 25 אדני רכבת על שפת המצוק של שדה צין, יש אנשים שלא אוהבים את זה. רפי בכרך, שהיה מהמייסדים של קיבוץ שדה בוקר והמזכיר של הקיבוץ – ראה בזה הפרה של “המקום שלו”. פיסת ארץ בראשית. מנקודת מבטו, לעזרא אין שום רשות או זכות לקלקל, להביא את אדני הרכבת אל המקום הכי יפה. היה להם ריב גדול על הדבר הזה. גם ה”טיפול בשפת המצוק” עורר מחלוקת. אבא גייס למשימה את מי שהיה פקוּד שלו ובהמשך, מפקד של בי”ס למ”כים בירוחם. היתה לבסיס משאית עם מנוף, אבא גייס אותה להעמדת סלעים בלילות ירח. הערבוב הזה בין הצבאיות, הטיילות והאמנות, היה אופייני לאבא. כך הציב קו של אבנים גדולות, בולדרים – מתוך הישוב לכיוון חוד עקב. אלא שקו האבנים הוצב בדיוק מול החלון של השכן. אדם שקנה מגרש, בנה בית, ורצה חלון אל מול חוד עקב. פתאום שמים לו קו של אבנים שמסתיר את הנוף. השכן התלונן אבל אבא התעלם, אז השכן הזמין שוטר. הגיע שוטר מירוחם ושאל: “מי אישר לך להקים את הפסלים האלה? יש לך היתר בניה לדבר הזה?” אבא אמר: “זה לא מבנה, זה סלע, זה פסל. אני כבר עשרים שנה מפסל כאן”. כשהשוטר איבד סבלנות הגיעו לפשרה והשכיבו את האבנים. לשכן יש נוף, אבל קו של אבנים שוכבות פחות מוצלח. אני מקווה שמתישהו נחולל את האנרגיה ונעמיד אותן. אבא היה מאוד מודע להיותו דיקטטור, שמקבל תוקף למעשיו מכך שהם “נכונים”.

יש בנגב כמה עבודות אמנות מצערות מאוד. על רקע הנוף החשוף הן בולטות בכיעור שלהן. כשסללו את ההרחבה של הכביש מבאר שבע, אבא גייס את הטרקטוריסט והציב סלע על אחת הגבעות שנחתכו. הסלע הבולט משך גרפיטי. כשהייתי ילד הייתי מבקר את אבא בחופשים. הוא היה לוקח ג’יפ והיינו מסתובבים בשטח. היתה לנו משימה קבועה: לנקות את הסלע. לימים, איזה אמן שרצה ליצור, להתבטא, הציב על הסלע ההוא חסידות עשויות מפח. טוב שזה קרה אחרי שאבא מת, כי זה היה מחרפן אותו. מבחינתו זו אשפה דקורטיבית – צלליות מפח צבוע, מודבקות על הסלע. האם מצטברת זכות ליצירה סביבתית למי שחי במדבר עשרות שנים? אבא היה אומר: “יש התלבטות – אני 40% איש של שמירת טבע, אבל 60% פַּסל”. בעיניו זה ראוי אם אתה ניגש אל הפיסול מתוך היכרות ארוכה ואינטימית עם השטח, מתוך דיאלוג ארוך. אם אתה עושה את זה מחומרים מקומיים ואם אתה עושה מעט – פיסול במשורה. שש עבודות בנגב וזהו. כל אחת מהן היא בסוג של דיאלוג ייחודי עם הסביבה שלה. 

אם אתה קנאי וטַהָרן של ארץ בראשית יתכן שתגיד: “הרלסים האלה שהבאת מאירופה, מה תקעת אותם פה במדבר?”  אבל כאוהד של האמנות הזו, אני יודע שהחוויה שהפסל הזה מחוללת אצלי כל פעם מחדש, היא הרבה יותר חזקה מהגבעה הריקה, אם היה שם רק את הנוף. דווקא הניגוד שבין המדבר והחומריות הזרה, בין ההיסטוריה של האדנים, הקדמה שהם ייצגו, הטורקים שכבר לא פה, רכבת הקיטור שכבר לא איתנו. כל המכלול הזה והזכרונות שלו, ניצב שם ומהדהד. צריך להתאמץ כדי להגיע לשם. חלק מהחוויה היא ההתקרבות ההדרגתית, ברגל. כשאתה עומד בין האדנים, אתה רואה את היחסים בינהם, אתה סופג משמעות. האם הם פונים אחד אל השני, או פונים אל הנוף? אתה מדמיין מה כל אחד מהם חושב. בכל פעם שביקרתי שם, ראיתי דברים אחרים. מזג האוויר משתנה. פעם, בגשם, שמעתי שטפון מתחיל ואז גם ראיתי את נחלי המים. האור משתנה – זריחות, שקיעות, דברים נהדרים. ‘יחד מדברי’  היא העבודה הכי לירית שלו. עבודה הרבה יותר מוחלטת, נחרצת, נמצאת במצפור מפעלי ים המלח. ניצב שם עמוד עשוי פלדה, בגובה 25 מטר, כשלמרגלותיו מזדחלים כמאתיים ושלושים אדנים. מפעלי ים המלח תרמו כמאה אלף דולר. אבא בטח אמר להם: “תראו, כל ההתנהלות שלכם, השיגרה האפורה, לא מצטברת. בואו נעשה דבר משמעותי שישאר הרבה אחרינו. בואו נעשה את הדבר הנכון”. הוא אסף מכל המחסנים של ‘רכבת ישראל’ את האדנים משנתון 1905.

סביב 2008 הייתה עלייה במחירי הברזל – אולי בגלל האולימפיאדה בבייג’ין. פועלים סינייים היו נוסעים הביתה עם מכסי ביוב במזוודה. ברזל היה סחורה כה נחשקת, שחצי מהאדנים של ‘יחד מדברי’ נגנבו… למרות שאבא כבר אבד באלצהיימר, הוא השאיר אחריו הרבה אהדה. אנשי רשות שמורות הטבע התגייסו לשקם את הפסל. מוזיאון רכבת העמק תרם את האדנים. רט”ג מחוז דרום שלחו משאית עם מנוף, שבשגרה מזינה תחנות האכלה. משאית כבדה, שנסעה לאט, כל הדרך לכפר יהושע. צוות התחזוקה שלהם בא, חתכו את האדנים מתוך קטע המסילה הרזרבי, ניקו, ריתכו. מצאנו יחד את הבסיסים של האדנים הגנובים, המסגרים עבדו בחריצות בשמש הקופחת והעמידו את כל האדנים. הפסל נעשה שלהם. יש כאן רב דוֹריוּת של יצירה – מקסימה ומרגשת. הם שיקמו את הפסל באופן נהדר. הפסל מיכה אולמן, שהיה חבר של אבא אומר: “החומר הכי חשוב שאתה עובד איתו כפסל, הוא הרצון – בהתחלה הרצון שלך ובהמשך הרצון של אנשים אחרים”. אתה יכול לחולל איזה פסל בכוונה שיעמוד לנצח, אבל אם לא יהיה רצון של הקהילה, של העירייה, של מישהו – לתחזק את הפסל, כאילו לא עשית כלום. 

דודו:    אולי נקרא חלק מהספר. כמה מילים על הספר שיצא בשנה האחרונה.

אלון:    קודם קצת על הספר הקודם – לקראת שנת 2000, רגע לפני שאבא התפוגג באלצהיימר, הוא ריכז מאמץ והוציא ספר סיכום. הוא כלל צילומים של רוב העבודות ואת התזות של הפיסול שלו. הוא מימן והוציא לאור אלף עותקים, אבל 900 מהם נגרסו. אחרי מותו הרגשתי סוג של חובה לשחזר את הספר. זה לקח כחמש שנים ויצא לאור רגע לפני הקורונה. מלבד החומרים המקוריים – צילומים נפלאים של אברהם חי וטקסטים של אבא. עיקר הספר הוא התפתחות התפישה הפיסולית שלו-  מהפיסול האדריכלי, המדברי, שצריך להיות גדול מהצופה, דרך הפיסול הטקטוני, שמזהה את ההתרוממות הגיאולוגית כיצירה, כמרד של ההרים בכוח הכבידה. פיסול ארכיאולוגי, שמפנה את ההכרה של הצופה אל הפסגות. לבסוף – הפיסול האנרגטי שממיר חומר באנרגיה ומשוגר בטווחים בין גלקטיים.  בנוסף, הספר החדש עוסק גם באישיות שלו. כלולים בו ראיונות עם חברים ובני משפחה, עבודות נעורים וצילומי ילדות. הביוגרפיה שלו, התבנית שלתוכה נוצק. כמי שנולד ב-1934, הוא החמיץ את ההזדמנות להילחם במלחמת העצמאות, אבל התעצב ברוח התקופה. הוא גדל בקיבוץ והתלהב מהמהפכה. הוא ערג על הגבורה של מתנדבי ‘הבריגדה הבינלאומית’ במלחמת האזרחים בספרד. הוא חי בתחושה של החמצת האירועים הגדולים של המאה ושאף להיות הגיבור בפרק נועז וחדש של האמנות העולמית. היה בו שילוב יחודי של ישראליות שורשית, צבאיות, סיירות, השגיות, שאיפה לפסגות, הומניזם פסימי ורגישות אמנותית.
לפרוייקט של הספר התגייסו אוהדים רבים והתוצאה מרחיבה את הלב. הקורונה עצרה את אירועי ההשקה המתוכננים, אבל גם הם עוד יגיעו…

להלן קטע מתוך הספר, תחת הכותרת ‘פיסול ארכיאולוגי’: 

“החיים באזור מדברי, יכולים להיות מפגש איטי עם מסלע חשוף, עם סלעיות קשוחה, גרמית, איטית ללא שיעור. סלעים הם מאגרים אילמים של דומיה, מתרחקת לאחור אל היווצרות מערכת השמש. הגיאולוגיה מזהה מולך שכבות קירטון וגיר, שנרבדו ונסתלעו לאיטם 35 עד 80 מיליון שנה לפניך. היא מזהה שכבות נטויות עד ניצבות של גיר, דולומיט וצור, האוצרות 80 עד 100 מיליון שנה. מזהה לאורך השבר הסורי אפריקאי, מחשופי סלע גבישיים, פרה קמבריים בני 600 עד 1,000 מיליון שנה ויותר. סלע הוא מיקרו יקום. גיל רוב סלעי הנגב הוא בין 200 ל-20,000 מיליון שנים ומתחתם משתרע הקמבריום. מתחתיו ובתוכו האסטרו כבשן. הימדדות מול המסלע היא חווית התחוורות הלעומת נוכח מימדי הזמן, החלל, האיטיות, הדומיה, טווחי שנות אור. בהר הנגב ובסיני, יש שרידי תרבויות של חצי נוודים מתקופת הברונזה, אשר יצרו קווי אבנים ארוכים. הבולט ביניהם הוא קו אבני גיר מקומיות הבנוי ברוחב כמטר, בגובה של 20 סנטימטר, ובאורך של ארבעה וחצי קילומטר – מהר רמון להר רומם. אנשים אלה מיקמו מאות קברי ראשי בית האב, או ראשי השבטים שלהם, על קוי הרקיע ועל פני פסגות המסלע. העבודות שעשיתי על פני שדה צין, על פסגת הר ארדון שמעל מכתש רמון, מול הר עריף ומול פסגת האנפורנה, העבודות האלה משתייכות מהותית לפיסול הארכיאולוגי הזה, בהן גם נוכחות לקונית באבנים שהוסעו בתהליכי הבלייה, ישויות גיאומטריות בהן מכריעה הבחירה הגיאו-פיסולית. האיתור המדויק והפניית הציר מול שיאי הנסיקה הטקטונית. ישויות פיסול הן משגרים, משגרים של התודעה. אני מנסה ליצור אנטיתזה מדברית לרוב רובו של הפיסול הקיים. זה קשור בתפסיה של מצבו של האדם. חולף, מקורקע, אבל החלק העליון שלו, ההימלאיות שלו, הכי רחוקות מהאדמה. כאילו אנטיתזה לכבידה. לכן הוא יצר קתדרלות ולכן אני מנסה ליצור משגרים, אופקיים ומזדקרים, של ההכרה האנושית.” כך אמר בנפאל ב-1993. שלוש שנים אחר כך הוא הגיע לנפאל, בפעם הרביעית והאחרונה. הוא שיקם את הפסל, תיעד אותו בוידאו ונפרד ממנו. כך אמר אז: “פיסול סביבתי בכל מדבר, צריך להיות ברגישות גדולה. רק כשאתה תופס באופן מאוד מעמיק, את האישיות של הסובב הזה, רק אז, בפעולה רב שנתית, יש מקום לפיסול לקוני. אל האוורסט אתה עולה ומתקרב חזיתית, דרך קרחון בפיתולים סתמיים. אתה רואה את אותה החזית לאורך כל הדרך. בקעת האנפורנה היא אליפסה סגורה. כשאתה נכנס אליה, אתה רואה את הפסגה בבת אחת מולך. הפסגות סביבה, הן גיאו-אמפיתיאטרון, או אולי ניאו- קתדרלה. הפסל שם הוא אחד המהותיים בחיים החד פעמיים האלה שלי. מי שהולך בשביל ורואה את הפסל פתאום, מקבל מכה לתודעה.”

פיסקה מ-1988 בנושא הפיסול על מאדים:
“כוכבי הלכת הקרים, כל המוצקים ביקום הזה, הם מדבריות. הפיסול המדברי יכול להמשיך רחוק יותר. ממש לפני 40 יום נפגשתי במפקדת נאס״א, עם אחד הבכירים שלה. דנתי איתו באפשרות לבצע פיסול מדברי במאדים. אני בדיאלוג מסוים עם מדען בכיר ב-JPL בפסדינה, ליד לוס אנג׳לס. בחדר ההמתנה יש צילומי ענק של נוף מדברי על המאדים. זה די דומה לחמדות שלנו בנגב. המדען הבהיר לי שכבר ב-1976 נחתו שם במדבר המאדים, שני לַנְדֶרים. הם צילמו לראשונה את פני הקרקע שלו, אפילו חרשו תלם דקיק, איזה 60 סנטימטר. לקחו דגימת אבק. כל המדענים עמדו על קצות האצבעות, כדי לקבל את הבשורה מפלט CO2 – האם יש לנו קרובי משפחה שם. אני הבנתי שמתחילים לפתח את ה-Mars Rover, שיתחיל לסרוק ולאסוף דוגמאות חצץ על פני המדבר ההוא. אז גם התחיל הרעיון שבאמצעות ה-Mars Rover אפשר יהיה ליישם על מאדים את הפיסול המדברי שאני מפתח פה. זו תפיסה שפיתחתי בהדרגה. לא במירוץ לטווח קצר ולא בקפיצה מהאמבטיה וריצה, נוטף ברחוב: מצאתי! מצאתי! אלא ב-30 השנה האחרונות. ואליס מארינריס, הוא מבוך של קניונים המבקע לאורך 4,000 קילומטר את אזור קו המשווה של מאדים. תוצאה של מאמצי התרוממות ומתיחה טקטוניים. בחלקה המרכזי של מערכת זו, משתרע קו מצוק שאורכו 800 מטר. חומת סלע אנכית שגובהה 9,000 מטר, מהווה את שפתה הצפונית של תהום קופרטוס. אני מנסה להגיע למצב שבו נאס״א תתדרך את ה-Mars Rover העתידי, לבצע קו חצץ על שפת המצוק, כמו קו החצץ שעשיתי על שפת המצוק של הר ארדון במכתש רמון. קו המצוק האדיר לאין ערוך של ואליס מארינריס במאדים, יהיה הנציג של הפיסול הקדום ביותר של האנושות, במקום הרחוק ביותר אליו הגענו. מאחר ותהליכי הבלייה על המאדים איטיים כזמן האסטרונומי, מתווה האבן הגיאומטרי, ימחה רק לאחר מיליארדי שנים. אני מרגיש הרבה חמצן ברעיונות האלה שמביאים את הפיסול האנושי עד קצה הטווח שלנו. זה קידום של קנה השיגור של ההכרה במאות מיליוני קילומטרים מכאן, אל האסטרו-תהומות.”

דודו:    אלון אני רוצה להודות לך, זה היה סיום מאוד מרגש. אני חושב שהוא גם לקח אותנו בדרך של עזרא. אמרתי לך גם בשיחה המקדימה, שיצא לי לפגוש את אביך מספר פעמים, ותמיד הזיכרון הכי חזק שלי היה לראות אותו רץ על שדה צין. פשוט רץ לכיוון הפסל הסביבתי, אותם שלושה קילומטר, בלי חולצה, עם חזה חשוף וגאה. תודה רבה על השיחה. 

אלון:    בשמחה רבה. אפשר להזמין את הספר כאן: https://docs.google.com/forms/d/15K_s9YbF9PpmhItIlsPfRF8mF4AweY45H1RPstGKwig/edit

דודו:    אתם מוזמנים להמשיך להאזין לנו. דעת מדבר. יש לנו אתר שנקרא midbar.org וגם ב-spotify, גם ב-itunes וגם ביוטיוב. אז תודה רבה.

אלון:    תודה רבה.