ראיון עם פרופ׳ ברי פינשאו

פגשנו את ברי בביתו שבמדרשת בן-גוריון בלקראת ערב . 

ברי מתבונן על הסביבה מנקודת המבט  של בעל החיים -זוהי אקולוגיה ביו פיסית. איך עושים זאת? סיורי שדה, מחנות אקולוגים, למידת דרכי התאמה של בעלי החיים לסביבתם.

מצעירותו, שאל ברי שאלות, וחיפש עליהן מענה אמיתי. (למשל איך פסמון  מפרק את הסידן המחובר לנתרן בצמחי המאכל שלו, או  איך מצליח הפינגווין הקיסרי לדגור 60 יום במדבר הארקטי) בעקבות השאלות הגיע למחקרים ברחבי  העולם ותוך כך  פיתח קורס יחודי במכונים לחקר המדבר ששמו: ״ ציות אורגניזמים לחוקי הפיזיקה״. (נמיביה, שבועיים, סטודנטים מעל העולם). ספור מרתק של אדם מיוחד.

מראיינים: דודו רשתי ורותי גובזנסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

– כתובת אימייל: pinshow@bgu.ac.il

– דף מידע באתר אוניברסיטת בן-גוריון

דודו: שלום רותי.

רותי: שלום דודו.

דודו: אנחנו בתוכנית של דעת מדבר, נמצאים במדרשת בן גוריון ומראיינים את פרופסור ברי פינשאו. הוא חוקר במכונים לחקר המדבר ששייכים לאוניברסיטת בן גוריון. רק להזכיר לכם, כל הפודקאסטים שלנו נמצאים באתר midbar.org וגם בספוטיפיי, אתם יכולים לעקבו אחרינו להאזין לנו. בואו נתחיל. 

רותי: ברי, נשמח להכיר אותך קצת יותר, המבטא מסגיר אותך. קצת מאיפה באת?

ברי: אני באתי מדרום אפריקה כילד לארץ, הגעתי ארצה בכל 14, החלטה עצמאית לבד, לפנימינה באלוני יצחק וההורים שלי עקבו אחרי והגיעו כמעט חצי שנה אחרי זה. הגעתי לארץ בשנת 1962 והיה קר בירושלים אז שאלתי את בת דודה שלי איפה יותר חם בארץ ולא הייתה לה סבלנות לדבר איתי הרבה כי היא טיפלה בתינוק, היא חיתלה בדיוק את הבן שלה ואמרה לי ׳סע לאילת׳. אז נסעתי לאילת לסוף שבוע ביום שישי. הייתי צריכך להיות חזרה בבית הספר ביום ראשון או שני, אני לא זוכר, אבל נסעתי לאילת וברגע שנכנסנו למדבר אני ידעתי שזה מסקרן אותי. לא ידעתי שום דבר על בעלי חיים או ציפורים, אני הייתי צפר אבל לא הכרתי מדבריות. 

באפריל בפנימיה, נסענו חמישה ימים בטילטולית, אם אתם זוכרים מה זה, לחמישה ימים בנגב כולל עין גדי ומצדה ואילת. בדרך עצרנו בחווה בעובדת, שם הסביר לנו אדם שהיה בחאקי עם מכנסיים קצרים ועם כובע אוסטרלי נדמה לי, וזה היה מיכאל אבן ארי. אני לא ידעתי בכלל, אבל הוא הסביר לנו מה הם עושים שם ומנסים לשחזר את החקלאות הנבטיות ואני הייתי מוקסם. אז קצת שכחתי ונסעתי לאילת לטייל באמצע עם חברים, לא היו שבילים מסומנים אז, הסתכלנו במשקפת בתעלות דגים וכו׳. כל מה שהפך להיות שמורה, זה היה חוף אלמוג וזה היה לא מוגן אז, לא היה שם כלום. ב-1964 באנו לבית ספר שדה במדרשת שדה בוקר וזהו, המקום הפך היות אהבה, התיידדתי עם מספר מדריכים ואחד במיוחד, אירח אותי מספר פעמים בסופי שבוע ונסענו למכתש לחפש מאובנים.

הופתעתי לחלוטין ב- 1975, אחרי הלימודים, שהציעו לי עבודה במכון לחקר המדבר שקם באוניברסיטת בן גוריון. זה היה בדיוק אחרי הדוקטורט שלי. לפני זה, תיכון פחות או יותר לא סיימתי, הלכתי לעבדות בחברה להגנת הטבע באילת ומצאתי את עצמי בצוות הקמת בית ספר שדה שם, עם אנשים מדהימים, מה אני אגיד. אני התגייסתי לגרעין של החברה להגנת הטבע בקיבוץ אילות. ב-1968, בפברואר, אדם שהכרתי, פרופסור לב פישלזון מאוניברסיטת תל אביב, שהכרתי בדרך, שאל אותי מה אני הולך לעשות. אמרתי לו שאני הולך לעשות בגרות. אסיים את הצבא בינואר ב-1969 ואלך לעשות בגרות. והוא אמר ׳מה אתה תבזבז את השנים האלה? אתה לא רוצה ללמוד ביולוגיה?׳ אמרתי לו שאני רוצה אבל איך, הוא אמר ׳תראה, הדיקן יכול להכניס אחד או שניים אנשים שהוא רואה בהם פוטנציאל.׳ 

לקצר את הסיפור, ראיינו אותי, התקבלתי, הייתי מספר 61 בכיתה של 60, וכשסיימתי, לקראת סיום שנה ג׳, אני שמעתי מפרופסור עמירם שפושניק מאוניברסיטת תל אביב שהיה המנחה שלי שם פחות או יותר בסוף התואר הראשון, הוא כיוון אותי, הוא היה המנטור שלי. בן אדם, גם כן, מקסים. הבאתי לו שאלה, עכשיו להקדים את המאוחר. סמרנים הם מכרסמים מדבריים מצויים. הרבה אנשים מכירים אותם, אבל אני לא יודע אם כולם יודעים אבל הם יכולים להתקיים מצמחים רק ממשפחת הסלקיים.

רותי: מלוח.

ברי: לא רק מלוח, ממשפחת הסלקיים. כל הצמחים האלה, יש להם ריכוז גבוה של חומצה אוקסלית שמתקשרת לנתרן וסידן. אין שם סידן חופשי ובעל החיים לא יכול לגדול בלי הסידן. אני שאלתי אותו ׳איך הם משיגים סידן מהצמח?׳ והוא אמר ׳אנחנו לא יודעים, אולי תישאר כאן במכון ותחקור את זה.׳ כמובן שאני הייתי מרוח על התקרה מרוב נחת, נסעתי הביתה ואמרתי לאבא שלי שהכיר אותו ׳אבא, עמירם אמר לי שאני יכול לעשות אצלו מאסטר.׳ אבא שלי אמר ׳תעצור רגע, תחשוב אם אתה מתכוון להמשיך ללמוד, אם אתה רוצה להמשיך ללמוד תלך ועמירם ותגיד לו שאבא שלך אמר שידאג שאני אגיע למקום הטוב ביותר שיקבל אותי.׳ 

זו העצה שאני נותן לכל תלמיד שנכנס לחדר שלי. בין אם הוא למד אצלי לבין אם שכנעתי אותו שהוא יכול לנסוע ולהגיע למקום יותר טוב, זאת הייתה עצת החיים. הלכתי לעמירם והוא אמר לי ׳אבא שלך צודק. בוא נרשום מקומות שונים׳. עכשיו, היה אדם שכולנו שמענו עליו אז, שהיה אבי הפיזיולוגיה המדברית של בעלי החיים, קריס מקנירסן מאוניברסיטת דיוק בארצות הברית. הגעתי אליו לעשות, אני חשבתי מאסטר. התברר שאין תוכנית מאסטר באוניברסיטת דיוק, אלא אם כן אתה נכשל פעמיים בבחינת המועמדות לדוקטורט, ואת זה לא רציתי. קוראים לזה terminal masters. מצאתי את עצמי, סימסטר אחרי תואר ראשון, מצאתי את עצמי בתכנית דוקטורט. 

מהון להון גיליתי את הפינגווין הקיסרי בספרייה בדיוק. ולמדתי מהספרות, אנשים לא ידעו אז, הם לא ראו את צעדת הפינגווינים הסרט הנפלא שהצרפתים הפיקו על כל המסע של הפינגווינים מהים, ליבשה, שהזכרים מדגירים בחורף האנטרקטי. כל הסיפור הזה, התגלה לפני הצרפתים, על ידי אדוארד וילסון שהיה רופא שנסע, הפליג מסקוטלנד לאנטרטיקה פעמיים, וגם נספה בדרך חזרה מהקוטב. עוד סיפור מעניין. אבל, אני גיליתי את הפינגווין הקיסרי ושאלתי את המנחה שלי ׳איך הם עושים את זה?׳ הוא היה פיזיולוג ואת זה שואלים בפיזיולוגיה, את שאלות ה-איך, ולא מדוע ולמה, אלא איך. והוא אמר לי ׳למה שלא תיסע לחקור את זה?׳ אמרתי, שוב, איך? בקיצור, כתבתי הצעה ל- national science foundation האמריקאי. והגעתי ביחד עם אשתי לשתי עונות קיץ באנטרטיקה ועבדתי על פינגוונים קיסריים. 

החזקנו פינגווינים, מדדנו את המדדים המטבוליים שלהם בכל מני תנאים מבוקרים, וכששאלתי את המנחה שלי ׳למה הם עושים את זה? החורף האנטרקטי, 100 פלוס ימי צום, דגירה על הקרח במינוס 50 מעלות, דגירה במשך 60 יום, נראה לי שמשהו כאן לא הולך מבחינה אבולוציונית.׳ הוא אמר לי ׳תראה, שאלות למה אתה צריך לשאול שני סוגים של אנשים, או אקולוגים תיאורטיים, או את הרבי שלך. אבל, יש אדם שחוקר את הדברים האלה בוויסקונסון, הוא עושה מודלים שמלבישים את התנאים של הסביבה על בעלי החיים, תראה אם אתה יכול להגיע אליו ולדבר איתו.׳ נסעתי לוויסקונסון והייתי שם כמעט שנתיים לפני חזרתי ארצה, ושם למדתי מה שנקרא ״אקולוגיה ביופיזית״. 

זה הצד המיקרו מטאורולוגי של מדידות שמאפשרות הסתכלות מהמקום של בעל החיים על הסביבה, וזה נורא חשוב. אנחנו חושבים שהמדבר זה מקום שנרא הלנו לכאורה קשה, שאלו תנאים קיצוניים. הם תנאים קיצוניים, יש היעדר מים ויש חום וקור וכל הבעיות שאנחנו מכירים מהמדבר. אבל בעלי החיים, הם לא מסתכלים על זה מנקודת המבט שלנו. הם כבר עברו עשרות אלפי, או מליוני שנים של הסתגלות לתנאים האלה, הם כבר עברו הסתגלות כדי לחיות במקומות כאלה. הכלים האלה אפשרו לי לעשות משהו חדש בארץ ולעבוד מהכיוון של האקולוגיה הביופיזית והבנת הסביבה, והבנת המקום של בעל החיים בסביבה, ולשים את עצמי, לא יודע בדיוק איך להגדיר את זה, אבל במקום בעל החיים, ולהסתכל החוצה. כך עבדתי באוניברסיטת בן גוריון, עד שיצאתי לפנסיה. 38 שנים הייתי בסגל ועכשיו אני ממשיך לעשות דברים שאני אוהב.

רותי: איזה חיים מרתקים. אז מאנטרטיקה הגעת ישר לאוניברסיטת בן גוריון?

ברי: לא, לבאר שבע לשנה. אשתי היססה כשהיא ראתה את המקום וראתה שלא היה דיור ושהיו רק 4 קווי טלפון למקום הזה עם מרכזנית שדרך אגב, ידעה הכל כמובן. היינו שם שנה עד שאמרו לנו שיש דירה מוכנה פה, וב-1978 עברנו למדרשה ואנחנו גרים פה מאז. גרנו בשכירות במשך 28 שנים ובמשך 12 השנים האחרונות, יותר עכשיו, אנחנו גרים בבית שאנחנו בנינו באחת השכונות של מדרשת בן גוריון.

רותי: וכשהגעת התחלת ללמד?

ברי: כן, במחלקה לביולוגיה אז, היום, קוראים לזה המחלקה למדעי החיים והתחלתי ללמד פיזיולוגיה,   מעבדות פיזיולוגיה, פיזיולוגיה אקולוגית. בעצם, אז קראתי לקורס שלי, אז באו סטודנטים גם ככה. היום תגיד ׳ציות אורגניזמים לחוקי הפיזיקה׳, ואף סטודנט לא יבוא. אבל באו ועשינו סיורי שדה והתחלנו מחנות אקולוגיים ונסענו לסיני, ונסענו להר מירון, בכל הארץ. בכל בית ספר שדה עשינו את הקורסים האלה, מור גרסני ואני התחלנו את העסק הזה והצטרפו עוד מורים, ככל שהצטרפו עוד אנשים שהיו אקולוגיים והסתגלו לשדה, הם הצטרפו והדברים האלה ממשיכים להתקיים במחלקה למדעי החיים ואני ממשיך לעשות את זה, אבל בגדול. 

אני עכשיו מלמד קורס בשיטות באקולוגיה ביופיזיות, זה החלק של המיקרו מטאורולוגי שבדרך כלל ביולוגים לא יודעים והם לומדים, ואנחנו מסכמים את הקורס, בסוף הסמסטר, בשבועיים סדנה במדבר בנמיביה. עכשיו, אפשר ללמד קורס כזה בחצר, כאן, בלי שום בעיה. אבל בקורס כזה צריכים להיות מנותקים מהסביבה המוכרת. זה לא כל כך הולך אם אנשים קרובים לבית, וחוץ מזה יש ערך מוסף בזה שמשתתפים בקורס אנשים מארצות אחרות. אנחנו בונים את הקורס על מספר ישראלים, מספר אמריקאים ומספר דומה של נימיבים ודרום אפריקיים. כולם מתערבבים בקבוצות עבודה ולא עושים פרוייקטים אישיים. לומדים שיטות תוך כדי פרויקטים משותפים. זה מצליח ואנחנו עושים את זה שוב בפברואר.

רותי: לנמיביה.

ברי: כן.

רותי: את מי אתם פוגשים שם בנמיביה? איזה בעלי חיים?

ברי: תלוי בעונה ואם היה גשם או לא היה גשם. בעיקר אנחנו מנסים לעבוד על יצורים שאנחנו בטוחים שנמצא אותם, כי לנסוע ולחשוב שבשבועיים אפשר לעשות פרויקט על מכרסמים, או על ציפורים, זו באמת אשליה אם הכל לא במקום קודם. אם לא בדקו שהם ישנם, שהעונה טובה, שלמכרסמים יש מספיק זרעים.

רותי: אי אפשר לתאם פגישה מראש.

ברי: כן, וזאת בעיה. אז אנחנו בחרנו לעבוד בעיקר על מספר צמחים מאוד מעניינים ועל בעלי חיים שנמצאים תמיד ואלו הם חסרי חוליות. יש שם חיפושיות מאוד מעניינות, יש שם נמלים, אפשר לעבוד גם בֿעם מודלים שמחקים את צורת בעל החיים בשטח והעיקר שנוכל לעבוד על דברים שנמצאים ולא לחפש אותם. אנחנו לא עושים קורס באקולוגיה והולכים לחפש בעלי חיים ולצפות בהם. חלק מזה זה צפייה, אבל אנחנו צופים בהתנהגות החיפושיות למשל, שאנחנו יודעים שהם נמצאים תמיד. אין שנה שאין אותם שם. כשרצינו לעבוד על סוג של ציפורים, על מין של ציפורים שנמצא שם, מצאנו את עצמנו בונים מודלים ועובדים על המודלים במקום על ציפורים עצמן, כי פשוט הבנה הייתה לא טובה, לא היה גשם, והם לא היו במקום. או, שהם נדחו על ידי דרור הבית שהוא מאוד שולט ודוחה את הציפורים האחרות ממקומות ששמנו מזון ורצינו למדוד. השתמשנו במודלים של ציפורים וזה גם עבד טוב מאוד, אבל זה ללמוד את השיטות.

דודו: אולי תתן לנו דוגמה, כשאנחנו מדברים על אותם בעלי חיים שחיים במדבר, שהם למעשה לא מסתכלים על הקושי אבל הם עדיין עברו סוג של אבולוציה, אולי תתן לנו דוגמה שנבין אותה יותר טוב.

ברי: אני אתחיל מחסרי חוליות, חיפושיות. הרבה מאוד מינים של חיפושיות, שהם רוב המינים של בעלי החיים בעולם, יש יותר מינים של חיפושיות מכל מין אחר של בעל חיים. אפילו קבוצות גדולות. יש מיליון שיודעים עליהן, בהשוואה ליונקים שיש איזה 4,000 מינים ידועים, ציפורים שיש 12,000 ו-20,000 מינים של דגים. יש הרבה מאוד חיפושיות שחורות במדבר שאם חושבים על זה מבחינה של קליטת חום, זה לא צבע רצוי ומתחממים. או, שזה צבע רצוי ומתחממים יותר מוקדם ואפשר להסתתר יותר מוקדם מהחום. זו שאלה אניגמטית, אנחנו עדיין לא יודעים למה כל כך הרבה מינים של חיפושיות הן שחורות במדבר זו שאלה שאנחנו ושאלנו במסגרת המחקר. קראנו את המאמרים שכתובים כבר וגם אנחנו ניסינו לראות מדוע שחור זה יותר טוב מלבן. 

אין לנו תשובה ברורה לזה אבל יש מינים של חיפושיות שם שהם מאוד עמידים לחום. הם מרימים את עצמם על הרגליים ורצים קצת גבוה יותר, מעל הקרקע, כי על הקרקע יש שכבה גבולית, דקה שאין תנועה של אוויר בה והם לא יכולים לאבד חום על ידי הסעת החום על ידי הרוח, והם מרימים את עצמם. זה נקרא stilting. אני לא עשיתי מן קביים כאלה עדיין בפועל, אבל יש חיפושיות שיודעות לאסוף, לעיתים קרובות במדבר הנמיב יש ערפילים מהים הקר האטלנטי, מהאוקיינוס. החיפושיות האלה הם יודעות לנצל את המים על ידי העמדת הגוף בצורה הנכונה על הדיונות ולאסוף את הטיפות שמצטברות על הגוף שלהן ולשתות אותם. 

יש סרטים יפיפיים על הדבר הזה שהתחילו ב- national geographic לפני הרבה שנים. יש הרבה מינים, חלק גדול מהמינים חיים מתחת לקרקע. יש כמה מינים של ג׳וקים, של תיקנים שחיים מתחת לחול, מתחת לאדמה ויודעים לצוד דברים מתחת לאדמה. יש גם יונקים שחופרים בתוך החול וממש שוחים מתחת לחול. החולד הזהוב הוא דוגמה לעניין הזה. הוא שומע את הקולות של חרקים בתוך החול או מעל החול וממש צולל מתחתם. אני ראיתי את זה בעיניים שלי, שהם חופרים ולוכדים. בסרט אחד יש צילומים של הדבר הזה שצולמו דווקא במקום שאנחנו נוסעים אליו שנקרא Gobabeb, זו תחנת מחקר מאוד ידועה בנימיביה. יש חומטים שמצויים אצלנו במדבר שחופרים מתחת לחול. יש הרבה מינים שמסתתרים מהחום ככה. רוב בעלי חיים במדבר הם ליליים, רוב בעלי החיים הקטנים במדבר הם ליליים, חוץ מהציפורים. בורחים מהמדבר. אלה שנמצאים בחוץ ביום הם בדרך כלל יותר גדולים. גם הציפורים, אבל נשים את הציפורים רגע בצד כי הן יכולות בקלות בעזרת תעופה, למצוא לעצמן מקום שהם לא סובלים בו מהחום הלוהט של הקרקע. גמלים לא יכולים בדיוק לחפור מחילה. זו מחשבה נחמדה לחשוב על גמל שחופר. 

רותי: אפשר להסתתר בבטן של הגמל.

ברי: יש גם יעלים שחיים בתנאי מדבר, הם צריכים לשתות כל יום, הגמלים לא. הזאבים צריכים לשתות כל יום והם חיים במדבר, השועלים, התנים אצלנו שחיים בסביבת בני האדם והם גם צריכים לשתות. ציפורים הן מקרה אחר. הן יכולות לברוח וגם לשתות. 

דודו: אולי נדבר קצת על הגמל? זה בעל חיים מאוד, מאוד מעניין והוא חי לא רק בישראל.

ברי: טוב, אז נתחיל מהסיפור על הגמל. הגמל, הוא יכול לשהות שבועיים במדבר בלי מים, כשהוא מגיע למים הוא יכול לשתות 40 ליטר מים בשתייה אחת ולהחזיר את המים שהוא איבד. עכשיו, כשהגמל מאבד את המים הוא שומר על מערכת הדם שלו והעצם הוא מאבד את המים לא דרך מערכת הדם של. הם עושים את זה על ידי זה שהם מאפשרים לחום הסביבתי להעלות את טמפרטורת הגוף  שלהם ל-41 מעלות. כמות גדולה מאוד של אנרגיה הנדרשת על מנת לחמם יחידת גוף. במקום לאדות את המים כמו שקורה אצלנו על מנת להוריד את טמפרטורת הגוף, הם נותנים לטמפרטורת הגוף שלהם להיות ניידת וכשמגיע הערב וטמפרטורת הסביבה יורדת, במדבר קריר בלילה, הם מאבדים את החום על ידי הסעה של הרוח, או בקרינה אל השמיים הקרים.

במהלך הלילה הם מתקררים חזרה לטמפרטורה של 35 מעלות. כאשר יש להם מים, יש אידוי של המים בגלל ההתחממות של הגמלים אבל הרבה פחות. ככה הם חוסכים ביום 5,6 ליטרים של מים שאחרת הם היו מאבדים בקירור של  הגוף. יש להם תכונה נוספת מדהימה,. חלל האף שלהם , לא רק שהטורבינות של האף והעצמות, יש להם שטח מאוד גדול, יש להם גם מלח שמופרש שם שהוא היגרוסקופי וקולט מים מהנשימה ולא מאפשר למים לברוח מהגוף. יש להם שני מנגנונים. אני אשאיר את זה ככה.

רותי: יש לי שאלה ככה, קצת פילוסופית. אתה מומחה לבעלי חיים, אתה מומחה בשיטות שאתה מלמד להכיר לעומק יותר את בעלי החיים, אני שואלת, מה בסוף התכלית של כל המחקרים שאתה עושה עם הסטודנטים או שחקרת בעצמך, מה יעזור לנו הידע הזה?

ברי: קודם כל אני אתקן אותך. אני לא מומחה לשום דבר. אני תלמיד של כל הדברים האלה. מכל תלמידי השכלתי. מה אנחנו לומדים? קודם כל אנחנו לומדים איך בעלי החיים מסתגלים לתנאי מדבר, או לכל תנאי אחר וזה מעניין. אני לא צריך לספר לכם על הסרטים על planet earth האלו. כולם מחכים שם. ומה מעניין שם? לומדים שיש תועלת לבני אדם? טוב אז לומדים שצדים את הלוויתנים וכל הבעיות של תנאי הסביבה מתחממים היום, אבל לפני זה גם, כל השאלות האלו על איך בעלי החיים מתקיימים בתנאים כאלה, זה מעניין בפני עצמו. עכשיו זה מנוצל, כמובן. הבדואים בררו את העיזים שלהם שיכולות לחיות מספר ימים בלי מים, 4 ימים בלי מים, יש מאמרים מאוד יפים על איך הם לא חונים ליד מים, תמיד יהיו מים כי הם יכולים לשאת את המים לעצמם. 

הרועה יכול לשאת מים ולהביא את העיזים לשתות ואז יש להם רדיוס גדול של רעיה. אז יש תועלת בזה ואנחנו מפתחים צמחים כדי שהם יוכלו לחיות בתנאי מדבר. אז יש עניין. המדינה שלנו היא 60% מדבר ואני לא אוהב את המילה להפריח את המדבר, זה אומר לקלקל את המדבר, למדנו לחיות עם המדבר אבל גם לקיים חקלרות נרחבת וגדולה במדבר. מפתחים זנים, היום זה על ידי הנדסה גנטית אבל בירור על ידי בני האדם מאיץ את התהליך מאוד, מאוד. תחשבו על הזאב שאולי ב-15,000 שנה הפך לכלב על ידי ביות ובירור של תכונות על ידי בני האדם. אנחנו עכשיו לומדים, עשו את זה הרבה לפנינו, אבל אנחנו עכשיו לומדים כל הזמן איך התהליכים מתרחשים וכשיודעים את הפיזיולוגיה יכולים לעשות עבודה יותר מדויקת ויותר מהירה. 

אנחנו בונים במדבר, אנחנו גרים מדבר, יש לנו שטחים. אז בונים בתים כמו רוב הבתים בשכונה שאנחנו נמצאים בה עכשיו, שיש בהם קירות מבודדים והם פונים לכיוונים מסוימים וקולטים רוח דרך הבית ולומדים הרבה. גם הידע לשם הידע הוא חשוב וכשנפגשים במדבר בנמיביה, כשבאים יוצאי הסטונדטים פה שעברו חוויות אחרות לגמרי מהחוויות שחוו חלק מהנמיבים שגרו בכפר ולומדים באוניברסיטה, אחרי שהסתובבו בלי נעליים כח הנעורים בתוך חלק מהמדבר. כשמדברים על תרבויות, זה מדהים לשמוע על הגישות השונות. החבר׳ה שלנו לומדים את הדברים האלה והחבר׳ה האלה חוו על הדברים האלה וזה קצת שונה. כשהם מגיעים לאוניברסיטה, הם באותה רמה וזה פשוט מדהים לשמוע את השיחות. מאיזה כיוונים הם באים ומחליפים דעות.

רותי: נשמע מרתק. יש לי עוד שאלה, אולי אחרונה. אם אנחנו הולכים על מה הכי, מיהו לדעתך בעל החיים שהכי מותאם למדבר? תבחר איזה מדבר שאתה רוצה. יש כזה?

ברי: אני לא יכול, כל אחד מסתגל בצורה שלו. אבל את יודעת מה? החלזונות שנמצאים פה בתרדמת קיץ בחוץ, שיכולים לשרוד אפילו שנים, בלי להתעורר אם אין גשם, הם מדהימים. מה אני אגיד לך, אני לא מכיר בעל חוליות שיכול להיות בתרדמה לאורך שנים. המנחה שלי שהיה פה לפני הרבה שנים, הביא לדיוק חופן של מין של חילזון עם קליפה עבה ומוגן היטב נגד התייבשות. הוא הביא אותם ושם במשרד שלו. זה היה ב-1969 או 1968 אני לא זוכר אם זה היה לפני או אחרי מלחמת ששת הימים. אני הגעתי ב-1972 ושאלתי אותו מה דינם, היו שם בערך 10 וחמישה מהם הצלחתי להעיר על ידי גשם מלאכותי. אחרי 4 שנים בערך. לא שמעתי על יצור בעל חוליות שיכול להתעורר מדבר כזה.

דודו: טוב, אז תודה רבה על השיחה המרתקת.

רותי: תודה רבה.

ברי: על לא דבר, בשמחה.

רותי: שמחנו לשמוע אותך.

דודו: להזכיר לכם, כל הפודקאסטים שלנו נמצאים באתר midbar.org וגם בספוטיפיי. תודה רבה רותי.

רותי: תודה רבה דודו.

דודו: תודה לברי.

ברי: תודה לכם.