ראיון עם יותם אגם

יותם אגם הוא מוזיקאי, מפיק וגם עוסק במחקר שקשור במוסיקה ומדבר

השיחה עוסקת בהקשבה לקולות שיש במדבר ולאי שקט בתוך מה שאנחנו לרוב מחשיבים כשקט

מראיין: דודו רשתי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

– לשמוע: אתר של יותם ב-SoundCloud

אינטרנט: האתר של יותם

סרטון: הקלטה בנגב

דודו: שלום, אנחנו בפודקאסט של דעת מדבר. אנחנו נמצאים היום בלהבות חביבה. כבוד רב לראיין היום את יותם אגם. אהלן יותם.

יותם: היי, נעים מאוד.

דודו: הגעתי ליותם בכל מני קשרים. אני חושב שיש לו זווית הסתכלות מאוד, מאוד מעניינת וייחודית. יותם הוא גם מפיק, גם מוזיקאי וגם עוסק במחקר שקשור במוזיקה, מעבר לעוד הרבה מאוד דברים שהוא עושה. בוא תספר קצת על עצמך. איפה התחלת, איפה צמחת, קצת על מה העשייה שלך.

יותם: שמי יותם. אני לא נולדתי, אבל גדלתי, רוב ילדותי עד גיל 14 גרתי בצפון סיני במושב שנקרא מושב שדות ליד העיר אל עריש בדיונות. במהלך חיי במוקדמים כאיש בוגר, מצאתי את עצמי מרותק לעניין של הקלטות, של תרבות ושל סאונד. לאט, לאט הפכתי לאיש סאונד, התחלתי לעבוד בהפקות והתחלתי ליצור בדרך שלי, מוזיקה מהקלטות שאני עושה המון בשטח. לאט, לאט, כשהתבגרתי, התחלתי לשאול את עצמי, כי אני לא מוזיקאי שתופס כלי ומנגן ויודע תווים. התחלתי לשאול את עצמי מה בעצם מושך אותי לכל העניין הזה של הקשה ושל סאונד. מה שעלה לי, וזה לקח הרבה שנים עד שזה עלה לי והתחלתי להבין את זה, זה שבשנות ה-70 המוקדמות בסיני, היה הרבה חושך. גרנו בקהילות קטנות ולא הייתי תאורה עמו היום ולא היו פלאפונים. לא היה כלום בעצם. אני זוכר שכילדים היינו הולכים לשחק בדיונות, או הולכים ברגל לבדואים ומבלים שם את כל הערב, ואז חוזרים ברגל.

לא היו לוקחים אותנו לחוגים. אני זוכר את ההורים תמיד אומרים ׳תקשיבו כשאתם הולכים ברחוב, כי רק על פי הסאונד תדעו מה קורה׳. אין אור, אנחנו בחושך מצרים, אנחנו במצרים. היה משהו מאוד חוויתי בלגדול במדבר שקט יחסית, לעומת היום. זה יצר אצלי איזושהי כמיהה, כנראה, לחפש שקט. להבין מה זה הדבר הזה שקט, איזושהי כמיהה לתרבויות. חייתי בקהילה מאוד מגוונת, חייתי גם עם המון בדואים מסביב. רצועת עזה שבאותה תקופה הייתה המקום היחיד הכי קרוב אלינו. היינו הולכים לשם לבנק, למסעדות, לשחק כדורגל פעם ב. זה היה רחוק, אבל זה היה המקום וזה היה סוג של בוסתן אז, אז גם שם היית רואה הרבה תרבות. היינו מאוד מנותקים והיה לנו המון שקט. פתאום בגיל 14 נחתתי פה במרכז הארץ והיה המון רעש.

דודו: הדיסוננס הזה, בעצם, יצר אצלך איזשהו חיפוש.

יותם: כנראה, יצר איזושהי כמיהה גם למסעות. לא סיפרתי, אבל אני נוסע הרבה בעולם בשנים האחרונות, המון. אני מרותק מהעניין הזה של להקליט בשטח ואני עוסק המון במחקר של מה זה שקט בשביל כל אחד ואחד מאיתנו. זה מדהים שרוב התוצאות זה סוג של רעש מה שאנחנו מגדירים כשקט. אני מנסה ליצור עם זה, גם הבנה בשביל עצמי, אבל אני גם יוצר עם זה כלים שיעזרו לאנשים אחרים, כלים אומנותיים. אני מקליט דברים שהם מסמלים שקט בשבילי, או אם אני אשאל אותך מה זה שקט בשבילך ואתה תגיד לי, יכול להיות שאני אלך ואייצר מזה כלי מוזיקלי כזה או אחר. ככה אולי קצת אני מפתח מודעות. קודם כל אצלי, אבל גם אצל אחרים לאיזה שקט פנימי כזה או אחר.

דודו: שקט זה מה? זה תגר שמרגיע אותנו? מה זה השקט הזה שאתה מחפש.

יותם: שקט? שקט בשביל כל אחד זה משהו אחר. יש אנשים שיגידו לך שללכת לים זה שקט, אבל ללכת לים זה ממש רועש. שים מיקרופון ליד הגלים וזה ממש כמו לעמוד ליד סוג של מזגן. זה כל הזמן רועש. יש אנשים, כל אחד אומר משהו אחד, זה מדהים. בסופו של דבר, כולם מתכוונים לשקט פנימי, לא באמת לשקט חיצוני. עזבתי את המדבר בגיל 14 והכמיהה ל-landscape הזה, נשארה. אני מוצא את עצמי נוסע, עוד פעם, תלוי בנסיעות שלי, אבל על בסיס חודשי אני נוסע בעיקר לאזור פתחת ניצנה שזה מאוד מזכיר לי את ילדותי כי זה יחסית קרוב. זה המפגש של עזוז, ניצנה. ההר הגבוה פוגש את הדיונות של סהרה וזה מאוד מזכיר לי את נוף ילדותי. אני מאוד מחובר לקהילה בעזוז. אני מוצא את עצמי המון מבלה שם בסוגים שונים של אינטראקציה עם הקהילה וגם המון סוגים של אינטראקציה עם הטבע, דרך הדרך שלי שהיא מאוד טכנולוגית. אני מקליט אותו, אני בודק אותו, אני שומע, אני מקשיב. אני מנסה לגלות מה קיים שם, בחלל הזה שאנחנו קוראים לו מדבר ושקט. זה תמיד מאוד מרתק אותי. 

דודו: כשאנחנו מדברים על שקט מדברי. אתה אומר שהוא בעצם גם רועש. מה רועש בו?

יותם: וואו, המדבר מאוד רועש. הדבר הכי רועש במדבר, זה קודם כל, אם אתה לא יושב, זה הצעדים שלך. זה הופך להיות מאוד רועש. מכסים, בגלל שיש איזשהו חלל מאוד גדול, הם מכסים על כל מה שקורה מסביב. אבל, ברגע שאתה עוצר להקשיב, אז לאוזן שלך, פתאום אתה, בישראל, מגלה שיש המון מטוסים של חיל האוויר. זה מה שיש במדינת ישראל במדבר, פשוט המון. זה חתיכות noise pollution הדבר הזה, אבל יש גם המון חיים במדבר שהם מאוד רועשים. החל מציפורים וגל מיני ברחשים כאלה ואחרים, רוח, שהיא מאוד רועשת. בעצם, אין שניה של שקט, אין אפילו שניה של שקט.

כשאתה כבר מגיע למקומות מאוד שקטים, ואתה פותח מיקרופון. פתאום אתה מבין כמה האוזן האנושית, היא שונה מהמיקרופון. לפעמים אני פותח מיקרופונים שעולים המון כסף ונחשבים פסגת הטכנולוגיה, והוא שומע דברים שונים מאוד ממה שאנחנו שומעים. הוא בעצם מביא איזשהם פרטים שקיימים שם, שנכנסים לתודעה שלך, נצרבים בצורה כזו או אחרת כשאתה מקשיב באוזניות. אתה מתחיל לחפש אותם אבל הם לא תמיד קיימים באוזן. יש איזה צליל אינסופי כזה, כמו רעש לבן, שקיים בין הצלילים האחרים. הרעש הלבן הזה הוא מאוד, מאוד רועש. כשאתה מגביר אותו, אתה פתאום מבין שהוא שם בצורה מאוד, מאוד רועשת.

דודו: הוא שונה ממקום למקום? זאת אומרת, אם אני אקח אותך לאזור עזוז ואני אקח אותך לאזור הערבה שהם שני מקומות די שונים…

יותם: הוא שונה. עוד פעם, אנחנו מדברים על דקויות של אנשים שמקשיבים לדבר הזה, אבל הוא בהחלט שונה. זה תלוי, אתה יודע, במזג אוויר, תוואי שטח, לילה, יום, טמפרטורה, זה די מדהים. 

דודו: כשאנשים אומרים שהם נרגעים במדבר, בתפיסה שלך, בשפה שלך הפנימית. אז מעבר לצד הויזואלי, שהם רואים משהו שהוא חסר תכסית לחלוטין, שהוא עירום ואין בו רעש ויזואלי. למה הם מתכוונים בצד הווקאלי, אתה יודע לפרש את זה?

יותם: כן. קודם כל הם יוצאים מהסביבה הרגילה שלהם, אז הם כבר מוצאים איזשהו שקט. אבל בהחלט למדבר יש השפעה, בעיקר כשאתה עוצם עיניים, יש המון חלל ריק. אנחנו חיים בעולם מאוד, מאוד רועש ביום, יום שלנו. אנחנו נמצאים בסוג של פילטריזציה אין סופית. אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם כל הרעש סביבנו.

דודו: המוח שלנו מסנן. האוזן קולטת והמוח מסנן.

יותם: המוח פשוט מפלטר החוצה את כל הרעשים. אם זה תנועה, אם זה צעקות, אם זה שיפוצים ליד. אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם זה. ואז, אתה בא למדבר, ופתאום יש פרטים שאנחנו לא רגילים להקשיב להם. ציפורים, אנחנו לא מקשיבים לציפורים במהלך היום, יש מלא סביבנו, אבל אנחנו לא מקשיבים להן כבר. אתה מתיישב, עוצם עיניים, ופתאום הפרטים האלה מרככים משהו, יוצרים אצלך איזה משהו מאוד, מאוד מרגיע בהתחלה, לחלק מהאנשים זה מפריע אחרי זמן קצת שאין את הרעש שהם רגילים אליו. אני חושב שזה בעיקר החלל הזה שנמצא שם בין הפרטים שגורם לאנשים להגיד, ׳אה, זה מקום שקט׳. למרות שזה לא מקום שקט, פשוט הרעש הוא שונה. 

דודו: אתה מודד מסה של רעש? אתה יודע להגיד ׳המסה פה של המסה היא כזו.׳ או…

יותם: אני לא עושה מדידות מתמטיות, אני יותר ברמה החוויתית. אני עושה את זה בשתי שיטות. אחת, אני משתמש במכשיר הקלטה כמו ששמתי פה ויש עליו סוג מיקרופון שנחשב יחסית low end ודווקא הוא נותן לי איזושהי תוצאה שמזכירה יחסית את האוזן שלי. השיטה השנייה היא שאני לוקח מיקרופונים ואני שם אותם יחסית רחוקים אחד מהשני, ואז אני מכוון אותם על איזשהו מפתח של נחל גדול, או על איזה פיק של גבעה בנגב, ואז אני מקבל תמונת סטריאו מאוד מעניינת של מה שקורה מסביבי. לאחרונה, התחלתי לעבוד עם טכנולוגיה שנקראת binaural. בעצם יש לי שני מיקרופונים סופר high end שנכנסים לי לאוזן. ואז, הם כאילו מדמים את מה שאני שומע. הרגישות שלהם היא מאוד, מאוד גבוהה. אולי החוויה הכי גדולה בהקשבה לטכנולוגיה כזו, זה שזה נותן איזושהי תחושה של 360. במדבר, כשאתה מקליט ככה, על מה אתה מדבר, אתה מדבר הרבה על זבובים, הרבה על רוח, ציפורים שעוברות אותך, מעט, אבל עוברות. יש לזה תחושה מעניינת מאוד, אבל לא גימיקית.

יש הרבה גימיקים בנושא הזה של הקשבה של 360. בעיקר היום, כל מני גימיקים שעושים, טכנולוגית יוצרים איזה משהו שהוא כאילו וואו אבל הוא לא אמיתי. דווקא בזה יש משהו נורא אמיתי שאנחנו לא רגילים לשמוע. אנחנו התרגלנו לשמוע מתוך 2 רמקולים שהם מול הפרצוף שלנו, והנוער של היום שומע ברמקול אחד קטן של טלפון שזה נורא. תרבות ההקשבה היא שונה לגמרי מההקשבה האמיתית שלנו, דווקא במדבר, פתאום נהייה איזה חלל, שוואו.

דודו: למעשה הגירויים שלנו הם כל כך שונים מהסביבה הרגילה שאנחנו מכירים אותה. המדבר שונה מיער. זאת אומרת, אם אני אשים אותך באיזה יער גדול…

יותם: כן, יער הוא מאוד רועש, בלתי נסבל. יש המון חיים שם, המון, המון חיים. אז זה מאוד, מאוד רועש אם אתה מנסה להגביר את זה. 

דודו: ואז מה אתה עושה עם זה, מה אתה עושה עם אותן דגימות, עם אותם סמפלים.

יותם: אז קודם כל, לא הזכרתי את זה, אבל אני מתרגלת יוגה ואני מלמד יוגה. במהלך השנים התחלתי לשלב את האהבה שלי לתרגול ולהתפתחות האישית שלי, ואת האהבה שלי למוזיקה. תרגול היוגה, בלי להיכנס לעומק העניין הזה, ניתנו לנו כלים כאלה ואחרים, על מנת שנוכל ליצור תרגול של שעה, שעה וחצי, שבה נוכל להשקיט את התודעה בצורה כזו או אחרת. הכלים שניתנו לנו הם כלים מאוד פשוטים של עבודה, כמו נשימה, כמו ספירה, נקודות פוקוס עם העיניים. פשוט כלים שעוזרים לנו לפקס את התודעה שלנו לזה שאנחנו על המזרון ומתרגלים, במקום לחשוב על מה היה אתמול ומה יהיה מחר. זה easier said then done הדברים האלה. אנחנו כולנו נכשלים ב-95% מהזמן שלנו, אנחנו כן מתעסקים בעבר ובעתיד.

אני התחלתי לחשוב על איך אני, עם הכלים שיש לי, אולי מייצר עוד מימד לתרגול שיעזור לי קודם כל, ובהמשך למתרגלים, למצוא איזשהו שקט. אז התחלתי לייצר כל מיני soundscaping, בעצם אני כותב מוזיקה לשיעור, או מנגן אותה לייב במהלך השיעור. אני יוצר עם צלילים שאני מקליט, המון מהמדבר, אני יוצר איזשהו מימד מוזיקלי שנמצא איתך בחדר, וכל פעם שאתה מתחיל לנדוד עם המחשבות, אתה יכול לחזור אל המימד הזה. הוא קיים שם והוא נגיש. הוא הרבה יותר נגיד מנקודות פוקוס בעיניים, או דברים יותר מורכבים. זה עוזר לך, זה מזכיר לך קודם כל, למצוא את השקט הפנימי שלך, וגם עוזר לכסות על הרעש מסביב. אנחנו כולנו מתרגלים בהרבה מאוד מקומות רעשים. אנחנו לא נהנים מתרגול על דק במדבר. ככה התחלתי לייצר עם זה. זה דבר אחד שאני עושה עם הצלילים האלה שאני מקליט. הדבר השני שאני עושה עם זה, שזה כבר הרבה יותר טכנולוגי, אני מייצר עם זה סינטיסייזרים.

מה זה אומר? זה אומר שאני לוקח דגימות כאלה ואחרות, מעביר אותן איזושהי מניפולציה של סאונד, עיצוב סאונד, פורש אותן על מקלדות. למי שמכיר את זה, אני לא המצאתי את זה. זה תחום שקיים משנות ה-70. אני בסך הכל משתמש בפלטפורמה. אני פורש את זה על מקלדת ואני מנגיש את זה למוזיקאים ככלי הקשה, או ככלי שמייצר איזושהי רוח. או כל דבר, ציפורים שמייצרות קצב.

דודו: זאת אומרת, למעשה, הם טוענים את זה לסינטיסייזר שלהם ומשתמשים בזה.

יותם: הם טוענים את זה לתוכנה שלהם ומייצרים עם זה מוזיקה.

דודו: אז למעשה, כשאנחנו חושבים על זה במימד הרחב, אתה בעצם איפשהו מנגיש ידע מוזיקלי מדברי, לאנשים שלא חיים באזורים מדבריים במובן מסוים. זו פיסת מדבר מסומפלת שעברה איזה סוג של עיבוד, אבל בסופו של דבר היא מוצאת את עצמה בתוך יצירה מוזיקלית, מישהו שמנגן, או איזו הופעה, בדלת אחורית ולא תמיד אנשים מודעים לזה

יותם: כן. לפעמים אני אומר שאני משתמש בצלילים ממקומות שקטים, או מהמדבר בישראל. עשיתי פרויקט מאוד גדול במדבר בטנזניה. אני עובד גם בהודו, הודו זה פחות מדבר אבל…

דודו: סיפרת לי קודם בשיחה המקדימה, שאתה בעצם בונה ספרייה כזו. 

יותם: כן אני מעצב ספריות. אני הרבה שנים מעצב ספריות סאונד לחברות התוכנה המובילות בעולם. השם שלי, שהולך לפני לטוב ולרע, זה שיותם עושה דברים נישה, ועושה דברים מאוד אקוסטים וקצת אקספרימנטליים. זאת אומרת שאני לא straightforward. אני לא עושה עכשיו איזו מכונות תופים, או דברים כאלה שהם נהדרים ואני אוהב אותם מאוד, אבל אני לא עושה את זה. אני מעצב ספריות. זה כל מיני חבילות של סאונדים. אם זה צעדים מהמדבר, אני בונה עם זה מכונת תופים, כל מיני דברים כאלה.

דודו: אז אתה בעצם לוקח את זה, ושוב, יוצר איזו מניפולציה שהתוצאה שלה היא ספריה של צלילים וקולות.

יותם: כן, כן. לפעמים אני משאיר את זה כמו שזה, אני פשוט חותך את זה בצורה כזו שזה נגיש למוזיקאים. חומר גלם למוזיקאים, פחות מוצר סופי ל-spotify.

דודו: אתה רואה במוזיקה גם כלי מרפא? בהקשר הזה של תרגול. אתה מדבר על יוגה, ואתה מדבר על  סוג של מיינדפולנס אולי במובנים מסוימים. 

יותם: כן. אני פחות שם את זה בתבניות האלו. לקח לי המון שנים להתקלף. יש לי בצל עם הרבה מאוד קליפות ואני מתקלף לאט. אני פחות שם את זה בתבנית כי אני לא מבין בזה מספיק. אני פשוט לא מבין בזה מספיק, בטח לא בתחום שקוראים לו מיינדפולנס, אבל אני בהחלט משתמש, תראה, המוזיקה היא דבר שפונה לרגש באופן מיידי. המוזיקה מחברת אותנו לרגע הזה כי אנחנו מקשיבים. בכל תרגולי היוגה, טאי צ׳י, כל תרגול שתבחר, בבסיסו זה תרגול של הקשבה. אם נשים רגע את כל התנוחות בצד,  אלו תרגילים להקשיב לעצמנו ולאחרים. אני בהחלט רואה בדברים שאני מנסה לעשות, כאיזשהו משהו שהוא מרפא. כן, באותו רגע הוא מרפא. באותו רגע הוא מרפא. באותו רגע הוא גורם למישהו להרגיש בצורה כזו או אחרת, את ה-univers הזה שאנחנו נמצאים בו. אני עובד הרבה עם תדרים קוסמיים. אני קצת פחות אוהב את השם הזה כי הוא קצת רוחני מדי בשבילי. 

זו איזושהי תורה של היינס גוסטו. מדען אוסטרי שעלה על זה כבר לפני 20 שנה. הוא עדיין חי, עדיין מעביר סדנאות, איש מבוגר. הוא מדד את תנועת הכוכבים סביב השמש ויצר איזו נוסחה מתמטית שבה הוא מביא את זה לתדרים של שמיעה. אז יש נגיד את התדר, the sound of the universe. הצליל של כדור הארץ סביב השמש במהלך 24 שעות. דחוס לתוך תדר של 136.1 הרץ. זה תדר נמוך. כשאתה פונה לתרבויות המזרח, נגיד בהודו, יתברר לך ש c sharp, דו מז’ור, זה צליל בסיס בסיטאר ובטמפורה. כשהן מדברים על זה הם אומרים זה צליל הבסיס. this is the om sound. יש לזה המון מקבילות. חלקן מתמטיות, חלקן רגשיות, אבל יש המון מקבילות. אני עובד עם תדרים שלו כי הוא הנגיש את כל העניין של תדרים עם חיבור למרכזי אנרגיה בגוף.אני משתמש בזה בדרך כלל כאיזשהו צליל אינסופי בעבודות שלי.

דודו: זה כמו tempura machine.

יותם: בדיוק. כמו tempura machine רק, עוד פעם, לבן אדם מערבי, לפעמים טמפורה לאורך שעה זה יכול להיות קצת קשוח.

דודו: כן, הוא יכול להתרגל לזה.

יותם: כן, אבל טמפורה גם יש לה נוכחות כזו או אחרת, שהיא ממלאת את החלל שאני יוצר בו, בטח אם 

רוצה לעבוד עם פרטים. אני בחרתי לעבוד איתו. אני עובד איתו הרבה, לא איתו אישית, אבל עם התורה שלו אני עובד הרבה וחוקר את זה כל הזמן. קצת עובד עם binaural beats, שזה משהו אחר לגמרי מהקלטות binurual שדיברתי עליהן, אבל שם העבודה היא כבר צריכה להיות עם אוזניות אז זה קצת יותר מורכב.

דודו: ויש לך למעשה כבר יצירות שאתה משמיע אותן באופן קבוע ואתה יודע להגיד את הפידבק של הקהל לכל אחת מהן?

יותם: כן. אז כמו מוזיקה, היא כמו מוזיקה, לכל אחד יש דעה. כולם מאוד שיפוטיים. ככה אנחנו עם מוזיקה, אנחנו מיד שופטים את זה באוהב, לא אוהב. אין באמצע. יש לי טמפלטים בהחלט. אני מנגן את הכל לייב, גם כמורה. אני לא בא ולוחץ על איזשהו track מהסיבה הפשוטה שאני בונה בצנות בתוכנה, והסצנות האלה הן אינסופיות. אני מרגיש מה קורה בסדנה שלי, בשיעור שלי, ואם אני מוכן, אני עובר האלה. 

דודו: כלומר אתה עושה ג׳אז אימפרו כזה.

יותם: כן. אם אני לא מוכן, אני נשאר באותה סצנה שתהפוך למנטרה של לפעמים אפילו 40 דקות, אם אני מרגיש שהחדר לא מוכן לעבור הלאה. יכול להיות שהוא גם לא יהיה מוכן בסדנה, וזה בסדר. זה מדהים איך אנשים, על זה הם לא מדברים אף פעם. לפעמים אני נשאר עם אותו צליל במשך שעה וחצי ודווקא זה לא הפריע להם. 

דודו: זה כאילו היה להם בסיס.

יותם: כן, מבחינתם זה כאילו ניגנתי חמש דקות. 

דודו: שאלה שמעניינת אותי בהקשר הגיאוגרפי. כשאתה אוסף סיקוונסים כאלה, הם מתחברים לך לאזורים גיאוגרפיים? זאת אומרת, אתה מקליט בנגב ואתה מערב את זה עם הקלטה ממקום אחר?

יותם: כן, אני mix and match הרבה. אני בן אדם שגם הסרטים שעשיתי על קהילות הם סוג של פסיפס שבו אני נהנה משתי העולמות. אני נהנה ממה שאני רואה ושומע, איך שמצאתי אותו, בצורה הכי טבעית שלו. אבל, אני גם נהנה ממה שהעולם הטכנולוגי מאפשר לי כאדם יצירתי.

דודו: כלומר לעשות איזו מניפולציה כלשהי.

יותם: כן, לא תמיד. אחד הדברים שתמיד עומדים מול הפנים שלי ביצירה, כל יצירה שאני אעשה במוזיקה, זה להשאר אמיתי למה שקרה, או מה ששמעתי. זאת אומרת, זה המקור, זה המרכז של היצירה. נכון, אני עושה הרבה מניפולציה, נכון אני מנסה לגרור אותך או את המאזין לתוך חוויה שמאוד קשה לחוות אותה כשאתה לא בלילה בעזוז תחת הכוכבים, אלא אתה בסלון במזגן. קשה לחוות את אותה החוויה שאני עברתי, אז אני מוסיף לזה דברים. אני חושב שהם יקחו אותך קצת יותר קרוב אל תוך החוויה, אבל הם לא בהכרח אותם הדברים שהיו שם.

דודו: כלומר הם יעשו איזושהי אמפליפיקציה. 

יותם: או אמפליפיקציה, או שיערסלו אותך בצורה כזו או אחרת, שזה יתן לך תחושה, לא יודע אם שם או במדבר, אבל…

דודו: זה בדיוק הצד האמנותי שלך, זו האינטרפטציה שלך.

יותם: זו האינטרפרטציה שלי, בדיוק.

דודו: כשאתה מדבר על הספריה הזו, אתה חושב על הנגשה שלה גם? זאת אומרת, על היכולת לקחת ספריה כזו ולייצר מקום שאליו אנשים באים ולוחצים על איזה כפתור בתוך חלל כזה והם שומעים את השקט, השקט, לא השקט.

יותם: היו לי הרבה ניסיונות לייצר סוג של תערוכה שבה אנשים יכולים לעשות אינטראקציה עם הקשבה. הרבה מדבר, כי המדבר לא נגיש לרוב העולם

דודו: רוב האנשים לא גרים במדבר.

יותם: לא גרים וזה לא בהכרח נגיש להם. מאוד הייתי רוצה להנגיש את זה. אני כן מדי פעם מוציא קבוצות של אנשים שבאים לתרגל יוגה ואנחנו עושים המון הקשבה, אבל לאחרונה התחלתי גם לעבוד עם קבוצות של אנשים בתחילת דרכם, אנשי סאונד. אני לוקח אותם למדבר עם כל מיני מכשירי הקלטה וגורם להם להקשיב על אמת. פחות להתעסק בתוכנה ובמיקרופון. אני אומר להם בואו נקשיב רגע, בואו נראה מה קורה, בואו נרשום מה אנחנו שומעים. זה די מדהים. אני לוקח קבוצות כאלה ואנחנו יושבים יומיים, שלושה ופשוט מקשיבים. מקליטים קצת שקט וכל מיני דברים כאלה. זה סוג של הנגשה. מעבר לזה, את הספריות שלי אני מוכר דרך חברות תוכנה. הן לא בהכרח של שקט אבל הן בעל העולם נמצאות. אני רק עכשיו מתחיל ללמוד להקשיב בצורה מודעת. אני חושב שזה משהו נדיר היום. יש לי שלוש בנות וקשה מאוד להושיב אותן להקשיב. אני מעריך שהרבה אנשים יכולים להזדהות עם התחושה שלי. גם אנחנו, כבני אדם בוגרים, מקשיבים מעט מאוד. 

החוויה שלי במפגש עם המדבר שיוצר פלטפורמה להקשבה, בחוויה שלי, המפגשים שלי הקבועים יחסית. אני אתייחס לזה כמו לתרגול, כמו שאני מגיע למזרון, אני מגיע למדבר. אני מגיע מתוך צורך לתרגל הקשבה. אני יושב ואני לומד להקשיב ואני מקשיב לפרטים והפרטים האלה יוצרים לי איזושהי בהירות על מה קיים מסביבי. אני לוקח את הכלי הזה ומביא אותו בחזרה לחיים היותר עסוקים שלי והרבה יותר רועשים שלי במרכז הארץ. אני לאט, לאט לומד להיות בהקשבה מודעת, יותר זמן מהרגיל. הדבר הכי יפה שזה יוצר, זה שאני מקשיב לעצמי. לא הייתי מקשיב לעצמי הרבה בעבר. אולי זה גם הגיל, אבל זה גם התרגיל. אני גם מקשיב לאחרים הרבה יותר מהרגיל. עדיין, יש לי הרבה מה ללמוד בתחום הזה, אני חושב שרק בדרך הזו אנחנו יכולים להפוך את הקהילה שלו לקהילה יותר טובה. רק בזכות ההקשבה, כי כל השאר זה רק פועל יוצא של היכולת שלנו להקשיב. הייתי נורא רוצה ללמד את זה בבית ספר למען האמת. פעם, לפני המון זמן ניסיתי לעניין בשדה בוקר.

דודו: בבית הספר לחינוך סביבתי.

יותם: כן. ניסיתי לעניין אותם בקורס כזה. הייתי מאוד צעיר וזה היה לא בשל. כבר אז מצאתי את עצמי הולך בלילות במצפה רמון ומקליט ובא עם כל מיני רעיונות ביזאריים. שיגעתי אותם וזה לא התקבל. אתה יודע מה, אולי בעקבות השיחה הזו אני אנגיש סדרת מפגשים ואולי אציע את זה שוב לשדה בוקר, נראה מה יקרה שלושים שנה אחרי.

דודו: המון, המון תודה. מאוד נהנתי.

יותם: תודה רבה, נעים להכיר.

דודו: להזכיר לכם, כל התוכניות שלנו נמצאות באתר midbar.org, גם spotify גם itunes. תמשיכו לעקוב אחרינו. תודה יותם.

יותם: תודה.