ראיון עם מיכה ארז

פגשנו את מיכה בביתו שבישוב מרחב-עם.

מראיינים: דודו רשתי ורותי גובזנסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

– כתובת אימייל: michaerez@gmail.com
– דף פייסבוק

דודו: שלום רותי.

רותי: שלום דודו.

דודו: אנחנו נמצאים היום במרחב העם. בטח יש הרבה אנשים שלא יודעים מה זה מרחב העם אז אנחנו     תיכף…

רותי: נשמע ממיכה ארז.

דודו: נשמע ממיכה שאותו אנחנו מראיינים היום. אנחנו נמצאים באזור הר הנגב בסופו של דבר, לא רחוק ממדרשת בן גוריון ואנחנו יושבים בבית של מיכה שצופה לאזור נחל חצץ פחות או יותר, ואנחנו רוצים לדבר איתו.

רותי: אז מיכה, קצת שמעת עלינו. מי אתה?

מיכה: מי אני? אהלן אני מיכה, גר בנגב בגדול משנת 1996 מהיותי נער. הגעתי מאזור ירושלים ולמדתי במצפה רמון בישיבה הסביבתית שיש שם, והשהות שם, כבר ממבט ראשון כבר חיברה אותי חזק מאוד למקום הזה ולמרחבים האלה וכבר איפשהו בתחילת כיתה ט׳ אני אמרתי ׳אני נשאר כאן׳. זהו, התאהבתי באזור והנה אני כאן.

רותי: מה מחבר אותך למדבר?

מיכה: מה מחבר אותי למדבר, וואו איזו שאלה נפלאה. דבר ראשון, אני חושב שבמהותינו בתור ישראלים, השורשים שלנו הם כאן. בין אם זה בתפסיבה של התורה ש-40 שנה היינו במדבר ובין אם זה בתפיסה האקדמית שאומרים ששבטים מסוימים ששייכים לעם שלנו היו במדבר ולא מעט שנים והביאו את ההשפעות שלהם על כלל העם, שמו של אלוהים וכו׳. גם בעיני אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, מה שעוד מעט נספר, גם הם, בשורה התחתונה היו בדואים. אולי זה לא כל כך פוליטיקלי קורקט להסתכל על זה ככה אבל זו המציאות. מציאות של נוודים במדבר, רועי צאן, גמלים, זו הייתה המציאות שלהם.

מצד שני, אחד הדברים שמאוד, מאוד משכו אותי במרחבים האלה, זה לא רק הנדידה במרחבים, אלא הגילוי ובעיני היה גילוי מפתיע מאוד בעודי נער, על המדבר הזה שהיה נקודת התיישבות במשך תקופות ארוכות. כולם מכירים כמובן את ההתיישבות הנבטית, ביזנטית. אותי מאוד משך, חוץ מהעם שנדד, אז גם זה שהאבות שנדדו וחוץ מהאבות והעם שנדד, הסיפור של ההתיישבות ממש, ממש הדליק אותי. גם ברמת הישובים הביזנטים החקלאות הנבטית, וגם החוות הקטנות, המבודדות. אזור בורות לוץ שזה ממש האזור שככה התחברתי אליו חזק. אז היה גר שם גם פקח, רן, והייתי מגיע אליו לפעמים. 

דודו: אתה מדבר על שנים ממש, 90, 91, 92…

מיכה: כן בדיוק, אני מדבר גם על אחרי 91, 92…

רותי: כשלמדת.

מיכה: אני הגעתי ב-96 והוא עוד היה. הצטרפתי אליו לא פעם ולא פעמיים לשחזור של טרסות ולחפירה של בורות ותעלות ומאוד משך אותי הרעיון הזה שזה לא מדבר או, שזה מדבר ואתה יכול, אם אתה מכיר אותו, את הקרקע, את המסלע, את האקלים, יש פה חיים במרב הזה והבטחתי לעצמי, אמרתי לעצמי שיום יבוא וזה מה שאני אעשה ואני חושב שהוא לאט, לאט מגיע היום הזה. כל פעם קצת.

רותי: מה באמת ממה שראית בחקלאות בבורות לוץ אתה עושה?

מיכה: אז א׳, יש לי פה בור מקומי שלי, מאגורה קטנה שהיא עוד בתהליכי התהוות. אסור להגיד את זה אולי בקול כי זה לא חוקי במדינת ישראל לאסוף מי גשם, אבל אני לא מתייבש בזה. אם זה בעבדת למשל, שיש להם חדר תת קרקעי לאחסון, לשימור, גם פה יש לי כזה. אם זה כל הנושא של החקלאות של בניית טרסות, איסוף מי נגר ושתילה של צמחים המתאימים לאקלים שיכולים לגדול מהמעט שהמדבר כן נותן אם אתה משתמש בטכנולוגיות הקדומות. אז גם זה.

רותי: תן לי דוגמה, איזה עצים?

מיכה: אז נכון להיום, כמעט לא שתלתי עצי פרי כדי לא לעורר את הפיל מרבצו. זה בתוכניות וזה בשינויי תב״ע, אנחנו עובדים על זה. בפועל שתלתי הרבה עצים צופניים שחלקם מקומיים כמו חרובים שמצויים על הרכס הזה בכל מני נישות, אז אתה מרגן נישות ושותל למשל חרובים או רתמים שזה צמח צופני נהדר. בחודש האחרון אני חושב שאיזה 200, 300 שתילים נשתלו בנקודות כאלה ואחרות, וגם עצים שהם לא מקומיים, שהם נותני צוף ולא מקומיים, בעיקר, בעיקר אקליפטוסים מדבריים. אבל לא רק, ואני מדגיש אקליפטוס מדברי, מכיוון שאקליפטוס זה זן ענק של מעל 700 מינים וחלק מאיתם הם ממש מצליחים לחיות בתנאים מדבריים של 200, 300 מילימטר שאין לנו כאן, אבל בעזרת טרסות והכשרת שטח הם חיים בלי השקיה וזה דבר מדהים.

דודו: זאת אומרת, בסך הכל גם משלב בין ״טכנולוגיה״ שמאפשרת לתמוך בצמחיה או בצומח, לבין מינים מסוימים שעברו אדפטציה.

מיכה: כן, חד משמעית.

דודו: כשהטכנולוגיה היא טכנולוגיה עתיקה.

מיכה: כן. הרעיון הוא שגם אם יש כאן עצים שנכון להיום חלקם מושקים, הרעיון הוא ש-3,4,5 שנים אחרי השתילה, שתהייה להם מערכת שורשים גדולה ועצמאית והם יוכלו לשמש כמשברי רוח, כמקום שמוסיף עוד חמצן באזור, פחות אבק, תפיסה של הקרקע, של הלס שלצערנו הרב נסחף ממנו בכל שיטפון כמויות לא קטנות ועוד הרבה סיבות. יש לזה גם איזושהי השלכה משמעותית מבחינתי. הבאתי כוורות של דבורים, דבורה היא בעצם חיה שאף פעם לא גידלו אותה פה בצורה מלאכותית, היא לא בעל חיים של מדבר, ומצד שני אפשר ליצור לה תנאים שיאפשרו לה לחיות כאן בדיוק כמו שהקדמונים עשו את זה עם זיתים ורימונים. זה לא הטבע שלהם, אבל נתנו להם את התנאים המתאימים. אותו רעיון, ואנחנו באמת מוצאים שהמדבר מפנק אותנו, נותן לנו ככה הרבה דבש מאוד, מאוד מיוחד.

דודו: זאת אומרת, למרות שאתה גר במדבר אתה מייצר דבש, אתה אוגר מים ובעצם אתה מצליח לשחזר גם את הדרך שבה הקדמונים חיו פה. לא הייתה להם את כל הטכנולוגיות שיש לנו היום, בטח לא רכבים ודרכים מהירות, ובכל זאת הם שרדו וחיו פה הרבה שנים.

מיכה: נכון, אני רק אגיד שלא כל המים שאני חי עליהם הם מים שאני אוגר ואני גם הולך למכולת, אבל כן משתדל. וכל פעם, עוד פעם, זה קצת יותר. כל פעם יש לך עוד פרויקט ועוד פרויקט ועוד רעיון ועוד כיוון שאליו אתה הולך. דיברנו קודם על ההבדל בין מדרשת בן גוריון שכל כך קרובה לפה, אבל הנופים אחרים אז, פעם אמר לי חבר ׳במדרשת בן גוריון יש נוף יותר יפה, אבל שם אתה רואה את הנוף ופה אתה בתוך הנוף׳. אמרתי לו שוואלה יש בזה דבר מאוד יפה. אין לנו גדר גם ליישוב אז אתה רואה פה מטיילים שעוברים דרך היישוב לבורות חצץ, לדרוך, מטיילי אופניים ואתה בעצם בתוך הדבר עצמו שזה דבר מאוד יפה, מאוד מעניין ומאוד מיוחד בעיני.

רותי: ההסתכלו הזו של בעצם דיברת על התקופה הביזנטית, בית ראשון, בית שני, מלכות יהודה. איך אתה חושב שהסתדרו אותם אלה שבאו לפה בתקופות שהטכנולוגיה לא אפשרה ובכל זאת הם חיו פה וגידלו. מה אתה לוקח מהם אם אתה יכול קצת יותר לפרט. אני רואה פה את גן התבלינים המטורף שלך, מאוד ירוק פה.

מיכה: כן, אז א׳, לגבי מה שרואים פה בחצר אז כל הבית פה הוא על מים אפורים, אנחנו משתמשים בערכת השקייה אבל כל המים של הבית משמשים להשקיה של הגינה. גם מטבח, גם מקלחות ושירותים. אנחנו מייצרים בעצמנו את הסבן כדי שנכיר ונדע מה שהולך לחצר, אנחנו מייצרים אותו משמן זית, משמן קוקוס, אלו הסבונים. לפעמים יש גם אחרים אבל אנחנו קונים סבונים טבעיים אם אנחנו קונים. גם השירותים שאתם רואים שם, הם שירותים אקולוגיים, שירותי נסורת.

רותי: אלה שירותי הבית שלך?

מיכה: כן. אתם יכולים לבקר, מוזמנים.

רותי: יש אמבטיה?

מיכה: יש אמבטיה, המים הולכים אבל לכאן, יש מערכת של מים אפורים והמים הולכים להשקייה. הרבה מהירוק והרבה ממה שאתם רואים זה מים שאנחנו ממחזרים. לגבי הקדמונים, זו שאלה. א׳ זו שאלה שלארכיאולוגים, אני מאמין, יש הרבה יותר מידע לתת ממה שאני נותן. ממה שאני רואה ומבין א׳ הם אגרו, הם אגרו מים. אנחנו רואים את הבורות. כל תקופה היא תקופה אחרת עם המאפיינים שלה והייחודיות שלה. נלך רגע לפה, אנחנו נמצאים פה בין חורבת הרועה לחורבת חלוקים שהן חורבות מלפני 3,000 שנה שזה אפשר להגיד באיזשהו מקום ההתיישבות הקדומה ביותר שהיא לא אדם קמון, שהיא התיישבות של קבע פה בהר הנגב. הם כנראה חיו פה מבורות המים, יש טרסות קדומות שלהם וכנראה שהייתה גם התעסקות ופרנסה מצאן, גמלים וכאלה, זאת אומרת זה היה שילוב בין הדברים. אני ניסיתי לגדל בעבר עיזים, אבל אתה צריך לחלוב כל יום ואני לא כל יום בבית.

רותי: ולקום מוקדם כל בוקר.

מיכה: עשיתי את זה עם חבר כשהוא היה אז הוא עשה, וכשאני הייתי אז אני עשיתי. אולי יום יבוא ועוד נחזור לזה. זה גם מעניין כי אפשר לגדל פה המון צמחי מרעה בכל מיני שיטות ואז אתה יכול לעבות את המרעה וזה נושא גם בפני עצמו שהוא מאוד מרתק. ברור לי, כמו גם לארכיאולוגים, שאנשים שחיו פה גם היו סוחרים והיו פה על מה שלימים יהיה אם אנחנו מדברים על התקופה הישראלית, מה שיהיה דרכי הבשמים, או דרכים שמגיעות מאפריקה או מהים. חיו על זה וגם מעוד צד צד שנכון גם ללפני 3,000 שנה וגם לפני 2,000 שנה, לתקופה הנבטית והביזנטית אחר כך, של השקעה ממלכתית ומוסדית בהתיישבות בנגב. 

לפעמים האדם הקטן שבמדבר, לא יוכל לפתח ולשכלל בלי עזרה של המוסדות הגדולים מבחוץ. זה בוודאי קרה בתקופה הביזנטית וזה כנראה קרה גם בתקופה הישראלית ואני גם באיזשהו מקום, בתור תושב המקום, אני מאוד הייתי רוצה לראות לנכון שמדינת ישראל תשקיע פה במשאבים ברי קיימא שיאפשרו למדבר לנצל את הדברים שגם ככה יש בו, אם זו אנרגיית שמש, אם זו אנרגיית מים, אם זה קציר טל, אם זו חקלאות שתתאפשר יותר בקלות ולא כמו היום שזה מורכב יותר.

רותי: אתה מהבודדים שחיים ככה כאן במרחב עם?

מיכה: ברחב עם אני חושב שבגדול כן. יש לא מעט אנשים שגם רוצים אבל כיום ברמת המדינה זה או שאתה חקלאי ענק, או שאל תהיה, אנחנו לא רוצים אותך. יש המון אנשים שזה מעניין אותם, חקלאות זעירה וברמת היישוב אני=חנו עובדים עכשיו על דבר כזה שיאפשר לאנשים להיות עם דונם, 2, 10 ולעבד חלקות קטנות, ייחודיות של צמחי תבלין, של כרמים, זיתים, ויאפשר איזה משהו בסגנון הזה.

רותי: תגיד לי, אגב ילדים, איך הם מתמודדים עם כל הסיפור הזה של ׳לא התנאים הכי רגילים׳ כמו בבתים של החברים שלהם?

מיכה: דבר ראשון ילדים זה ילדים והם מתרגלים, אני חושב, למה שהם מכירים ורגילים. אני חושב שהם גם יודעים שאבא שלהם הוא קצת מוזר והם גם עוזרים לי הרבה פעמים ובאים איתי. אני מניח שכשהם יגדלו הם יבינו את זה.

רותי: מה זה בעצם שירותים אקולוגיים?

מיכה: שירותים אקולוגיים זה שירותים שבהם הצרכים שלך, הקקי והפיפי לצורך העניין, הם לא נזק שאתה הולך לאיזה חדר סודי ומנסה להפטר ממנו כמה שיותר מהר, אלא משאב שחבל לבזבז אותו. אפשר להסתכל על זה גם מעוד זווית אחרת, נכון להיום מבחינה מספרית, בן אדם בישראל מבזבז 200 ליטר מים ביום. כל אדם בישראל 200 ליטר מים ביום. אלה המספרים. שני שליש מהכמות הזו זה שירותים. אז דבר ראשון זה חבכון אדיר במים, ודבר שני זה שבמקום שהצרכים ילכו לאיבוד, הזבל, הפסולת האנושית, הצרכים האנושיים, מכילים באופן כללי הכי הרבה NPK. חנקן, זרחן ואשלגן. יש בעלי חיים שיש בהם את אחד החומרים קצת יותר, תרנגולות נגיד, אבל בשקלול הכללי, הבן אדם יש לו הכי הרבה, זה לא בגלל שאנחנו כזה נזר הבריאה, אלא פשוט בגלל שאנחנו לא יודעים לנצל טוב את האוכל שאנחנו אוכלים, אז אנחנו מבזבזים את המינרלים שאנחנו אוכלים.

רותי: כמו שזה נכנס, זה יוצא.

מיכה: בדיוק. אנחנו לא מנצלים אותם מספיק טוב. אז כשאתה לוקח את הצרכים שלך ומעביר אותם תהליך של קומפוסטציה במשך שנה, בסוף יוצא מזה חומר מדהים, ריחני ואיכותי. זה שהגינה נראית כמו שהיא נראית זה לא רק בזכות המים שמשקים אותה, אלא בזכות זה שאת כל הצרכים המשפחתיים, אנחנו בבית הזה גרים 6 שנים עוד מעט, את כל הצרכים האנושיים שהבית הזה הוציא במשך 6 שנים, נשארו פה. אגב, דיברת על בירוקרטיה, אז פניתי למועצה וביקשתי מהם שלא יחייבו אותי על אגרת ביוב כי אין לי מים שהולכים לביוב. השירותים הם בלי מים, זה נשאר פה, וכל המים הם להשקיה. הם לא הסכימו, אין כזה דבר. על כל קוב מים שאתה משתמש, אתה משלם אגרת ביוב כזאת וכזאת, אין עם מי לדבר. אז זאת למשל הבירוקרטיה. לך תשכנע אותם שאתה לא משתמש בביוב אז למה שתשלם על זה, אבל זה לא עובד.

רותי: גם אין לך הרבה פינוי פסולת, בוא נגיד שאוטו זבל שעובר פה, אין לו הרבה מה לקחת.

מיכה: משתדלים, כן. משתדל. הנה זה ארון שפירקו אותו ואמרתי שנשתמש בחומרים שלו לבנות כוורות. יש פה את כל הציוד שצריך. הכל, גם המדרגות האלה הן מפלטות שזה, הבית אגב, כשהוא נבנה, אני לא הסכמתי שיוציאו מפה משאיות פסולות. כל בית שבונים, יש המון פסולת בניין שאתה חייב להטמין במטמנה. אני לא הסכמתי שתהייה, שהפסולת של הבניין תטמן. אז א׳ ניסינו לחסוך במקסימום, אם תסתכלו על הטרסות שבניתי תוכלו לראות שכל הטרסות האלה, חוץ מזה שזו אבן מקורית של המגרש שהוצאה בשלב כזה או אחר, במקום שגם אותה יפנו, אז היא שימשה לטרסות וכל הפסולת של הבניין קבורה או בתוך בטרסות האלה, או פשוט במשטח העבודה הזה, או במגרש הכדורסל של הילדים, מתחתו קבור כל השאר כדי שפסולת באמת לא תצא החוצה. זה מהבחינה הזאת. הדבר הזה למשל, זה בדיוק הזווית של השמש בקיץ שתעשה צל על כל הקיר, זה מכיוון דרום…

דודו: זאת אומרת שגם חשיבת הבנייה של הבית היא…

מיכה: כן, לגמרי.

רותי: מה לגבי חימום?

מיכה: החימום, אנחנו מחממים בקמין, בקמין עצים שכל העצים שלו הם עצים מקומיים, וחלק ממה שאנחנו שותלים, מאות, עשרות שנשתלו פה, הם גם במגמה כזו שהאנרגיה שהעצים מייצרים זו האנרגיה שבסופו של יום, עוד כמה שנים כשהם יגדלו, תחמם את הבית. זה חלק מהרעיון.

רותי: היישוב עצמו הוא נגיד, הגינון שלו, הוא אקולוגי? כשאתה מדבר על עשרות עצים שנשתלו, או מאות.

מיכה: לא, א׳ בואי נגיד ככה, התשובה על השאלה של הגינון היא שלא. היום הגינון הוא ברמת המועצה. הייתה תקופה קצת שאני הייתי גנן פה, ככה בן אחד לשני השתדלתי שהמגמה תהיה, ואמרתי את זה גם ליישוב, הייתה לגרום לזה שכל שביל יהיה מוצל, שאנשים יכולו ללכת בצל, אז גם נשתלו המון עצים לצורך זה. לא תמיד זה אפשרי, אבל גם ברחבי היישוב, מסביב יש רעיון כזה, מגמה כזו. אבל עוד פעם, אם זה בתוך היישוב אז זה עם מערכות השקייה, אבל אם זה מחוץ ליישוב זה מערכות השקייה טבעיות שיאפשרו קציר שטפונות פעם, פעמיים, 3 פעמים בשנה כשהוואדיות פה זורמים פחות או יותר, זה מה שיספיק להם בלי צורך משאב חיצוני של מים.

רותי: שיטת עלים אני מקווה.

מיכה: כן. בשונה מלימן שלרוב הוא פשוט עוצר את הזרימה ולא נותן חיים להמשך הוואדי, של סוללות ענק, פה זה סוללות, זה לא סוללות אלה טרסות של 10,15 סנטימטר שמאפשרים מעבר תמיד מעבר לטרסה הבאה ומאפשרים חיים לאורך כל הוודאי ולא רק בנקודה מסוימת.

רותי: נשמע מדהים.

דודו: אם שומעים את התיאור שלך, ואני כזה לוקח מן כזה מבט מבחוץ, אתה בעצם חי בישוב פה, או במדרשת בן גוריון, זה לא משנה. באחד הישובים פה באזור היוצאות דופן שלך, כמו שאני רואה אותה, זה שאתה בעצם מקיים אורח חיים שהוא הרבה יותר קרוב למקום מהמון, המון היבטים של להבין את המקום, לנסות להשתמש בחומרים המקומיים ולמחזר את מה שאתה צורך. רוב האנשים שבסופו של דבר מגיעים למדבר, הם חיים את הטכנולוגיה של האזור הרטוב, של המקום הזה שממנו הם הגיעו, הם מבזבזים הרבה מים, הם משתמשים במיזוג אוויר בחלקם לא יודע אם הגדול באזור הזה, אבל למעשה הופכים את המקום הזה למקום שמתאים עבורם, במקום לנסות למצוא את הפתרונות המקומיים. 

מיכה: נכון, אבל אני לא הייתי אולי מצייר את זה בשחור או לבן, אלא כולנו נמצאים במרחב. כן הייתי חושב שרצוי ונכון וזה גם הרבה עניין של חינוך ושל משאבים ברמת המדינה ושיאפשרו דבר כזה, לדאוג שאנשים יכירו את הסיבה יותר טוב וירגישו אותה יותר ושהם בעצם ירצו לעשות דבר כזה. הרבה פעמים זה נובע מחוסר מודעות. הרבה אנשים מגיעים למדבר כי יש אנשים טובים, או כי יש אוויר טוב, מי שנכנס מהר לעניינים מבין את זה מהר, אבל יש אנשים שיגיעו לגיל 120 ולא יבינו את זה. כולנו בסוף חיים במרחב.

דודו: איך מגשרים על הפער הזה? איך מגשרים על הפער בידע הזה. כי זה בעצם פער, זה גם פער של ידע ופער של נוחות והרגלים.

מיכה: אני חושב שהתשובה הייתה בשאלה. זה פער של ידע. ברגע שיש יותר ידע, ברגע שאנשים יותר מודעים למרחב שסביבם, העסק הזה נראה אחרת. אני כל שנה עושה פה סיור או שניים במרחב, סיורי בוטניקה כאלה של פריחה בעונה למשפחות, וזה כזה מדהים לראות איך אנשים אומרים ׳וואו איזה יופי, יש לי כאלה דברים ליד הבית, זה מפליא אותי.׳ אז את הנרקיסים של נחל חצץ שאגב כבר פורחים, הייתי שם שלשום, אז כולם, הרבה מכירים, אגב הנרקיסים זה בדיוק ככה, אותה דוגמה. הנרקיס הוא מלך הביצה, הוא מכיר את הביצות, אבל וואלה איך הוא מצא את הנקודה המדברית הזאת לחיות בה באופן טבעי.

הוא עשה את זה על ידי ניצול של המסלע ושל המשאבים הקיימים. אני אתן אולי עוד דוגמה ביחס לעניין של היישוב, נמצאים לידינו המון בורות נבטיים עתיקים, המפורסמים מביניהם הם בורות חצץ. אבל, על כל שלוחה כזאת, על כל אחת מפה ועד ירוחם, יש כאלה בורות. חולקם הרוסים לגמרי, חלקם בכל מני מצבי ביניים. אחד מהבורות שנמצא בתוך השטח של הישוב, חברה של הישוב, נוער של הישוב התחיל לשפץ והפסיקו אחרי יומיים או שלושה כי ההורים שמעו שזה בור שהוא בעצם שייך לרשות העתיקות אז למעשה זה לא חוקי, אז זה לא בסדר לשפץ בור. הילדים נאלצו להפסיק באמצע דבר שהוא בעיני, מדהים ומיוחד שגם בשקט, בשקט, אם היו מטייחים אותו לא עם סיד מקומי, אלא עם משהו מבחוץ, בעיני זה בסוף לא נורא. 

 עצם זה שאתה מוציא אנשים החוצה ומראה להם שאפשר לאגור פה מים, הרעיון הוא יפה ובור אחד מתוך מאות, יאללה לך על זה. אבל, רשות העתיקות לא מאפשרת לשפץ בורות עתיקים וכך אנחנו גם מפסידים את זה. אבל השנה, אחרי השטפונות הראשונים שהיו בסוכות, פתאום המעט עבודה שלהם, להוציא את הסחף של הבור, פתאום יש שם מים בעומק של מטר, מטר וחצי שזה בערך מה שהם הספיקו לעבוד בזמן הזה, והם היו באורות ׳וואו איזה מדהים׳. זה עשה להם חשק להמשיך. אבל עוד פעם, יש פה גם הרבה מאוד בירוקרטיה שמקשה עלינו את החיבור הזה למרחב. אם הייתה אפשרות יותר לפתוח אותה, לפחות בנקודות מסוימות זה בוודאי היה פותח עוד דברים. 

רותי: הנה יש לך עכשיו הזדמנות, יש כאן פודקאסט. יש לך הזדמנות שישמעו יותר אנשים את המסר שאתה רוצה להעביר, בבקשה.

מיכה: אז מה הייתי אומר? דבר ראשון אני חושב שברמת משרד החקלאות, שלפחות באתרים סמוכי ישובים או סמוכי שמורות, או אפילו אולי בתוך שמורה, לאפשר איזושהי חקלאות עתיקה מקומית. למשל בסטף, בהרי ירושלים, מאפשרים לאנשים חלקות לגדל בצורה עתיקה ומבקר שבא לשם, העיניים שלו נפקחות לרווחה והוא אומר ׳וואו מדהים׳. 

דודו: זה פרויקט של קק״ל, לא של משרד החקלאות.

מיכה: נכון, נכון. כי זה אדמות של קק״ל. אדרבה, זאת אומרת אם משרד החקלאות יכול לאשר, אם קק״ל יכולים להקציב כזה דבר, או אם רת״ג, למרות שזה שמורה יכולים, יש פה איזו שמורה אנושית, שמורה ביוספרית שבעיני ליצור דבר כזה במרחב שלנו זה אדיר. אני קצת בוכה ביני לבין עצמי על זה שכל הרעיון הזה של חקלאות עתיקה, של ניצול המשאבים של האנשים בעבר, רואים אותו היום או בתרשימים, או בחורבות ולא בצורה חיה בעיניים. זה דבר שהוא מאוד, לא יודע אם הוא מאוד פשוט לעשות, אבל מאוד פשוט לאפשר אותו בצורה כזו או אחרת. זה ברמת החקלאות. 

ברמת הדברים הנלווים לזה, אם זה בורות מים, אם זו תולילאת אל ענב, לתת לאנשים אפשרות להנות מהסביבה ולגעת בה, לתת לסביבה לגעת באנשים במקביל ולא ׳בוא עכשיו איתנו למכתש רמון אבל אל תרד מהשביל ואל תריח את הקטלה או הלענה וכו׳. אל, אל ואל. בעיקר מה לא. אני חושב שצריך לאפשר גם לאנשים המקומיים וגם לאנשים הלא מקומיים את האופציה הזאת של להרגיש את החיים של המדבר שהיו פה לאורך מאות שנים ולצערי היום, לא קיימים. יש ניתוק בין החיים הציווילציונים, לבין המדבר, ועוד פעם, הרבה ברמת הבירוקרטיה.

רותי: זה מזכיר לי את החווה של אבן ארי.

מיכה: לגמרי, לגמרי, לגמרי.

רותי: אם היה תקדים כזה אז יכול להיות שכן, שיש לך מקום לבוא ולדחוף שיהיה עוד מקום.

מיכה: לגמרי, אני כמה וכמה פעמים ניסיתי לפנות לאוניברסיטה העברית וביקשתי מהם לאפשר לי לעשות סיורים לאנשים במקום הזה, שאנשים יראו, זה לא עובד, זה לא פועל היום, אבל שאנשים יוכלו לראות את המקום, שיהיה אפשר לדבר על זה מקרוב ולראות שקד ולראות זית, שזה בערך מה ששרד שם, ושאנשים יוכלו להגיד וואו. פעם, פעמיים, אחרי 3 פעמים התייאשתי, ולא. ׳זה שטח מחקרי, זה שטח שלנו, אל תכנס.׳ אז יכול להיות שאם מישהו מהאוניברסיטה העברית ישמע את זה, הוא כן יאפשר, אני לא יודע.

רותי: יש פוטנציאל.

מיכה: אבל זה משהו אחד וזה משהו שהוא ברמה המחקרית. אני הייתי מאוד שמח שיבוא תייר לסיור הזה שאומר ׳אני רוצה לראות איך חיו הקדמונים ולא רק בהיסטוריה אלא איך זה קורה עכשיו.׳ 

אני חושב שיש לנו, המרחב שלנו, יש לו פוטנציאל אדיר.

רותי: איך מתחבר באמת כשאתה מדבר על מי שגר כאן, הנושא של הבדואים למשל, ואדי אריחא שהוא סוג של כפר אקולוגי, למה שם יכול להיות שזה יותר קרוב למה שאתה מדמיין, או לא, לא יודעת, אני שואלת.

מיכה: א׳ אני חושב שזה מבורך השילוב של יהודים, של בדואים. ואדי אריחא זה כפר של בדואים שכבר לא נודדים. וגם היישוב שלהם הוא, עוד פעם אם אנחנו מדברים על בירוקרטיה, הוא ישוב לא חוקי. זאת אומרת, אנחנו בעצם עושים דברים שהם לכאורה לא בסדר, אם היינו ילדים טובים זה לא היה קורה. כנראה שצריך להיות קצת ילדים לא טובים כדי שדברים יתחילו לנוע. ואדי אריחא לא היה הופך להיות כפר תיירותי אם לא היו דוחפים את העניין, ובעיני בהחלט צריך להרבות ביוזמות כאלו כמו ואדי אריחא ולא רק ברמת הצמר והצן והנדידה, אלא גם ברמת החקלאות. בעיני זה אחד הנושאים המרתקים שהאזור שלנו התברך בהם וצריך, בעיני שוב, להחזיר אותם.

רותי: מרתק.

דודו: טוב, מרתק. תודה רבה לך מיכה

רותי: תודה רבה.

מיכה: בכיף, בשמחה.

דודו: אז סיימנו עוד תוכנית של דעת מדבר. כל הפודקאסטים נמצאים באתר midbar.org ואתם מוזמנים לעקוב אחרינו. תודה רותי.

רותי: תודה דודו, תודה מיכה.

מיכה: בכיף, בשמחה.