ראיון עם נדב טאובה

פגשנו את נדב בשעות אחרי הצוהרים על מצוק מכתש רמון על תצפית ״הגמל״.

נדב עובד ברשות שמורות הטבע ובשנים האחרונות הוביל את פרויקט שביל סובב רמון ומיזם סיירת יעל

נדב מספר על עבודתו עם מבקרים הבאים לבקר בשמורת הרמון, עבודתו של פקח והקשר שלו עם המדבר.

מראיינים: דודו רשתי ורותי גובזנסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

התמונה המופיעה בעמוד זה צולמה וניתנה באדיבות עזרי קידר

הראיון

– כתובת אימייל: nadav_t@npa.org.il
– דף פייסבוק:https://www.facebook.com/profile.php?id=100026645408471

דודו: שלום רותי.

רותי: שלום דודו.

דודו: אנחנו בתוכנית של דעת מדבר, אנחנו מראיינים אנשים שונים העוסקים במדבר, שעובדים במדבר, שיש להם איזו ידיעה או תודעה שהם רוצים להעביר לנו על המדבר. היום אנחנו מראיינים…

רותי: את נדב טאובה. נדב עובד רשות הטבע והגנים כבר 15 שנים, גר מצפה רמון כ-17 שנים. את נדב פגשתי תוך כדי הכנת ספר על מסלול מיוחד במינו, סובב מכתש רמון. תוך כדי חיפוש מידע על הספר, הבנתי שנדב הוא היוזם, הוא האדם שבזכותו אנחנו יכולים לטייל סביב כל המכתש. נדב יזם, נדב דאג שיהיה אישור ואף סימן בעצמו את השביל. זהו, מאז התלהבתי מנדב ואמרתי ‘אותו צריך לפגוש היום’. אז נדב…

נדב: טוב, רותי כרגיל קצת מגזימה, אבל אם היא הרימה להנחתה על הנושא של השביל, אז בואו נדבר קצת על השביל. השביל התחיל לקרום עור וגידים כשאני עבדתי פה במכתש בתור פקח ובאמת שמתי לב לחוסר, זאת אומרת, הייתי פוגש אנשים, מכתש עצום, מצפה רמון, בירת התיירות, שבילים, אבל בסופו של דבר אי אפשר לעשות פה משהו. זאת אומרת מי שבא לפה פעמיים כבר, ועשה שני ימי טיול בדרך כלל מיצה את הסיפור.

בכל מקרה היו כמה חוסרים בשטח, מובנים. אחד, כל מכתש רמון למרות שהוא לא שטח המוקף בשטחי אש, ולכן קבוצות שרצו לעשות טיול משמעותי, המסלול היחיד שיש ממצפה רמון של כמה ימים בעצם נקרא מזרח הרמון, יוצא ממצפה רמון או ממכתש רמון תלוי מאיפה מתחילים אותו, תלוי כמה ימים רוצים. עד הערבה. אבל בעצם, מרגע שעוזבים את המכתש אתה בתוך שטחי אש ולכן הרבה פעמים הצבא לא מאפשר את הטיולים האלה.

היו לא מעט מקרים של קבוצות שתכננו טיול שנתי אל מזרח הרמון של שלושה ימים, ביקשו אישור, כל האישורים זה טופס טיולים, את כל האישורים מקבלים חצי שנה מראש, הצבא אומר לך ‘שבועיים לפני אני אתן לך את האישור’. ולפעמים שבועיים לפני אומרים לך ‘אין אישור’. ואז אתה נתקע, יש לך את כל האישורים, הילדים מוכנים, התקציב יצא, עשו את כל ההכנות ההורים נתנו את האישורים. אפשר לצאת לטיול של שלושה ימים, אבל לא לאן שהתכוונתם. ואז מתחילים לאלתר. ובתוך מכתש רמון, באותה נקודת זמן, מדובר על לפני 6,7,8 שנים, אולי אפילו יותר, היה מאוד קשה לאלתר. התחילו ללכת פה על דרכי רכב ולישון בחניון. בקיצור, זו הייתה בעיה.

דבר נוסף זה תיירים. FIT היום זו מילה שכל אדם שמתעסק אפילו בעקיפין במעגלים השניים והשלישיים של תיירות, יודע ש – FIT זה הטייל העצמאי, זה שמגיע מאירופה עם התיק על הגב, בלי קבוצה, בלי סוכן ורוצה לטייל במדבר הישראלי. Israeli Negev , משאיר אוטו במצפה רמון, מתחיל ללכת שלושה ימים, מגיע לערבה. מה הוא עושה שם? הוא מגיע לשם ביום שישי, אין אוטובוסים אין תחבורה, אין מוניות, נתקע שם. לכן חשבתי שכדאי לעשות איזשהו שביל היקפי של מספר ימים שגם לא נכנס לשטחי אש, גם יהיה מעגלי, ויחבר…

יש מרחב טיול מאוד מאוד מפותח במזרח מכתש רמון, עין סהרונים, רמת סהרונים, הר סהרונים, נחל גוונים. זה מאוד מאוד מפותח, ויש עוד מרחב קצת פחות אינטנסיבי באזור בורות לוץ. אין שום חיבור בין שני המרחבים האלו. ברגע שנעשה חיבור ביניהם, כבר יהיה אפשר להוסיף בעצם לטיול של שמונה ימים, יכול גם להיות שבועיים למי שרוצה כי הוא יכול לאלתר על זה עוד כמה סיבובים.

הלכתי להנהלת המחוז, זה לא ש’נדב אישר’ כמו שרותי אמרה קודם אלא זה גוף סטטוטורי שעובד מתוקף חוקים והיררכיה, צריך להעביר את הדברים האלו, לכל אחד יש מה להגיד, יש את האחראי על הבטיחות ויש את האחראי על השימור. בקיצור, הנהלת מחוז. שם ביקשתי אישור Go/no go. אם אתם לא בעניין, סבבה, אני לא אשקיע מאמץ. אבל, אם אתם בעניין אז תנו לי את הOK ואני אתחיל לרוץ ונבוא בעוד כמה זמן עם איזה תוואי ראשוני ונתחיל לדבר עליו. נתנו. מאוד מאוד הפתיע כי המדבר, שנראה מאוד מאוד אלים ומאוד מפחיד ומאוד גדול הוא גם מאוד מאוד פגיע.

אפשר להסתכל מפה, המאזינים לא יכולים לראות לצערם אבל אנחנו יושבים בהר גמל ומסתכלים למטה וכל שביל קטן שאם אי פעם מישהו נסע ברכב, בשביל לא מסומן, אנחנו רואים את זה היום ונראה את זה גם בעוד 20 שנים ובעוד 50 שנים ובעוד 100 שנים. מאוד מאוד פגיע.

לכן, מחוז דרום, מתוך ההבנה שהם שומרים על הנכסים האלה בשביל הציבור ולמען הדורות הבאים ולא רק בשביל ההווה, לא ששים לסמן שבילים חדשים ובטח ובטח לא ששים לסמן חניוני לילה חדשים. חניון לילה חדש במדבר, אפשר לשים מחוגה ומסביבו מתחיל מעגל ההפרעות. ניירות טואלט ושצחיה מקומית שנשברת בשביל מדורות ולכלוך ורכבים אז לא אוהבים את זה. אבל בכל זאת אמרו לי יאללה בוא תתחיל.

התחלתי, ובנקודות זמן, כל כמה זמן הגעתי להנהלת מחוז עם ההתקדמות עם כמה נקודות must וכמה נקודות שאפשר להחליט ביניהם. למשל 866 זו הנקודה האהובה עליי, זה שיא הגובה זה בעצם לעמוד מול מרכז המבקרים, באותו הגובה אבל על המצוק ממול, ולראות תצפית 360 מעלות. ועל זה אמרתי להם ‘פה עולים’ איך עולים ומאיזה כיוון ובאיזה יום סבבה, אפשר לדון על זה, אבל על הנקודה הזו עולים. היו כמה נקודות שאמרתי שהם must וסביב זה בנינו.

רותי: ולמה אתה אוהב את הנקודה הזאת?

נדב: אז כמו שאמרתי זה קודם כל נקודה מאוד מאוד מפתיעה כי שוב במדבר , בטח גם לא במדבר אבל אנחנו במדבר אתה אף פעם לא יודע מה יקרה אחרי הרגע שאתה מגיע לאיזה נקודה, אתה אף פעם לא יודע מה יצוץ לך פתאום ושם אתה פשוט הולך, הטיפוס גם לא קל, מגיע לעוד איזושהי נקודה ואז באמת נפתח כזה נוף, ובאמת שרואים משם גם את ירדן וביום טוב, אחת התצפיות היפות ביותר בעולם. לא הייתי בהמון מקומות בעולם אבל באמת, אולי לרותי יש יותר ניסיון ממני אבל באמת, באמת אחת הנקודות הכי יפות לדעתי גם באמת מפתיעות וגם סימנו את זה בצורה שיהיה את אפקט הוואו זאת אומרת לא הולכים שם על הצוק ואז פתאום יש נקודה יותר יפה, זה מגיע from nowhere.

רותי: זה נכון. אחד לאחד.

נדב: 360 מעלות נוף ובאמת אתה עומד בצד השני. כולם מכירים את המצוק הצפוני של מכתש רמון והוא גם מאוד מאוד ברור. את המצוק הדרומי אף אחד לא, אם תשאל אותם איפה נגמר מכתש רמון… לפעמים בתור פקח הייתי מקבל מהמוקד טלפון על חיה דרוסה במכתש רמון. אוקיי, איפה במכתש רמון? לא יודע, יורדים ממצפה ובסוף מתקרבים לאילת ועוד לא מוצאים את החיה. אנשים יודעים איפה מתחיל המכתש אבל לא יודעים איפה הוא נגמר. זה גם החיים של הפקח אגב, אתה מתחיל את היום ולא יודע מתי זה נגמר.

רותי: תגיד, אבל איך ויתרת על הנקודה הזו שאתה כל כך אוהב לך, לעצמך, ובניגוד למה שאנשי הרשות בדרך כלל דואגים, דיברת על זה, על השמירה, אתם בעניין של לשמור. כל בן אדם שבא, זה נזק. איך זה מסתדר איתך?

נדב: מה, על השביל אנחנו מדברים?

רותי: על לסמן שביל במקום שהוא פראי.

דודו: שהוא פגיע.

רותי: כמה כאלה יש?

נדב: נכון, קודם כל הטיילות עולה, מספר האנשים עולה. אנחנו בסך הכל שומרים, תראי הכי קל לשים מחסום בצומת הנגב, להגיד כל הנגב שמורת טבע סגורה, פעם חשבו שזו הדרך הכי טובה לשמור על השטח. היום מבינים שקודם כל צריך את האנשים. בלי האנשים אין למי לשמור ואין מי שיעזור לך לשמור. הדוגמה הכי טובה אגב, זה חניון בארות, חניון בארות הוקם במקום שהוא הוקדם כדי לחסום את ההתקדמות של המחצבות.

שמו חניון לילה, קודם כל אמרו למחצבות…היו שם הרי גם מחצבה וגם מפעל. העובדים במפעל עבדו מסביב לשעון 365 אולי 364 ימים בשנה, גם יום גם לילה. ואז הרשות הקימה חניון לילה ואמרה לעובדים ‘יאללה חבר’ה יש פה אנשים ישנים’ ירדו כבר בחצי, עובדים רק ביום, לא עובדים בלילה. אחר כך סללו את הדרכים הלבנות שזה היה פה מאבק מטורף. ‘מה דרכים לבנות? לכל רכב?’ פעם כדי להגיע לעין סהרונים היו הולכים יומיים. היום 5 דקות מאיפה שמגיע האוטובוס.

ברגע שהכניסו את האנשים ואנשים התחילו לטייל והתחילו לראות, אחר כך כל שאר המאבקים, למשל, להטמין קו חשמל בתוך מכתש רמון ולא לשים אותו בעמודים זה מאבק ציבורי שאם אין לך את האנשים, כי הם לא נהנים, כי יש פה רשות שמנהלת את הטבע, לא ברור למה אבל לא בשבילנו, אנחנו לא נצא למאבק הזה איתם. אותו דבר, יש פה באמת פלא עולם, ואפשר לעשות משהו מאוד יפה ומאוד מתחשב ולחשוף את האנשים לדברים האלה ולתכנים בעזרת כמובן ספר מלווה. אני חשבתי בקטן אז עשיתי מפה עם סיפור דרך וקצת הגיגים, אבל רותי לקחה את הצעד הבא.

שביל זה תמיד סיכון מחושב. אבל מתוך ראיה שאתה רוצה שאנשים ילמדו ויבינו וידעו מה קורה פה, אז בסדר, לא עשינו 10 שבילים עדיין, כמו שאמרתי אז להנהלת המחוז של מכתש רמון, מכתש רמון זה תמיד היהלום שבכתר, ‘חבר’ה, מטר חדש לא יסומן במכתש רמון, אני עושה שביל סובב רמון. בתוך המכתש מטר לא יסומן’. ועמדתי במילה. הכל הולך מסביב, בתוך המכתש אין שום סימון חדש. את האמת. רציתי כמה נקודות באזור המזרח ולא זרמו איתי.

רותי: חכה.

נדב: כן, אמרתי בסדר. בואו נתחיל. כמו שאמרתי, היה צורך, סך הכל אנחנו צריכים להקשיב לאנשים ששלחו אותנו לשרת אותם. היה צורך באיזה שביל שיעשה את מה שאמרתי קודם, את החיבורים האלו. רוב הדברים הולכים על נקבים קיימים. אני לא אוהב את המושג לפרוץ שביל. יש אנשים שאומרים ‘בואו נפרוץ שביל’ אנחנו לא פורצים שבילים, אנחנו בדרך כלל אומרים ‘שביל חכם מההולך בו’. אז אנחנו חיפשנו את השבילים הקיימים כבר והתלבשנו עליהם. פה ושם צריך לבחור באיזה נקב ללכת אבל אני חושב שעשינו פה עבודה טובה, מתחשבת.

אחד הדברים הכי מהפכנים אני חייב לומר, יחסית שוב, לגישה של מחוז דרום. זה שיש את גב עודד. פעם, עצם זה שיש שם גב, היה עילה לא לסמן שביל באזור. לא לגרום לאנשים להגיע לגב. ואני התעקשתי, לא רק שאנחנו נביא אותם לגב אנחנו גם נכניס אותם לגב. אנחנו לא נסתיר את הגב, ולא נחכה שמישהו ילך לעשות פיפי ובטעות ימצא גב, ואז יגיד ‘הסתירו מאיתנו’. אנחנו נכניס אותו במפה, הוא יסומן ונכתוב לא לישון שם ולא להישאר ולמה. אבל אם מתחילים להסתיר דברים, אז אין גם את הפלטפורמה להסביר למה.
אני חושב שהשביל הזה הוא איכשהו… אין לי כל כך את המילים, אבל הוא מביא את הרשות החדשה, הרשות שהיום מבינה שצריך ללכת לקראת האנשים וככה אפשר להגיע אליהם ולהיעזר בהם כשצריך, אבל קודם כל לתת להם את הידע האמיתי מתוך החשיפה של הדברים ולא לנסות ולהחביא.

דודו: למה המדבר כל כך פגיע בעיניך? מה זו הפגיעות הזאת שאתה מרגיש?

נדב: זה לא בעיני, זה עובדתי. הנה תראה את הדרך הזאת שם, את דרך הרכב הזו. בצפון, כזו דרך, אם אתה לא מתחזק אותה כל כמה זמן, ישר צמחיה, עצים, דיברתי עם פקח מהצפון,יש את המושג הזה שנקרא ‘קוליס’ מכירים את המילה? מבחינת הפקחים בדרום, ‘קוליס’ זה ייהרג ובל יעבור. בצפון, אתה אומר לו ‘תגיד לא מפריע לך זה פה?’ הוא יגיד לך ‘לא. שמים פה כמה סלעים, איזה ענף, תוך עונה לא רואים כלום, לא יודעים כלום’.
בדרום, אם לא תחסום את זה, הדבר הזה הופך לציר כמו כל דבר. וכמובן לא נתחיל להיכנס פה להדרכה על ‘קוליסים’, אבל ‘קוליס’ הוא מאוד, מאוד פוגע. זה לא רק אסתטי. אבל יכולת השיקום של המדבר היא כל כך נמוכה, שכל פגיעה, כל צלקת כזאת, כל פצע, נשאר לדורות. אלא אם כן משקמים, וגם, אפשר להתווכח על השיקום.

רותי: מה באמת הכי הורס?

נדב: איפה? במדבר?

רותי: כן, כלומר, מבחינת האנשים.

נדב: האנשים, קודם כל אני חייב לומר מפרספקטיבה של 15 שנים בפיקוח, יש שיפור מתמיד בכל הפרמטרים ובכל החברות. עדיין יש פערים כן? אני חושב שהיום אנחנו יותר מתעסקים עם הלכלוך. שוב, למדבר קודם כל מגיעים המטיילים היותר טובים.

רותי: היוזמה הזו של השירותים בחניונים זה קשור אלייך?

נדב: זה גם שלי, כן.

רותי: אתה יכול לספר על זה?

נדב: בתור פקח זיהיתי איזשהו צורך, מצד אחד אתה אומר לאנשים שרק פה מותר לישון, מצד שני אתה בא בבוקר וכועס עליהם שיש מלא נייר טואלט מסביב. למה ציפית? אמרת להם לישון פה, ציפית מהם מן הסתם לעשות את הצרכים שלהם פה, אבל לא מקובל עליך שנשאר משהו. אמרתי, ניתן מענה סביר ואז נוכל להסתכל להם בלבן של העיניים ולהגיד להם ‘נתנו לכם מענה סביר ואתם עכשיו…’

רותי: אז מה בעצם עשית? פיזית.

נדב: חבר טוב ואני, הוא עדיין ברשות אבל כבר לא בדרום, השכרנו מאיזה חברה שירותים הכי בסיסיים, הצבנו אותם בחגים ושמנו משובים, בתוך תא השירותים, איפה שאנשים קוראים בפלאפון, אז פשוט כמה שאלות כאלו על דפים ופשוט ביקשנו להשאיר את זה שם בפנקס.
השארנו את זה למשך חג אחד, קראנו, ראינו שבאמת אנשים גם משתמשים וגם עפים על זה. זה גם מדבר, הרבה פעמים אין מחסה בכלל. אז בלילה מילא, אבל באור יום שאתה צריך פיפי בטח בחורות, לפעמים אתה הולך קילומטר ויורד גם משביל מסומן, ושלא נגבר על כל מני מקומות לא בטיחותיים. אז קודם כל יש מקום שאפשר לעשות. ושנית אין ריח. זה נסורת אז אם משתמשים כמו שצריך, שמנו שם הוראות, אז גם אין ריח. זה נתן פתרון מעולה. אחרי חג אחד שראינו שזה עבד, השכרנו עוד פעם לכמה חניונים נוספים, אחר כך כבר ביקשנו מהצוות של מחוז דרום שיבנה כמה תאים, התחלנו להפיץ את זה בהתחלה רק בחגים והיום במכתש רמון בכל החניונים יש תאים קבועים, ועוד כמה מקומות…

רותי: היחיד בארץ.

נדב: לא, בבקעת צין יש בטוח בחגים ואולי יש גם כמה קבועים.

רותי: זה מדהים. זו יוזמה שלך, גם אני יודעת שאתה ניקית פיזית כפקח.

נדב: בוודאי.

רותי: ובשקט ובהתמדה זה הפך להיות גורף, ואני מניחה שכל החניונים בדרום, יהיו להם בסוף כאלה.

נדב: זה המחזיק מפתחות שלי, בצורה של אסלה, אני מאוד מחובר לנושא, הוא מאוד מעניין אותי.

דודו: אתה בעצם, אם אני לוקח את זה לשפה אחרת, אתה יודע, יש דבר כזה שנקרא ממשק. אז יש ממשק אדם ויש גם ממשק משתמש לפלאפון, אתה בעצם אומר, אנחנו צריכים לפתח את הממשק המתאים שבו האדם המטייל יפגוש את המדבר, ואם לא יהיה את הממשק הזה, אז תהיה הפרעה עוד יותר גדולה מההפרעה שאנחנו רוצים שתהיה, כי במילא יש הפרעה כאן אבל אנחנו נשכרים מזה שהאדם בא לבקר, אז בואו ניצור איזה ממשק שיחבר ביניהם, כך שהאדם יוכל לחיות, לטייל, להסתובב, עם מינימום פגיעה בשטח הזה. זה דורש מאיתנו למצוא את כל החיבורים האלה שבעצם מחברים אותו למדבר ואת המדבר אליו.

נדב: קודם כל אני מזכיר שהמדבר הוא באמת שטחים רחבי ידיים בדרך כלל, וסך הכל המקומות שבהם אנחנו מאפשרים כביכול, מבחינת החוק לטייל, הם גם ככה מאוד מצומצמים. כלומר, אם כבר הזמנת אנשים לטייל פה ולא במקום אחר, אז תן לפחות את המענה הסביר, אתה יודע תמיד אפשר להשתפר, אבל מענה סביר ותאי שירותים, היום יש בהרי אילת, את מכירה את הפרויקט? עכשיו הייתה את הכתבה הזו.

יש חניונים שיש בהם גם מים ולא רק תאי שירותים באופן קבוע. שוב, לא ניתן ‘גלמפינג’ בשביל זה יש אנשים העוסקים בתיירות, אנחנו לא רוצים לקחת להם את הפרנסה, יש בכל בועת טיולים יש גם חניון לילה אחד בסגנון של חניון בארות. כלומר חניון בדרג א’ שהוא פונה לקהל אחר, הוא בתשלום, יהיו בו גם מים חמים וחשמל, יהיו בו סככות, יהיה כל מה שצריך, יהיה בו איזה מרכז שירות ועוד חניונים אחרים אבל בעיקרון, כן, כבר הזמנת נתת, אז שיהיה כמו שצריך. זו לא חכמה להגיד בואו אבל…

רותי: כן לגמרי. מה שבולט אצלך זה באמת החשיבה על האדם. אתה לא בא לשמור על הטבע ולהרחיק את האדם, אלא להיפך, השמירה של הטבע היא דרך האדם. זה בעצם סוג של חינוך שאתה עושה תוך כדי.

נדב: בהחלט. אנחנו מבינים שלשמור על הטבע זה עם האנשים כמו שאמרתי קודם. הרעיון הוא לא להרחיק. כמובן שיש אזורים שהם סגורים לטיול וזה בסדר גמור. אגב, זה מודל מאוד מקובל בכל העולם, שיש אזורים שהם לחלוטין סגורים ויש אזורים שהם יותר אינטנסיביים. אבל באינטנסיביות, ככה אתה מקרב את האנשים אליך, אתה יכול לחשוף את התכנים שלך, את הדברים שאתה רוצה לחנך אליהם. זה תמיד על חשבון, תמיד מחפשים את שביל הזהב, זה תמיד יהיה על חשבון, אבל לפעמים שווה לך להקריב משהו ולהרוויח ב- long run.

דודו: ובמה שונה השמירה על המדבר משמירה על חבל ארץ שהוא לא מדברי, שיש בו בעצם כמות גשם, אתה יודע…

נדב: תראה, לא זכיתי, מאז שאני ברשות אני רק פה אבל בצפון מתמודדים עם דברים אחרים לגמרי הפקחים שם. לנו יש את הפריבילגיה, סך הכל יש פה פקחים, נגיד הפקח שמדרום אליי הוא פקח עם בין מיליון, מיליון וחצי דונם, ואין לו אזרח אחד שגר בשטח, כלומר זו פריווילגיה ששטח שהוא כ 10% ממנו בצפון, יש לך כל כך הרבה אנשים ואז הבעיות הן אחרות לגרמי. אז שם בצפון בהחלט יש אתגרים עצומים.

דודו: יש מתודולוגיה בעצם שונה של שמירה, באזורים כאלה?

נדב: כן, האמת שזה משהו מאוד יפה ברשות, כשנכנסים ומכירים, שבעצם לכל שטח יש את הייחוד שלו, לכל שטח יש את הפקח שלו, פקח אחד שמעולה פה, לא בהכרח יתאים שם, פקח שם לא יתאים למקום אחר, אז מאוד מתאימים את המתודולוגיה.

דודו: זאת אומרת לכל שטח מדברי יש את הגאון ההפעלתי שלו, את הדרך בה האזור הזה צריך להתנהל מבחינה פיקוחית.

נדב: יש את הפקח נגיד, מדרום, שאין לו אזרחים בשטח, אין לו כמעט מטיילים בשטח, אבל יש לו המון צבא בשטח. אז הוא צריך להיות בן אדם עם רקע צבאי מן הסתם והרבה יותר, לא אגיד כוחני, אבל הוא בן אדם שמתעסק בדברים אחרים. פה אני תמיד אמרתי שבמכתש רמון לא צריך להבין באבנים ולא בזוחלים ולא בציפורים, צריך להבין באנשים.

רותי: מה התפקיד החדש שלך?

נדב: התפקיד החדש נקרא ‘ממונה קהל וקהילה’, בדיוק בימים אלו מנסים לחשוב אולי לשנות את השם כי תמיד כשאתה אומר ‘קהל וקהילה’ אתה צריך גם להסביר, אף אחד לא מבין ממש מה זה ובעקרון זה החיבורים בין הקהלים, שזה האנשים שבאים מבחוץ אל השמורה של רשות הגנים, ובין הקהילות שאלו האנשים שגרים קרוב לשמורות. גם הצבא הוא קהילה, גם חקלאים הם קהילה, צריך לדעת גם
לטפל בהם, וגם כמובן תושבים סביב גן ושמורה. היום אני הסחוס בין האדם למקום, בין אנשים שבאים לגנים בשמורות, ובין השמורות.

רותי: ממה שאתה מספר יוצא שאתה באמת איש של אנשים, וחשוב לך איך יהיה לאנשים בחיבור הזה, אתה נראה לי הבן אדם הנכון לתפקיד. שלא נדבר על היעלים.

נדב: היעלים?

רותי: מילה על היעלים.

נדב: תשאלי.

רותי: מה קורה עם היעלים במצפה? אתה יכול במילה, כי אני רואה שלטים של ‘לא להאכיל יעלים’ והשאלה היא באמת, למה? והאם זו יוזמה שלך גם.

נדב: טוב זה פה כמה, את אומרת בשתי מילים. בשתי מילים, היה פעם מישהו ששאלו אותו מה המצב במילה אחת והוא ענה טוב. ובשתי מילים, לא טוב. אז שתי מילים לא יהיו, אבל המצב של היעלים, היעלים פה לא במצב כל כך טוב. יש פה קונפליקט של חיית בר ואדם כמו בכל העולם, אבל פה זה קצת קיצוני. מצד אחד מתוך בורות כמובן ולא מתוך כוונה רעה, אנשים מאכילים יעלים וזה גורם להם לתלות בנו, ואז כשהם באים גם לגינה, אז יש איזו מנטליות של ‘תאכל רק את הגבינה ששמתי לך בחוץ, אל תאכל לי את הגינה’. אין לזה פטנט, אני חושב שבעולם אין באמת פתרונות פלא לדבר הזה.

דודו: הרחקה.

נדב: כן, גדר הפרדה כמו שאומרים, אבל שוב, אתה רוצה במצפה לשים גדר, גם גדר שיעל לא עוברת זו חתיכת גדר. חינוך זו התחלה טובה. בואו נתחיל עם לסגור פחים ולא לתת להם אוכל ולא לפתוח פה לאורך המצוק מלא תחנות האכלה פיראטיות. גם כשאני הגעתי למצפה, מה שאמרו לי זה שלא צריך קומפוסטר בגינה, שמים את הירקות ואת הפירות במצוק, וזה נעלם. גם כשהייתי בהודו זה היה נעלם. שם זה היה חזירים, פה זה יעלים. אבל זו לא הכוונה.

רותי מושכת לזה שאני בעצם יזמתי פה את מה שנקרא ‘סיירת יעל’ שזו סיירת של ילדים שפשוט הולכת על המצוק ומפטרלת, יש להם כובע, יש להם חולצה, יש להם כאילו ‘פנקס דוחות’. בעצם זה מן דף מסרים כזה והם מדברים עם האנשים שמאכילים ומסבירים להם שבמצפה רמון לא מאכילים יעלים. היה לנו עם זה כבר כמה גלגולים ואני מקווה שזה עוזר, אבל יעלים זה משהו מאוד גדול ומערכתי, ומצפה היא כל כך לא הומוגנית, שקשה להגיע פה למשהו שכולם יסכימו איתו. אני אגיד עוד דבר, אנחנו מדברים עליי כל הזמן, עכשיו שבועיים אני לא אדבר.

רותי: סיכום.

נדב: עשינו פה מחקר במסגרת הלימודים שלמדתי, בעצם אנשים בירידה לתוך המכתש, אנשים שנוסעים לאילת עוצרים שם, רואים את הנוף, ואז תמיד יושבים שם, שותים איזה תה, אוכלים סנדוויץ’ ואז גם
מאכילים יעלים. ניסינו להבין למה הם עושים את זה והרעיון היה לראות קודם כל האם הם מבינים שאסור להאכיל יעלים, אבל בכל זאת עושים את זה. כי הם רוצים איזה סלפי, כי זה חזק מהם או כי הם מרחמים על היעלים, למה הם עושים את זה, או למה הם לא עושים. פשוט הצבתי את הטנדר והלכתי משם, עליתי למעלה עם משקפת וכמובן בלי בגדי רשות, והסתכלתי לראות איך אנשים מתנהגים כשיש ניידת של רשות במקום וכשאין…

הרעיון הוא, שאם אנשים מתנהגים אחרת כשיש טנדר, ומניחים שיש באזור פקח שמסתובב, אז מניחים שהם יודעים שאסור, והם פשוט עושים את זה בדרך כלל כשאין איזה גורם אכיפתי באזור. הנתונים שהתקבלו הראו, אני לא זוכר בעל פה אבל היו מדהימים בכיוון של, אנשים יודעים. זאת אומרת, הגענו עם ההסברה והחינוך עד לנקודה מסוימת…

דודו: ומשם האכיפה.

נדב: אנשים צריכים גם את המקל כנראה כדי להתיישר, אבל שוב זה לא מצפה, אלו האנשים שיורדים לאילת, הם בתיירות, יש מספיק מחקרים על התנהגות של תיירים, זה לא בדיוק איך שמתנהגים בבית. במצפה רמון, נתחיל בפחים ובלא לזרוק אוכל אל המצוק, ונתקדם משם.

דודו: אולי נסיים באיזו שאלה מאוד כללית, למה מדבר? למה אתה במדבר? מה משאיר אותך כאן בתוך הנוף הזה?

נדב: נראה לי שהמדבר, אתה יודע, יש לו אופק, אין לו אופק, האין סוף הזה הוא בעצם כמו, אין שום דבר שמגביל אותך. זה נראה לי קצת מקביל לאדם, לנשמה, זאת אומרת, אין באמת שום מחסום אמיתי. במדבר אתה מבין שהכל בראש. המדבר יכול להיות הדבר הכי עוין בעולם ויכול להיות הדבר הכי יפה בעולם והכל תלוי באיך שאתה מסתכל עליו וככה גם בחיים.

דודו: טוב, תודה רבה.

רותי: תודה רבה נדב.

נדב: יצא מונולוג.

רותי: יצא מדהים, יצא ממש מרגש.

דודו: יצא נהדר.

רותי: הוא עוד לא אמר הכל.

דודו: הוא עוד לא אמר הכל.

נדב: נגענו, נגענו.

דודו: אז, רק קצת פרטים, מי שרוצה לדבר איתך עוד, אז איך הוא מגיע אליך?

נדב: nadav_t@npa.org.il

דודו: nature, park, authority.

נדב: nature, park, authority.

דודו: אז תודה רבה, זו הייתה תכנית של דעת מדבר.

רותי: הפנים היפות של רשות הטבע והגנים.

דודו: יש לה הרבה פנים יפות.

נדב: נכון, כולם יפים שם.

דודו: רותי תודה.

רותי: תודה דודו, תודה נדב.

דודו: ונפגש בתוכנית הבאה.