ראיון עם דר׳ עוזי אבנר

דר׳ עוזי אבנר עוסק בחקר דרכים עתיקות, אתרי פולחן ואתרים חקלאים קדומים במדבר
המחקרים שלו לאורך השנים הביאו לחשיפתם של מאות אתרים חדשים ותובנות לגבי תפקידו של המדבר לאורך השנים אצל הקדמונים

מראיינים: דודו רשתי ורותי גובזנסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

– כתובת אימייל: uzi@adssc.org

– : דף מידע באתר מו״פ מדבר

דודו:  שלום רותי, אנחנו בתוכנית של דעת מדבר. היום אנחנו מראיינים את…

רותי:  עוזי אבנר, ארכיאולוג. אני רוצה לשאול אותך, ארכיאולוג ומדבר, האם נכון?

עוזי:  כן. מדוע לא? עובדה, יש ארכיאולוגיה במדבר. 

הקשר הרציף שלי עם המדבר החל בשנת 1969 כשעברתי מקיבוץ, סביבה ירוקה, לבית ספר שדה באילת. קדמו לזה, כמובן, חשיפות למדבר, שהאחרונה- ה״קש האחרון״- היה טיול שעשיתי עם שתי ידידות זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, באזור אילת, פלוס ״חוץ לארץ״, כלומר באזור שהיה קודם מעבר לגבול- קניון הכתובות, ואדי טוויבה, ירידה לים דרך כמה ערוצים יפים ועוד. זה היה ה״קש האחרון״ ששכנע אותי לעבור למדבר. עד היום לא הזדמן לי להתחרט. 

הבנתי שהמדבר מתאים לי, גם דרך חוויות שאחרים חוו איתי וביטאו אותן. אני זוכר תגובות מאוד רגשיות של אנשים שהיו איתי, שלא ראיתי כמוהן בסביבות יפהפיות אחרות, באזור של קרחונים, למשל, אזור של מפלים גדולים, הרי געש ועוד. תמיד יש התפעלות, כמובן, אבל איכשהו בתגובות של אנשים למדבר יש משהו מיוחד. אני זוכר, למשל, משפחה גדולה מלונדון, מזמן מאוד, שגייסה אותי להדריך אותם בתמנע לפני שהיה פארק, לכאורה מקום שכוח אל. הראתי להם מכרות, הראתי להם תופעות טבע ועוד. במקום אחד, תוך כדי ההסבר, אבי המשפחה, אמר לי- wait a second, wait a second. אני מחפש, מסתכל סביב ולא רואה כלום. אחרי כ 20 שניות הוא אומר: ״this is the first time in my life that I hear silence״. 

ה”silence” שלו, הזכיר לי את ״קול דממה דקה״ של אליהו (מל״א יט). עבור אליהו, שהלך 40 יום במדבר כדי לפגוש או אלוהים. הוא אינו נמצא בסערה, ולא בברק ולא ברעם, אלא ב״קול דממה דקה״. הדממה היא תכונה ״אלוהית״ של המדבר. אם, נגיד, מביטים בהרי יהודה של ימי בית ראשון, הם לא היו מאוכלסים כמו היום, הרבה פחות. כפרים קטנים, עיירות קטנות, ירושלים הייתה, נאמר, עיירה. היה הרבה מאוד שטח פתוח וחקלאי בין הכפרים ובכל זאת, אי אפשר היה להימלט מנביחות של כלבים וקולות אחרים. וכאן במדבר, אמנם היום המצב שונה, יש מטוסים באוויר וכו׳, ועדין, השקט של המדבר שעושה משהו לאנשים, אפילו אם הם אינם מודעים לכך. יש כאלו שמודעים, כמו אבי המשפחה ההיא, יש כאלה שלא. אבל לכולם הוא עושה משהו. 

אני זוכר חוויה שחזרה על עצמה. בבית ספר שדה. כמדריך צעיר יצא לי להדריך כמה טיולים לסיני. היינו מקבלים את ה״צפוניים״, כך כינינו אותם, יוצאים בטיולית מקפצת, נפרדים מהציביליזציה ונכנסים למדבר, שאמנם נראה שומם. הייתי עוצר במקום מסוים דרומה לאילת, לוקח אותם לתצפית, מראה להם את הים, את ההרים, את השילוב ביניהם ומראה להם שלהר אחד יש גוון אחד, הודות למינרלים אחדים, ולשכנו יש גוון שונה לחלוטין, הודות למינרלים אחרים. תחילה המטיילים לא כל כך התעניינו, היה חשוב להם יותר: ״איפה השירותים״?, ״מתי נגיע למסעדה״?, ועוד שאלות שהסגירו מצוקה מסוימת- אימת המדבר שירדה עליהם. במשך הנסיעה היו מדברים בקול רם, כמו שישראלים יודעים, כמו מי שהולך בחושך ושורק כדי לא להרגיש לבד. דיברו על עניני יום-יום שלהם במקום להביט בנוף, במקום להתחבר אליו. ביום השלישי או רביעי- מתחילים לשאול ״למה להר הזה יש צבע כזה״? אז אני מסביר מחדש, ובהדרגה עוברים תהליך. ביום האחרון, יום שישי או שביעי, הייתי עוצר בחוף בודד, ללא אנשים, 40-30 קילומטר לפני אילת. יושבים כמה שעות על החוף, משנרקלים, ואז הייתי שומע שיחות שקטות, לא רועשות- ישראליות, אלא בלחש. ״מה דעתך שנשאר פה עוד יום״?… 

המדבר עשה להם משהו. 

אז מה יש במדבר הזה? אני מוצא אותו דרך התחושות שלי ושל אחרים, אבל גם דרך המחקר, בייחוד של אתרי הפולחן. יש גם לא מעט אתרי קיום ותרבות חומרית אבל המדבר מלא באתרי פולחן; אין להם מתחרה בארץ הנושבת. אתן לכם דוגמא, בנגב וקצת במזרח סיני, תיעדתי עד היום למעלה מ-450 פינות פולחן של מצבות פרהיסטוריות ומאות רבות של קבוצות של מצבות נבטיות קטנות. תעדתי 222 מקדשים פתוחים, יש עוד שממתינים לתיעוד, ואחרים מתגלים מעת לעת. תיעדתי עד היום 376 אתרים אותם אנחנו מכנים ״רודדיים״. אלו אתרי פולחן נאוליתיים שבנויים על ההרים, בעיקר בנגב הדרומי. בהר הנגב לא התגלו עדין, אבל בטוח שישנם. האתרים האלה הם רבי קסם, לא אתאר אותם כעת אבל לאחרונה חפרנו באתר כזה, ואחד הדברים שמצאנו בו, מעבר לחפצי אבן המיוחדים לאתרים אלה, מאות עצמות של דורסים, ודורסים בלבד. זה אומר משהו מאוד סימבולי, מאוד פולחני ואנחנו עדיין עובדים כדי לפענח את התופעה בעזרת חומרים אנתרופולוגיים ואחרים. כל זאת רק בקצרה, יש עוד הרבה סוגים אחרים של אתרי פולחן, שרק מעט מהם תועדו עד היום. המאות שאני מדבר עליהם, יחד עם אתרי קבורה הם כבר אלפים. בהר הנגב למשל התנהל סקר די אינטנסיבי, 10 מפות פורסמו. ״מפה״ פירושה 10 על 10 קילומטר, 100 קילומטרים רבועים, שבהם הסוקר היה אמור לגלות ולתעד כל מה שניתן לזהות על פני השטח. וכשאני מסתובב היום בשטחים אלה, עם פרסומי הסקר ביד, אני מוצא אתרים שלא פורסמו כלל, שלא זכו לתשומת לב. לכן, המספרים שאני מוסר לכם הם זמניים בלבד. הכל תלוי בסקרנות שלנו ובתקציבים.

אז מדוע יש כל כך הרבה אתרי פולחן? למדבר, וזו כבר מעין שורה תחתונה של נושא גדול, יש השפעה כפולה על האדם שחי בו. מצד אחד, המדבר תובעני, קשה. האדם מתקיים בו ברמה גבוהה של אי וודאות. האם ירד השנה גשם, או לא ירד? אולי ירד רק אצל השכנים, כי הגשם במדבר הוא מאוד מוגבל בזמן ובמקום. אתם ואדי מכירים את התופעה. אמנם פה בהר הנגב פחות, אבל בנגב הדרומי הגשם מאוד מוגבל בזמן ובמקום. אזור סמר, לדוגמה, יכול לקבל השבוע גשם חזק ושיטפונות, ולידו, ביטבתה- כלום. תופעה מוכרת. אדם שחי במדבר אינו יודע אם יהיה לו מרעה השנה, או שיהיה תלוי בשטחי המרעה של שבטים אחרים. יש נוהג כזה במדבר, אצל הבדואים: מקורות המים שייכים קודם כל לבעלי השטח, אחר כך גם לאורחים, אך המרעה משותף לכולם. כך השבטים מכסים את השני, אבל, יש כמובן לא מעט עימותים, כמו בין רועי אברהם ורועי אבימלך, (בראשית כב). ומה ההשפעה של חיים ברמה גבוהה של אי ודאות? היא מביאה לפעילות פולחנית אינטנסיבית, פניה תכופה לכוחות הטבע, כלומר לאלים, והפעילות הפולחנית המוגברת מובילה ליצירתיות דתית. תושבי המדבר היו אוונגרד, מוביל ברעיונות פילוסופיים-תיאולוגיים ומשפיע על האחרים, למרות הדלות החומרית היחסית שלהם, הודות לצורך הקיומי-הדתי. 

דבר שני, אולי דוקא הראשון- המדבר מלא הוד. מצוקים, הרים, קניונים, שטפונות, חילופי צבעים, חילופי טופוגרפיה ופתיחות רבה של הנוף. איך נראה הר מגמתי, איך נראה הר גירני, מה אבן החול תורמת לנוף ועוד. הכל דרמטי, מגוון ומלא הוד, כמקור להשראה. בעיני, החיבור בין השנים, הקושי וההוד, עושים את האדם שבמדבר. אפשר גם להעלות דברים אחרים, אבל זה מה שאני רואה גם מחוויה שלי ומהמחקר, וגם מהחוויה של המבקרים במדבר. אמנם אינני מחשיב את עצמי כאיש מדבר, אני אמנם חי בו 51 שנים, אבל לא נולדתי בו ולא ספגתי את הידע המצטבר האנושי שהולך ומתפתח בו מדור לדור. בעבר, המדבר היה האוניברסיטה של תושביו, היום, לבדואים כבר אין את זה, בגלל השינויים באורח חייהם. אבל בחייהם בעבר, היו להם למעשה שתי אוניברסיטאות. האחת בשטח, לראות, למשל, מה אוכלות הכבשים אוכלות ומה אוכלות העיזים? האם העקבות האלה הן של בן המקום או של זר? ועוד פרטי פרטים. השניה- המדורה, הסיפורים של הסבא, של האבא ושל אחרים. כל אלו יחד הם אוניברסיטה בלתי רגילה. אתן לכם דוגמה. קורה שאנשים הולכים איתי בשטח ואומרים- ״וואלה, בלעדייך לא היינו רואים את כל אלה״, ואני אמרתי אותם דברים כשהלכתי עם בדואים בסיני. הם הראו לי דברים שלא הייתי רואה בלעדם. כל זה ידע, שהיה עובר מדור לדור, אולי אפילו בגנים. כך אני רואה את המדבר ואת האדם בתוכו. 

דודו:  אתה אומר שהעקה במדבר יוצרת גם את החיבור לדת?

עוזי:  נכון.

רותי:  איך היו האנשים שחיו פה קודם? איך הם הסתדרו, איך הם הסתדרו אחד עם השני? אתה מדבר פה על המון אנשים שחיו…

דודו:  לאורך תקופות רבות.

רותי:  אמנם הם הסתובבו בשטח גדול, ובכל זאת. התנאים קשים. איך בכל זאת הצליחו לחיות כאן?

עוזי:  במילה אחת, בחכמה. ראו למשל את הרותם, ״חכם״. כדי להתקיים במדבר הוא מצא פטנט איך להסתיר את הפיוניות בתוך חריצים דקים הנחשפים פחות לשמש. יש גם פטנטים אחרים. הצלף- ״התריס״ כנגד המדבר ופיתח עלים רחבים, אבל גם פיתח את ציפוי הקוטיקולה שמונעת אידוי יתר. בקצרה, כמו שהצמחים חייבים להיות ״חכמים״ אם הם ״רוצים״ לחיות במדבר, וכך גם בעלי החיים וכמוהם גם האדם. אין לו ברירה, אלא להיות חכם. לדוגמא, אם אני מביט בארכיטקטורה של ימינו, המדבר, כמו שאנחנו בנינו אותו, עתיר שגיאות. אילת היא ערימה יפה של שגיאות, שבין היתר גרמו לכך שהאילתי המצוי אינו מחובר לסביבה ולנוף. אילת התמחתה בלהסתיר לעצמה את הנוף. אני מתכון לרחובות מתעגלים, למשל, שגם מסתירים את הנוף וגם מונעים את האוורור שלה, ועוד בעיות. לכן, בין שאר הסיבות, אילת היא אלופת הארץ בתחלופה של אוכלוסיה. כשאני רואה או חופר את הארכיטקטורה של הקדמונים, אני רואה חכמה. אני רואה, למשל, התחשבות מלאה בכיוון הרוח ובזווית השמש בעונות השונות. אני רואה את החכמה שלהם, כחמה שאצלנו חסרה. אם היינו בונים בערבה ובאילת על פי העקרונות העתיקים יכלנו לחסוך שעות מזגן רבות ביום וימי מזגן רבים בשנה, ולהרוויח נוחות דיור גבוהה. השתתפתי בעבר בדיונים עם אדריכלים, הראתי להם קצת מעקרונות התכנון של אנשי המדבר, בעיקר בנגב הדרומי ובערבה, ב-10,000 השנה האחרונות, והם הרימו גבה, ״לא חשבנו על זה …״

היה בעבר אדריכל ידוע, שלא חי במדבר, אבל מה שהוא כתב על ארכיטקטורה- כל אדריכל צריך לדעת היום. לאדריכל הזה קראו מרכוס ויטרוויוס, הוא חי ופעל לפני כ 2,000 שנה. ספר השרטוטים שלו למרבה הצער לא שרד, הוא מפנה אליו, אבל הטקסט שלו מדהים. לא תמיד קל לקריאה, אבל שווה מאמץ. כיום אין קושי, הוא תורגם לעברית על ידי רוני רייך. במבוא, למשל, הוא כתב, מה אדריכל צריך לדעת. כדי לתכנן בניינים לשימושים שונים הוא חייב להיות בעל ידע רחב ועמוק על הסביבה, על התרבות, אמנויות, חמרים ועוד. אנחנו יכולים ״להרשות לעצמנו״ לבזבז אנרגיה רבה על צינון וחימום הבית, תושבי המדבר הקדומים לא יכלו להרשות זאת לעצמם. כאמור, לא הייתה להם ברירה אלא להיות חכמים.

 אם אנחנו היינו מספיק חכמים כדי ללמוד מהחכמה שלהם, דיינו. הם שרדו עם ידע אינטימי, עמוק של הטבע. אם היינו מביטים בטבע דרך ה״משקפיים׳׳ של הקדמונים, הרווח היה כולו שלנו. אם, לדוגמא, אנו חוקרים את ההתיישבות החקלאית הקדומה של בקעת עובדה, דרך השרידים אני רואה אנשים מחוברים לטבע, מכירים אותו היטב, יודעים מה אפשר, איך ואיפה, ויודעים לנצל אותו היטב, אבל לא ניצול במושגים שלנו, אלא ניצול בר קיימא. בבקעת עובדה קמה קהילה חקלאית, החל מ-6,000 לפני הספירה, והיא המשיכה והתפתחה ברציפות עד 2,000 לפני הספירה. קודם לכן התרחש משבר אקלימי עולמי, המדבר גם כן סבל מממנו, אבל עבר אותו יותר טוב מהארץ הנושבת. רואים פה רצף של 4,000 שנה של חקלאות מצליחה במדבר קיצוני, הלוואי עלינו עשירית מזה. 

רותי:  מה הישוב האידיאלי שאתה רואה בעתיד, שיכול לקום במדבר?

עוזי:  לדעתי, קהילות קטנות יחסית. לאילת, לבאר שבע, אולי גם למצפה רמון, יש שאיפות לגדול ולגדול, אינני רואה זאת בחיוב. אם אני מביט, למשל, על הקיבוצים והמושבים בערבה, להם יש מועצות אזוריות והם מחוברים יחד בפעילויות שונות: חינוך, חוגים משותפים, כלכלה ועוד. כך הייתי רוצה לראות את המדבר. לא מתמלא באדם, נשאר פתוח ככל האפשר. כאן אומר עוד דבר. אין ספק שהארץ הולכת ומתמלאת באדם, במכוניות, בבטון, באספלט ועוד. מכות השטפונות בשפלה, למשל, מתרחשות בעיקר בשל אובדן חמור של קרקע טבעית הסופגת מים. זו לא חכמה שלי כמובן, היא ידועה מזה שנים רבות. יותר מזה, לאדם יש צורך אדיר בשטחים פתוחים, בנוף, הרבה מעבר למה שהוא יודע. לצורך הרצאה מסוימת הוצאתי מהאינטרנט מאמר שמראה כמה עולה דירה בתל אביב עם נוף לעומת דירה ללא נוף. בדירות יוקרה- ההבדל מגיע עד פי 2 (100%)! מסתבר שגם עירוניים גמורים זקוקים לנוף, ומוכנים לשלם עבורו, וזוהי רק דוגמא אחת מרבות לצורך שלנו בשטחים פתוחים. ראו גם איך דרכי העפר בנגב מתמלאות ברכבי שטח בכל חג, ואיך נראית החזרה לערים במוצאי החגים- בזחילה מעצבנת.  

קיים תחום מחקר רב-תחומי שבעולם לומדים אותו- ״ביופיליה״- אהבת הטבע. הביופיליה בוחנת בדרכים אמפיריות מה הזיקה שלנו לטבע. היום למשל, לא מעט, בעזרת functional MRI- איך המוח האנושי ״מדליק״ מרכזים בתגובה לחשיפה לתמונות מסוימות. חיוביות, שליליות, נוף כזה, נוף אחד. התוצאות מדהימות. תמונות נוף טבעי מדליקות מרכזים במוח האחראיים להפרשת הורמונים של עונג וקשר, תמונות עירוניות מדליקות מרכזים האחראיים על הפרשת הורמוני מצוקה. הכל מוכיח שוב את הצורך אדיר שלנו לטבע. זוהי רק דוגמה אחת מהתחומים הרחבים של הביופיליה. דוגמא אחרת מאצלנו- כמה שמות פרטיים ושמות משפחה באים מהטבע? הכנתי בעבר רשימה, לפי נושאים, והיא מראה מאות שמות שמקורם בטבע. לעומת זאת, אינני מכיר אף שם שבא מההייטק, למרות שהוא תופס מקום מאד מרכזי בחיינו. 

רותי:  אני יכולה להוסיף לך על הקטע שדיברת בו על הצורך, אני יכולה להעיד שטיפול בשטח לנוער בסיכון, זה הטיפול שהכי עוזר ומוכח כהצלחה וזה דבר שהוא אולי פותח כאן במדבר.

עוזי:  נכון מאד. אחת התחומים מתוך הביופיליה שמאד התפתח הוא הפסיכולוגיה של הזיקה לטבע, והוא מראה מה ההשפעה של חשיפה לטבע או חסך שלו על הנפש ועל הגוף, ומה עושה לאנשים גידול של צמחים ובעלי חיים. את הנגב אנחנו צריכים כשטח פתוח. מצידי שיקראו לשטחים הפתוחים שטחי אש, רק שלא יכסחו אותם. יש כמובן מקומות מכוסחים לחלוטין, בשרשראות הטנקים וכו׳, אבל רוב שטחי האש היום שמורים לא רע, שישארו כך. אל תיישבו את כל הנגב.

דודו:  אם נחזור, לבקעת עובדה, כמקום הנמצא במדבר היותר קיצון, זאת אומרת שכמות המשקעים בו היא נמוכה.

עוזי:  נכון, הממוצע הרב שנתי הוא 20 מילימטר.

דודו:  השאלה היא, למה? אני לא מדבר על היום, אנחנו מדברים על תקופות שבהן היכולות לשנע נוזלים או לשנע אוכל, היו נמוכות עד בלתי אפשריות. מה בעצם הביא אנשים, גם אז לפני הרבה מאוד שנים, למדבר.

עוזי:  נושא גדול שדורש הרצאה עם מצגת….

רותי:  וביקור בבקעת עובדה לראות את השטחים האלה. 

עוזי:  נכון. אומר בקצרה כך: בבקעת עובדה היה שילוב מאוד משמעותי של שלושה גורמים: האחד הוא הטופוגרפיה. הצד המזרחי של הבקעה, הנמוך יותר, הוא מאוד מתון. שיפוע של כ- 1% בחלק הדרומי ו- 0.3% בלבד בחלק הצפוני. שיטפון בעבר נראה שם רחב מאוד, מאות מטרים, נמוך, איטי, ללא סחיפה של הקרקע, אלא הרבדה של שכבת בוץ חדשה עם חומר אורגני המוסע מהוואדיות. זה הגורם האחד- משטר המים. גורם שני- הקרקע. הקרקע במזרח הבקעה, היא תערובות של חול גירני, מיוחד בקנה מידה עולמי, מעורב בסילט. זו קרקע מאוד מיוחדת, מאווררת היטב, קלה לעיבוד סופגת מים עד 40% מנפחה ומחזיקה אותם היטב. בעומק של מטר ועשרים בקירוב, עולה אחוז החרסית, שיוצרת אקוויקלוד, שמחזיק את המים בשכבת הקרקע העליונה.

בעבר (1979), ראיינתי בדואים שעיבדו את הבקעה, יחד עם גדעון סטיוארט, אנתרופולוג שחי אז כאן במדרשה וחקר את שבט החייוואת. הבאנו ארבעה זקנים ועוד צעיר שאני הכרתי, ליום שלם בבקעת עובדה ושאלנו אותם שאלות. עבורם זה היה יום טראגי. הם ראו את הפיתוח של בסיס חיל האויר, שהאמריקאים בנו אז, וכל היום התאבלו על ״האדמה הטובה של החייוואת״. אבל, הם גם סיפרו על החקלאות שלהם. ארבע שנים מתוך עשור, הם זכו לשיטפון בעיתו, וכל שיטפון כזה הביא להם תבואה ל- שלוש-ארבע שנים, נוסף ליבול שמכרו לתושבי עקבה, בין אם בגרעינים או ״דמאן״, כלומר בשטח. בשנים טובות במיוחד הם הלכו עם שיירות גמלים לאל עריש כדי למכור שם שעורה. למה? כי שם המחיר גבוה. למה המחיר גבוה? כי השעורה שווקה לתעשיית הבירה של אירופה. מה כל זה אומר? חקלאות בבקעת עובדה הייתה אפשרית גם באקלים ימינו, ללא כל מתקני המיים המודרניים.

רותי:  אותה כמות מים, אותם תנאים כמו אז.

עוזי:  התנאים אז היו מעט טובים מהיום אבל עדין- זה היה מדבר קיצוני. הקדמונים ידעו לאגור מים, לכך היו להם 5 שיטות שונות. בחלק מהאתרי המגורים שחפרנו נמצאו כל הסימנים הדרושים להגדירם כישובי קבע, שידעו גם לעבור את הקיץ. למשל, חדרים מרובעים. במדבר, בדרך כלל הבנייה היתה עגולה, אבל בבקעת עובדה יש לא מעט אתרים עם חדרים מרובעים, וזוהי תעודת זהות טובה אחת ליישוב קבע.

דודו:  אחזור לרגע לשאלה שלי, אתה בעצם אומר שבתוך המדבר יש מיקרו סביבה שאותה איתרו, מצאו לאורך השנים, והצליחו לייצר בה אסטרטגיה לחיות, לייצר ו גם  לייצא?

עוזי:  אמנם כך. אמרנו קודם שלושה גורמים שאפשרו את ההתישבות החקלאית בבקעה, האחד אופי השטפונות, השני הקרקע המיוחדת, השלישי הוא היוזמה האנושית. כבר באלף ה ו׳ לפנה״ס, ראשית החקלאות במדבר, התארגנו התושבים והקימו מערכת של ״לימנים״ צרים וארוכים, שארכם הממוצע כ- 500 מטר, בניצב לכיוון זרימת המים. הם מוקפים בסוללות עפר שרחבן כ 2 מ׳ וגבהן כ 0.5 מ׳. תרומתם של הלימנים היתה רבה. קודם כל, הן האטו עוד את זרימת המים, הרחיבו את הרצועה המושקת ואפשרו למים להיספג היטב בקרקע. כיוון שזרימת המים היתה איטית מאד הם לא סחפה את הזרעים. הזריעה הבדואית נעשיתה שלשה שבועות לאחר השיטפון כשקרום הקרקע העליון כבר מספיק יבש, קודם לכן אי אפשר היה לחרוש במחרשות רתומות לבעלי חיים. הקדמונים של בקעת עובדה, יכלו לחרוש ולזרוע בראשית הסתיו, לפני הגשמים, להרויח שלשה שבועות של צמיחת התבואה ולקבל גרעינים גדולים יותר. 

חזרה לתנאי האקלים. ממחקרי האקלים הקדום עולה שהחל מהאלף ה ח׳ ועד ה ד׳ לפנה״ס האקלים במדבר היה מעט גשום יותר מזה יותר שמבימינו, מעט אבל משמעותי. לא נפרט כרגע, מכל מקום, המדבר היה מדבר. כמעט כל הצמחים שאנחנו מזהים בחתכי אבקנים קדומים באתרי החפירות הם צמחים מדבריים, פה ושם גם צמחים יותר מפונקים הדורשים יותר מים. בקיצור, המדבר היה מדבר, אבל, לאותם אנשים, 8,000 עד 4,000 שנה לפני זמננו, כבר היתה הנדסת מים חקלאית. ארכן הכולל של הגדודיות שיצרו את הלימנים היה לפחות 75 קילומטר. זו לא עבודה של משפחה פה, משפחה שם, אלא עבודה קהילתית, והאמינו לי, הם לא עשו אותם בבולדוזר אלא עבודה ידנית. גם הגרנות החצובות בסלע הן תוצאה של עבודה קהילתית. בבקעת עובדה התגלה הריכוז הגדול ביותר, הצפוף ביותר והקדום ביותר בעולם, של גרנות, ואל תשכחו, אנחנו מדברים על מדבר קיצוני. אם בשבוע הבא יתגלה משהו אחר, התמונה עשויה להשתנות, אבל בינתים, מזה 40 שנה, זה המצב. את מערך היישובים בבקעה אפשר לראות רק כמערך קהילתי-שבטי. לא פעם, המרחק בין אתר מגורים אחד למשנהו הוא עשרות מטרים, כשכל אתר כזה מאכלס משפחה מורחבת. לכולם היו אותם כלי אבן וצור, אותם כלי חרס וודאי גם שפה משותפת. לא ייתכן שמשפחה אחת לא הכירה את השניה והשלשית, שלא היו חתונות משותפות ועוד קשרים. משפחה מורחבת שונה מהמשפחה הגרעינית שאנחנו מכירים היום. משפחה מורחבת, שהייתה נהוגה, בכל העולם, עד המהפכה התעשייתית באירופה, לפני כ 200 שנה, מנתה בין 20 ל-80 נפש, אפילו יותר. לפני שנים ביקרתי בחמישה איים באינדונזיה, ומשפחות מורחבות היו היחידות החברתיות-כלכליות המצויות בכל מקום. כך התנהל העולם בעבר, ובאזורים מדבריים גדולים- עד היום. מחקר דמוגרפי המשחזר את אוכלוסית מזרח הבקעה באלף ה ג׳ לפנה״ס, עם מקדמי ביטחון מחמירים, מלמד על אוכלוסיה של כ 3000 נפש, יותר ממה שמצביעים מחקרים מקבילים על אוכלוסית הר הנגב כולו באותה התקופה.

דודו:  מרתק. אני שומע בין השורות, כמו גם בראיון שניהלנו עם אמיר גלילי, שהעקה המדברית יוצרת חיבור חברתי ועזרה הדדית.

עוזי:  ועוד איך.

דודו:  זה אחד הדברים שנראים לכאורה, באינטואיציה שלנו הנוכחית, היום. כשאנחנו חושבים על זה היום אנחנו אומרים ׳רגע, אנשים בטח יילחמו. אבל לא, כדי לשרוד, הם ישתפו.

עוזי:  גם וגם. היו כמובן מלחמות בין שבטים. למשל, בשירת הג’היליה (השירה הערבית טרם האסלאם), חוזר ההלל והשבח לגיבורים שפשטו על שבטים אחרים.

דודו:  זאת אומרת היו גם.

עוזי:  נכון, זה לא הכל. יש גם שירי אהבה רבים.

דודו:  אז היו גם אסטרטגיות של לחימה וגם אסטרטגיות של שיתוף פעולה כדי לשרוד.

עוזי: בהחלט. כאמור, שטחי המרעה, משותפים לשבטים שונים, או קברי השיח המשותפים. לדוגמא- נבי צלאח בדרום סיני, שכל שבטי דרום סיני היו מתאספים בו. קשרי חיתון בין שבטיים, ועוד, והיו גם מלחמות.

רותי:  היה מרתק. תודה רבה.

עוזי:  בבקשה רבה.

רותי:  נראה שנקבע שוב.

דודו:  אז תודה רבה לך. זו עוד תוכנית של דעת מדבר. להזכיר לכם, אנחנו נמצאים באתר midbar.org וגם ב-spotify וב-itunes. נשמח אם תעקבו אחרינו. תודה.