ראיון עם פרופ׳ סטיב רוזן

פרופ סטיב רוזן עוסק במחקר ארכיאולוגי רב שנים של הנגב עם דגש על תקופות פרההיסטוריות , כלי עבודה קדומים, ונוודים
בראיון הוא סוקר את ההתיישבות בנגב לאורך השנים ואת ההשפעות של העז והגמל על ההתיישבות

מראיינים: דודו רשתי ורותי גובזנסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

– כתובת אימייל: rosen@bgu.ac.il
– דף מידע באתר אוניברסיטת בן גוריון

דודו: שלום לכולם, אנחנו בעוד תוכנית של דעת מדבר. שוב, ימי הקורונה, אז אנחנו עושים את זה בעזרת תוכנת ZOOM. יש לנו את הכבוד היום לראיין את פרופסור סטיב רוזן, שלום סטין. 

סטיב: שלום שלום.

דודו: גם רותי נמצאת איתנו. רותי, רוצה לעשות איזו הקדמה קטנה?

רותי: שלום סטיב, שלום דודו. אני אשמח לשמוע מסטיב על תחומי ההתעסקות שלו. שמעתי שכשרוצים לדעת על ציורי סלע, חרוטות סלע, פונים לסטיב. אני אשמח לדעת יותר  במה אתה עוסק וגם באמת אם זה התחום שלך.

סטיב: אני התחלתי את הקריירה שלי כהיסטוריון מסורתי. עסקתי בתקופה הפליאוליתית. כשעליתי ארצה הייתה לי את ההזדמנות לעבוד בסקר חירום בנגב. אני עליתי ב-1979 והתחלתי לעבוד בסקר ב-1980. עבדתי למעשה 40 שנה, ממש 40 שנה בנגב, בכל התקופות, כי עשיתי סקרים, ובסקרים אתה צריך לרשום את הכל. האמת היא שאני הגעתי לחרוטות סלע ואומנות הסלע לא באופן טבעי. יש לי סטודנטית לשעבר, דוקטורנטית לשעבר, שהיא הייתה חלוצה בזה, וכל מה שאני יודע על חרוטות סלע אני יודע מדוידה דגן, שהייתה סטודנטית שלי ועכשיו יש לנו עוד סטודנט באוניברסיטה, ליאור שווימר, שעובד ברשות הטבע והגנים, שהוא גם כותב דוקטורט בנושא הזה.

כל מה שאני יודע על הדברים האלה, למדתי מהם. אני עוסק בארכיאולוגיה קלאסית, בארכיאולוגיה של אתרים, בארכיאולוגיה של תרבות חומרית, ובמיוחדת באירוכלאויה של המדבא, של ילידי המדבר. אם אלו לקטים וציידים במדבר לאורך מיליון שנה, או במיוחד ההתמחות שלי היא תרבויות הנוודים הפסטורלים. תרבויות המרעה, זה מתחיל לפני כ-10,000 שנה, 9,000 שנה באזורינו. אני חופר את האתרים ועוסק בעיבוד החומר של התרבויות האלה.

רותי: מה מוצאים ומה אתה יכול להגיד על החיים במדבר בתקופה הזאת?

סטיב: אני לא יודע בדיוק איזו תקופה. אני יכול להגיד לך באופן כללי, כשאנחנו מדברים על אתרי חניה, מלפני מיליון פלוס שנה, ועד היום למעשה, תרבויות הילידים בנגב, או במדבריות של המזרח התיכון, הן אתרי חניה, מחנות לפעמים, אתרי חניה, ברמות שונות של בניה. אני חפרתי מאהלים מלפני 2,000 שנה, אני חפרתי סוכות שרואים את העיגולים למטה, את בסיסי המבנה. אני גם חפרתי מחסות סלע ששימשו למקלט למרעה, מקלט לעדרים. אני חפרתי ריכוזי צור מלקטים, ציידים לפני 15,000 שנה. אז בעיקר אנחנו מדברים על אתרים קטנים, בעיקר אנחנו לא מדברים על מבנים מסיביים, קבועים, למרות שגם פה יש לנו לפעמים אתרי פולחן שהם יכולים להיות די מסיביים. 

בעיקר אנחנו מדברים על אתרים ארעיים, לא אתרים כמו שאנחנו רואים בצפון. אין לנו ארמונות, אין לנו חומות, אין לנו מקדשים מונומנטליים. אני עוסק באתרים קטנים ואני מנתח אותם על כל הכלים שיש היום לארכיאולוגיה המודרנית.

רותי: מה שאתה אומר, זה שיש הבדל בין הצפון לדרום. אנחנו יודעים שמים, אנחנו יודעים שחם יותר, אבל באמת, אם אתה יכול לאפיין את החיים בתקופה הזאת וגם בעבר, על בסיס אתרי החניה, אתרי הפולחן שתיארת. איך התנהלו החיים לפני 2,000 שנה, לפני 15,000 שנה, כשהמדבר הוא מדבר?

סטיב: בהחלט, לפחות לפני 20,000 שנה, או 15,000 שנה האחרונות, אנחנו מדברים על הנגב כמדבר, או אזור ערבתי שמתנהג כמדבר, אנחנו מדברים על חיי נוודות. ניידות. אף אחד לא, בגלל המחסור במים, בגלל המחסור במשאבי מחייה, אנחנו רואים אורח חיים של ניידות ממשאב למשאב, לפי העונה, לפי מה שניתן להשיג מנישה אקולוגית אחת בעונה מסוימת ואז בעונה אחרת עוברים לנישה אקולוגית אחרת שבשלה בעונה זו. הניידות היא המוטיב המרכזי. אנחנו רואים הסתגלויות והתפתחות של הסתגלויות שונות לאורך כל השנים האלה, לאורך אלפי השנים האלה. 

גם בתוך התקופה הפלאוליתית, גם בתקופות האבן,  אנחנו רואים שינויים והסתגלויות לפי הטכנולוגיה, לפי הארגון החברתי, לפי שינויים סביבתיים ואקלימיים, ובאיזשהו שלב לפני כ-9,000 שנה, אנחנו רואים בפעם הראשונה את אימוץ העז המבויתת בתוך שבטי המדבר, קבוצות המדבר. בתקופה הזו אנחנו רואים גם התפתחויות בתוך המערכת. זאת אומרת, מעבר מלקט לציד, לרעיית צאן, שזה מעבר מאוד, מאוד משמעותי. אבל, גם אחרי שאנחנו רואים את המעבר הזה, אנחנו רואים הרבה התפתחויות נוספות עוד בתקופת הקרחונים, שאין קרחונים כמובן פה.

אנחנו מדברים על סדר גודל של בין 15 ל-30 אנשים בכל להקה. הלהקות האלה נעות בין האזורים הגבוהים לאזורים הנמוכים, ועוסקים בציד בעונות מסוימות, עוסקים בלקט בעונות מסוימות, ובעונות האלה, העונות השונות האלה, הם יכולים להתפרנס ממשאבים שונים. אנחנו רואים עלייה באביב, כדי לנצל את הייבולים הטריים החדשים של האביב. בתקופת החורף יש ירידה מסוימת לאזורים הנמוכים, גם מפני שבהר חריף בנגב קר מאוד וראוי, רצוי לרדת. הם יורדים גם מפני שאין בחורף כל כך הרבה מה לאסוף למעלה, אז יורדים לכיוון הציד.

בתקופה הניאוליתית, נגיד לפני 10,000 שנה, אנחנו רואים קבוצות יותר גדולות, השקעה יותר רצינית בבניה, כנראה שנשארו בתוך אתרים יותר זמן. הקבוצות מתכנסות בעונות מסוימות, ואז אנחנו רואים אתרים שהם יותר גדולים. אני מתאר לעצמי שבעונות ההתכנסות, ייתכן באביב, ובהתכנסות אנחנו מדברים על עד 100 איש ולא יותר מזה. אני מתאר לעצמי שכל האוכלוסייה של הנגב בתקופה הזו לא עלתה על 1,000. אנחנו רואים בכל התקופות קשרים עם הצפון, אנחנו רואים העברת מידע בין דרום לצפון ואנחנו רואים את זה במיוחד במכלולי הצור בתרבות החומרית. כשאנחנו מתקדמים הלאה, כמו שאמרתי לפני כ-9,000, 8,500 שנה, אנחנו רואים את האימוץ הקדום ביותר של העז המבויתת למדבר. אותו דבר בירדן אגב, בערך באותה התקופה, האימוץ הזה. ולאימוץ הזה יש השלכות.

ברגע שיש לי עדר, אני צריך לפרנס את העדר, אני צריך לדאוג לעגר, זה כאילו שפתאום נוספו לי עוד ראשים לשבט, אני תלוי בעדר. עד 6,000 לפני הספירה, אנחנו מתחילים לראות כל מיני מבנים מסמנים יותר ריכוזיות. יש לנו ב-5,500 לפני הספירה, סדרה של מקדשים שמופיעים במדבר. מקדשים מרכזיים, יש לנו גם בתי קברות בנויים, לפעמים שדות של 100 או 200 גלי קבורה. בתקופה בין 5,000 עד 6,000 לפני הספירה, יש לנו ייתכן אלפי גלי קבורה בנדב, וגם בירדן. אנחנו רואים מקדשים, לפעמים שוקלים 30, 40, בנייה ששוקלת 30 טון.

30 טון של בנייה מלווה את בתי הקברות האלה. אני חפרתי אתר כזה בתוך מכתש רמון, שהמקדש, או יותר נכון 4 מקדשים מכוונים לשקיעת השמש ביום הארוך של השנה. זאת אומרת, נמצאים בתוך המקדש, מסתכלים על המקדש, ורואים מיד אחרי המקדש את שקיעת השמש, אבל דווקא ביום הארוך של השנה. אנחנו רואים התפתחות של קוסמולוגיה ציבורית, אנחנו רואים שינויים בארגון העבודה, ואנחנו רואים כמובן, עם בניית בתי הקברות והמקדשים, את השינוי במבנה החברתי המאפשר בנייה כזו, מבנה חברתי שזקוק לבנייה כזו.

אני רואה במעבר הזה, באלף ה-7 וה-6 לפני הספירה, את השבטים הראשונים של המדבר. לעומת הלקטים, ציידים והלהקות הקודמות, אנחנו רואים כתוצאה מאימוץ העז המבויתת, עלייה של ארגון חברתי חדש, השבט, שבט אחד יכול להיות מאות אנשים. האתרים הם עדיין נגיד, אתרי בסיס. אנחנו מדברים על משפחות מורחבות ייתכן, מבחינת האתרים עצמם ומה הם מבטאים, משפחות מורחבות, אבל שוב, אתרי התכנסות, כאן אנחנו מדברים על אתרים שיכולים להרכיב עשרות מבנים. אתרי התכנסות, הם אתרים של מאות אנשים לעונה מסוימת. זה מתאים היטב לתכונות אתנוגרפיות שיש לנו על נוודים ורועים באזור הים התיכון, באזור המדבריות של המזרח הקרוב. 

אני רוצה לציין עוד דבר כאן, ההתפתחות החברתית  לא נגמרת כאן. יש נטייה לראות במעבר מלקט וצייד לרעיית צאן, כמין מעבר סופי. אוקיי, עכשיו יש לנו נוודים פסטורליים, יש לנו בדואים. הקבוצות שאנחנו רואים לפני 6,000 שנה, 7,000 שנה, הם לא בדואים. ההסתגלויות הן לא הסתגלויות של בדואים בכלל. מה שאנחנו רואים, אם נפרט קצת יותר כאן, זה שבסביבות, נגיד 4,000 לפני הספירה, 6,000 שנים לפני זמננו, בתקופה שאנחנו רואים באזור המיושב את המטאורולוגיה הראשונה, את עיבוד הנחושת וחיים כפריים לכל דבר. אנחנו רואים לאט לאט התפתחות שערי מסחר בין המדבר ליישוב הקבע. זה לא שלא היו קשרים קודם, תמיד היו קשרים, אבל עכשיו אנחנו רואים עלייה במגוון החומר שעובר מהמדבר לישוב הקבע ולהיפך, וגם עלייה בכמות החומר. 

כמובן שהחומר הכי בולט זה המתכת. מקורות הנחושת באזורינו, יש לנו באזורינו 3 מקורות נחושת. אחד בדרום סיני, אחד באזור תמנע והסביבה, ואחד באזור פארן בירדן. שלושת האזורים האלה הם אזורים נוודיים, הם אזורים מדבריים למופת. הסחר במתכת בראשית המסחר במתכת, הוא בהחלט בידי הנוודים. אז יש לנו כאן התפתחות שלא ראינו קודם. יש לנו שינויים שהם שינויים לשני הכיוונים. אנחנו רואים את ההשפעה על הנוודים. בסביבות 3,000 לפני הספירה, אנחנו רואים את הערים הראשונות בארץ המיושבת. אנחנו רואים את החברה המורכבת מתפתחת. אנחנו רואים תופעה מאוד מעניינת במדבר, אנחנו רואים קודם כל, בתקופה הזו, שוב סביב 3,000 לפני הספירה, אנחנו רואים גידול אוכלוסייה וגידול במספר האתרים פי 10 ממה שהיה בתקופה הקודמת.

למשל באזורים שאני סקרתי, באזור מכתש רמון, איפה שבתקופה הכלקוליתית 6,000 שנה לפני זמננו, אני מצאתי שניים שלושה אתרים. בתקופת הברונזה הקדומה, פלוס מינוס 3,000, אני מצאתי 30 אתרים. זה בתוך משבצת של 100 קילומטר מרובע. אם אני מרחיב את זה, אני בודק באזורים אחרים, אנחנו רואים בדיוק את אותה התופעה, התפוצצות אוכלוסייה במדבר.  מה שאנחנו רואים, זה שהקשרים בתקופה הזו, הקשרים עם הצפון, הם קשרים הדוקים. אנחנו מתחילים לראות קרמיקה מהצפון בכמעט כל אתר בדרום, וגם קרמיקה מהדרום מופיעה במוקד היחסים, ערד. אנחנו רואים המשך של המסחר במתכת ואנחנו רואים כל מיני חומרים אחרים שהפיקו במדבר ומגיעים לאזור המיושב. 

למשל, יש מסחר באבני שחיקה. אבני שחיקה שחומר הגלם שלהם נמצא בתוך מכתש רמון, ואנחנו מוצאים מאות אבני שחיקה מהחומר הזה, זה סוג של אבן חול, בעיר ערד. עכשיו, מה שקשור להתפתחויות האלה, הוא ביות החמור, או אימוץ החמור המבוית. כנראה שהחמור בוית במצרים, אבל בדיוק באלף הרביעית לפני הספירה, אנחנו מתחילים לגלות בכמעט כל אתר בצפון, חמורים. אנחנו מוצאים איקונוגרפיה של חמורים. החמור מאפשר הסעת חומרים כבדים שקודם לא היו יכולים להעביר. יש לנו כאן שינוי טכנולוגי, ביותר החמור מאפשר העברת סחורות מהארץ המיושבת למדבר. 

עבדתי כל השנים באזורים מסביב למכתש רמון. חפרתי אתרים, ובכל אתר אנחנו מוצאים אבני שחיקה, אבל אין סימנים של חקלאות בתקופה הזו באזורים האלה. אין למשל אבני מגל, אין טרסות, אנחנו לא רואים שאפשר לעסוק בחקלאות בצורה אינטנסיבית או בצורה שיטתית באזורים הצחיחים לפני 5,000 שנה. אנחנו מוצאים את אבני השחיקה בתוך האתרים. אנחנו יכולים להניח שחלק מהמסחר, היה להביא קמח או זרעים דרומה מהאזורים המיושבים. אנחנו מתחילים לבנות מערכות הדדיות בין צפון לדרום, ותלות מסוימת. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהצפון לא כל כך זקוק לתוצר של הדרום. ברגע שיש לנו עליה פי 10 בגודל האוכלוסייה בדרום, העלייה הזאת היא כבר מעבר לכושר הנשיאה של רעיית צאן ולקט. כנראה שיש כבר תלות כלכלית של הדרום בצפון. 

זה גם מאוד, מאוד דומה למה שאנחנו רואים בקבוצות אתנוגרפיות במזרח התיכון המודרני, במזרח התיכון של ה-300, 400 שנה האחרונות. מבחינה היסטורית, מבחינה אנתרופולוגית, שיש יבוא מזון לשבטים המדבריים מהארץ המיושבת. יש לנו עוד התפתחויות וזה ממשיך וכן הלאה, עד למעשה לימינו. אני אתן לכם דוגמה נוספת, ממש מלפני 100 שנה, או במ-200 שנים האחרונות, שתבינו את ההשפעה של הצפון ושל המודרניות של הטכנולוגיות המודרניות על השבטים המדבריים שתבינו שהשבטים המדבריים הם לא פרימיטיבים, הם משולבים לתוך העולם המודרני, גם לפני 200 שנה הם היו משולבים לתוך העולם המודרני. כמה דוגמאות, אנחנו יכולים לגלות כבר לפני 200 שנה טבק ומקטרות של טבק.

העות’מאנים התחילו לגדל טבק, ויש יבוא של טבק וכל העניין הזה חדר לאזורים המדבריים ואנחנו מוצאים את השרידים של המסחר הזה. המסחר הזה שהוא חלק בלתי נפרד ממה שנקרא היום גלובליזציה, פעם קראנו לזה ה-world system, המערכת העולמית. הבדואים של לפני 200 שנה היו משולבים לתוך מערכות המסחר האלה. עוד דוגמה, היא הכנסת הרובה למדבר. אנחנו רואים שהרובים התחילו להחליף ציד עם חניתות וציד עם חץ וקשת, למען האמת חץ וקשת נעלמו קודם. הרובים מתחילים להחליף את שיטות הלחימה הקודמות כבר בראשית המאה ה-19. עד סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, החדרת הנשק החם לשבטים הבדואים בנגב, במזרח התיכון האופן כללי, גרם להיכחדות של הרבה מינים והפחתה מאוד, מאוד משמעותית של הפאונה במדבריות של המזרח הקרוב. מלחמת העולם הראשונה באמת נתנה מכה סופית להרבה מחיות המדבר בגלל עשרות אלפי הנשקים שנמכרו בשווקים הבדואים כחלק מהמלחמה. 

אלו דוגמאות פשוטות, יש עוד דוגמה מאוד מעניינת, שתבינו את ההתפתחות ואת האבולוציה של השבטים המודרניים. אנחנו רואים את חדירת השבטים המודרניים של הר הנגב לאזורינו, בסביבות 1,700 לסביבה. הם חדרו מירדן, בעיקר מירדן, כנוודים רועים גמלים, עז וכבש. לקראת סוף המאה ה-17 אנחנו מתחילים לראות את ראשית ההתיישבות על ידי התרבעות, התיישבות וראשית החקלאות המדברית. כאן יש תופעה מאוד מעניינת. השבטים האלה מתחילים לעבד את השרידים מהתקופה הקלאסית, את הטרסות במדבר, לאמץ אותם ולשנות אותם להתאמת הצרכים שלהם. כשאנחנו מסתכלים על שנות ה-30 ושנות ה-40 באזורינו, אנחנו רואים שאפילו באזור שדה בוקר ובאזור עבדת, השבטים האלה התיישבו קבע ועסקו בחלקאות אינטנסיבית. חקלאות שיטתית ואינטנסיבית ובנייה ולמעשה, אתרי קבע.

הם עדיין ישבו באוהלים, אבל הם כבר לא כל כך הסתובבו בצורה עונתית. חשיבות העדרים ירדה בצורה משמעותית. אנחנו רואים עיבוד קמח, אנחנו רואים מערכות חקלאיות. זה נורא מעניין לראות איך הם שינו, איך הם תיקנו את המערכות הביזנטיות מ-1,500 שנה לפני כן, להתאמה שלהם, להתאמה של משפחות ומשפחות מורחבות, לעומת האימפריה הרומית. שינו את הארגון, וזו עבודה גם כן של סטודנט שלי לשעבר שכתב את הדוקטורט שלו בדיוק על הנושא הזה. זה מרתק מפני ששוב אנחנו רואים שהבדואים הם די מצליחים לתאם את עצמם לשינויים חברתיים, לשינויים טכנולוגיים, והם משולבים לתוך הזמנים המודרנים לא פחות מאיתנו, אבל הם גרים במגבר אז זה יותר קשה.

רותי: זה מאוד, מאוד מעניין מה שאתה מתאר. אותי מעניין שני דברים. אחד, זה מתי הגמל נכנס להיות בעל חיים שהשתמשו בו לחקלאות, מעבר להעברת משאות. לא יודעת אם בחקלאות השתמשו, אבל בכל מקרה, מתי הוא בוית ומה פתאום הוא הגיע לאנשים שהיו פה? ושאלה שניה, נשמע כמו החיים היפים במדבר, אין בעיית מים, החיים כמו בצפון רק שיש אולי משאבים אחרים. ברור שזה לא ככה, אז הייתי שמחה לשמוע גם מילה לגבי המים.

סטיב: בסדר גמור. זה טוב מאוד שאני פשוט דילגתי על הגמל שזה למעשה אחת התגליות, האימוצים החשובים. בהתלהבות פשוט עברתי קדימה. הגמל מגיע לאזורינו לקראת סוף האלף השניה לפני הספירה. פלוס מינוס 1,000 לפני הספירה. הגמל בוית באזור המפרץ הפרסי. תהליך הביות שלו הוא שנוי במחלוקת. ברור שלפני הביות, הגמל נצוד. מקובל לחשוב שתהליך הניצול של הגמל הוא מציד להסעה, לרכיבה. אנחנו רואים את המעבר לניצול הגמל, כחיית מלחמה במיוחד בתקופה הקלאסית. זאת אומרת, אחרי אלכסנדר, במחצית השניה של האלף הראשונה לפני הספירה. השלכות הגמל הן מדהימות. 

גמל זכר יכול לשאת 250 או 300 קילו במדבר שלושה ימים, ללא מים. תחשבו על שיירה של 100 גמלים, זה כמה טונות של חומר שעכשיו יכול לחצות מדבר שקודם אי אפשר היה לחצות. חמור, יכול לשאת כ-80 קילו וצריך מים כל יום. זה הבדל עצום והוא הופך להיות הבסיס לחיים מדבריים. אין לנו עדויות לשימוש באוהלים במדבר לפני ביות הגמל. כשאנחנו מוצאים אתרים במדבר לפני או באלף השלישית לפני הספירה, הם תמיד בצורת סוכות, או סככות, או מן חצי צריפים עם בסיס מאבן שהמבנה מעל היה משיחים וחומרים אורגניים אחרים. כשהגמל חודר לאזורינו, אנחנו מתחילים לראות מאהלים. איך נראה מאהל בארכיאולוגיה? אנחנו רואים את האבנים שהחזיקו את היריעות מסביב. אנחנו רואים את סילוק האבנים מתוך רצפת המאהל, או האוהל. אנחנו רואים כל מיני, אנחנו רואים את המוקדים מלפני, אנחנו רואים את החלוקה הפנימית של האוהל. אין את הבניה של הקירות כבסיסי מבנים שראינו קודם. 

זה לא מדויק לגמרי מפני בתקופות החורף לפעמים, כן בנו. אנחנו רואים את זה באופן אתנוגרפי. אבל כנראה שהאוהל כבסיס לחיים נוודיים, התאפשר עם ביות הגמל. אוהל בדואי ממוצע של משפחה יחסית קטנה, שוקל 400 קילו. כדי לשאת דבר כזה צריך 2 גמלים. כדי לשאת דבר כזה על גב חמורים, צריך הרבה יותר ולכן אנחנו לא רואים את זה לפני האלף הראשונה לפני הספירה. פשוט אין לנו עדויות ארכיאולוגיות או טקסטואליות למעשה לשימוש באוהלים אצל תושבי המדבר. יש עוד כמה נקודות שכדאי לציין. כשאנחנו חושבים היום על קבוצות בדואיות באזור המזרח התיכון, יש שתי קבוצות שנתפסות כקבוצות קלאסיות. שבט הרועלה שנמצא בירדן, ושבט האלמורה בערב. השבטים האלה עם שבטי גמלים, הם רועי גמלים ושניהם נעים בין 800 ל-1,000 קילומטר לשנה. הדבר הזה שנלקח היום כקלאסיקה של ההסתגלות הבדואית, הוא בלתי אפשרי ללא גמלים. 

אין תנועות של 1,000 קילומטר הלוך חזור, אם אין לך גמלים. פשוט אין אפשרות כזאת. שוב, הגמל הוא נהיה הבסיס של ההסתגלות המודרנית של הבדואים. יש עוד ניואנסים בעניין הגמל, גם הטכנולוגיה הקשורה לגמל היא מתפתחת. היה ספר מאוד, מאוד חשוב שנכתב ב-1975 שנקרא “the camel and the wheel״. הגמל והגלגל. למעשה, הגמל החליף את הגלגל במזרח התיכון ברמה מסוימת, ובמיוחד עם המצאת האוכף שאפשר לחימה על גבי גמל. באוכף קדום יותר, הרוכב ישב או לפני הדבשת או אחרי הדבשת. האוכף החדש אפשר לרוכב לשבת מעל. דבר שנתן לו הרבה יותר שליטה. 

הלוחמים הבדואים של המאה ה-17 והמאה ה-18 שאנחנו מכירים כחלק מהמיתוס, הם תוצאה של שינוי טכנולוגי. יש הטוענים שבכלל האיום של השבטים המדבריים במזרח התיכון, כלפי האימפריה הרומית, הביזנטית, היא תוצאה של היכולת להילחם על גמלים, והיכולת לברוח עמוק לתוך המדבר. מבחינת המדבר ובעיות המים וכו׳, כאן אני אצטט את אחד המוטיבים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב. אנחנו שיושבים באזורים מיושבים, באזורים מבורכים במים, רואים את המדבר ורואים את החסרונות. אוניברסיטת בן גוריון הופעת את זה ואומרת ׳רגע, רגע יש דברים שאפשר לנצל במדבר, שהם יותר טובים במדבר.׳ למשל, באזור שדה בוקר יש 340 פלוס יום בשנה של שמש. זה לא שמש של אנגליה שאם יש להם שעה אחת של שמש, זה נחשב כיום של שמש. אנחנו מדברים על שמש כל היום. תחשבו על אנרגיה סולארית. גם בתקופות הקודמות, או הקדומות, המדבר מאפשר לנו גישה לחומרי גלם שלא קיימים. הסתגלויות המדבר, ועובדה שיש לנו הסתגלויות במדבר שפותרות את בעיית המים תוך כדי ניידות. 

עם התוצרים של המדבר אפשר להתפרנס. בונים פילוסופיות של החופש, של החירות של המדבר, שמצדיקים את החיים במדבר. מסתבר שנכון בביל חלקאי, מחסור המים, הוא מאוד בעייתי ואי אפשר לעסוק בחקלאות במדבר. אבל מי שלא עוסק בחקלאות מצא פתרונות אחרים. אני אזכיר כמובן שבתקופות שמתחילות בסביבות 500, 600 לפני הספירה, או אולי 700 וממשיכות במיוחד בתקופות יותר מאוחרות, בתקופה הנבטית, הביזנטית והתקופה העברית הקדומה, אנחנו רואים בניית מערכות השקייה, טרסות, סכרים, כדי לחסוך, כדי לנצל את מי השטפונות. מה שנרא, חקלאות מי נגר. 

חקלאות מי נגר הייתה חקלאות מאוד יעילה שבתקופה הביזנטית אפשרה גידול ענבים במדבר. ענבים, זיתים ופירות אחרים, חיטה ושעורה. הערים הביזנטיות וגם הכפרים מראשית האסלאם, הם התבססו על חקלאות במדבר וניצול מי נגר. חקלאות מי נגר, חקלאות מאוד, מאוד יעילה. אנחנו רואים שבשנות ה-20 ושנות ה-30,40 של המאה ה-20, הבדואים המודרנים גם התפרנסו ועוד שגשגו על בסיס החקלאות הזאת. יש גם פתרונות מהכיוון הזה. מחסור המים זה עניין שניתן לפתור, הוא לא קטלני. אנחנו רואים אותו כהבעיה, אבל פתרו את הבעיה.

דודו: רציתי להודות לך על השיחה הזו שהייתה מאוד, מאוד מעניינת ומאוד מרתקת.

סטיב: אני מודה לכם על ההזדמנות. אני מתאהב במה שאני עושה אם לא שמתי לב. אם לא הצלחתי לשדר את זה, אני נכשלתי.

דודו: לגמרי זה עבר.

רותי: עבר, אני אמרתי ׳למה לא למדתי ארכיאולוגיה׳.

דודו: להזכיר לכם השיחות שלנו נמצאות מוקלטות גם באתר midbar.org, גם ב-spotify וגם ב-itunes. נשמח אם תעקבו אחרינו. סטיב, תודה רבה לך.

סטיב: בשמחה רבה.

רותי: תודה רבה.

דודו: להתראות.