טלי וייס, פרופ׳ עדי וולפסון, ערן צלגוב :שירה מדברית

תקציר

מפגש של שלושה משוררים בנושא שירה מדברית וכתיבת שירה בימי הקורונה
השיחה עוסקת במקום שתופס המדבר בשירה המקומית, ובנקודות המבט הפואטיות השונות על המדבר, כמרחב פיזי וכסמל

מראיינת:טלי וייס

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

קישורים

תמליל

דודו: שלום לכולם, אנחנו בתוכנית מיוחדת של דעת מדבר. הנושא של השיחה היום הוא שירה ומדבר, וגם נעסוק קצת בנושא הקרונה. אנחנו נמצאים בימי הקורונה והתוכנית מוקלטת בזום. איתי נמצאת טלי וייס. שלום טלי.

טלי: שלום, שלום.

דודו: טלי תציג גם את המשתתפים הנוספים בשיחה.

טלי: אנחנו שמחים על ההזדמנות לשוחח ולקרוא שירה במים מאתגרים אלו. ראשית כל אציג את שני השותפים הנוספים לשיחה שלנו, עדי וולפסון וערן צלגוב. אני אציג את עדי. עדי וולפסון הוא משורר, פעיל סביבתי, מומחה בתחום הקיימות ואיכות הסביבה, ופרופסור להנדסה כימית. וולפסון פרסם עד כה 6 ספרי שירה וספר עיון בנושא קיימות. הוא גם זכה במספר פרסים, ביניהם פרס היצירה לסופרים ומשוררים על שם ראש הממשלה לוי אשכול. שיריו פורסמו בעיתוני ספרות ותורגמו לשפות שונות. אלו הדברים העיקריים על עדי, עוד מעט הוא יוסיף לנו.

ערן צלגוב הוא משורר, מתרגם ומאייר, חי וכותב מבאר שבע, מתעניין ומרצה על הקשר בין האתי לאסתטי ובין הפואטי לפוליטי, על במות חוץ אקדמאיות ואקדמאיות. הוא מתרגם מאנגלית וספרדית בעיקר והקים את הוצאת ״רעב״ הבאר שבעית שקמה כדי לאתגר את האופי ההומוגני מדי לדברו, של הספרות הישראלית. ספרו השלישי ׳׳פרוטזה׳׳ יצא לאור בקיץ 2017 בהוצאת פרדס. גם ערן יוכל להוסיף עוד קצת על עצמו עוד מעט. נקיים היום שיחה סביב שירה מדברית, נעשה היכרות קצרה עם מגוון שירים העוסקים במדבר כמרחב וכסמל, תוך דיון בפואטיקה המאפיינת שירה מסוג זה ואת האופן שבו היא משקפת תמורות בחיי האדם, בחברה ובהיסטוריה. אבל לפני כן, מכיוון שאנחנו בימים מיוחדים, ימים של מגפה עולמית, יש לנו צורך קודם כל לחשוב בקול על תפקיד השירה בימי משבר כימים אלו. או בפשטות, השאלה כפי שניסח ערן, ׳למה לי שירה עכשיו?׳ נפתח איתך ערן, מהו תפקיד המשורר בימי משבר וכיצד אתה חווה את הימים הללו כמשורר?

ערן: אני חווה את הימים האלה כמין איזה שחיקה הולכת ונמשכת של כל מי שסביבי. זה מלווה גם במין שתיקות כאלה. צריך לחפש את הסיבה של הדברים האלה ואני לא בטוח שאני מוצא. אני כן מחפש, ואני רוצה להאמין שהאסתטי, שהשירה היא חלק ממנו, יכולה לתת לנו איזושהי נקודת אחיזה למרות הכל ובגלל הכל, להמשיך ולנסות לחיות.

טלי: אוקיי, בוא נדבר אבל גם על הנושא של, באיזה אופן שירה תורמת לנו או מחזקת משהו בימים האלו? אני למשל מסתכלת על השירה בימים האלו, כמקור של נחמה. שירים ממש מרגישים לי כמו איזו מקפצה לתדר הרבה יותר גבוה ומשהו שבעצם גורם לי להביט על דברים אחרת, לשכוח לרגע מהקיים, ליצור איזה רגע פשוט של התבוננות אחרת, וזה מחזק אותי. יש לך הרגשה דומה?

ערן: אני לא חושב שאני באופן, גם בימי חול, לא בימי חג קורונה, חושב שהשירה היא מקור לנחמה. אני לא מחפש בה נחמה. זה נותן לי איזו הזדמנות לדבר על דברים שחשובים לי. איך אמרה דליה רביקוביץ׳? ׳לעזאזל השיר וכל אשר בו׳. נכון? אז לעזאזל השיר וכל אשר בו. אנחנו בזמן לא פשוט. וגם אליסיה פרטנוי שתרגמתי אותה ואני תמיד חוזר אל השיר הזה, בשיר שלה ״תקשורת״:

אֲנִי מְדַבֶּרֶת אִתְּךָ עַל שִׁירָה
וְאַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי
מָתַי אוֹכְלִים.
הַנּוֹרָא מִכֹּל הוּא
שֶׁגַּם אֲנִי רְעֵבָה.

כלומר, השיר לא, הוא לא צורך, אפשר לחיות מעולה בלי שירה. שירה היא לא משהו שצריך כדי לחיות. אני חושב שהיא נותנת לנו אפשרות לחיות טוב יותר, כמו כל דבר אומנותי. אז זהו, זה מה שיש לי לומר בנושא ואני מקווה שלא ביטלתי את קיומי בעולם עכשיו.

טלי: לא, ממש לא. מעניין אותי מה עדי חושב שאפשר להגיד על הנושא הזה של שירה בימי קורונה. עדי, אני מזמינה אותך להציג את קו המחשבה שלך, נשמח. ושלום.

עדי: שלום טלי, שלום ערן, שלום לכולם. תראו, כמו שערן אמר, אנחנו בתקופה מאוד, מאוד קשה כי יש בעצם איזשהו חוסר בהירות. זה משהו שלא צפינו שיקרה לנו, ותמיד מה שלא צפוי הוא הכי מדאיג, מפחיד, ובעיקר אנחנו לא יודעים לאן זה הולך כל יום ומה יהיה אחרי. אני חושב ששירה בשבילי היא מקום שאפשר לומר במעט מילים, כל מיני מחשבות וכל מני הרגשות. לחלוק את המילים האלו, את המחשבות וההרגשות האלו עם אנשים אחרים. אם אתה שולח היום למישהו שיר, או מפרסם שיר, לאו דווקא שיר שלך. אני רואה הרבה ברשתות, בקבוצות, שאנשים כן מפרסמים שירים, שמשהו בשיר הזה מתחבר להם עכשיו ליום יום הזה. זה הכח אולי של שירה. אני פחות אוהב לדבר על התפקיד של השירה, אבל יש לה כוח במשהו מצומצם לומר הרבה יותר מזה, ושכל אחד מהקוראים הוא בעצם קצת כותב את השיר. הוא מכניס את העולם שלו, את מה שהוא חווה עכשיו, את מה שיש. לכן אני חושב שבהחלט השירה היא עוד דרך לתקשר עם מה שקורה בעולם הזה. לתקשר בינך לבין עצמך, עם אחרים, ולקוות לטוב.

טלי: יפה, מעניין. תודה עדי. אני רוצה להגיד שאני כמשוררת חווה איזה דבר מוזר. אולי לא כל כך מוזר, אני בעצם מתקשה לכתוב שירה על הדברים שאני חווה כרגע. הרבה פעמים קורה שאני כותבת שירה על דברים שהיו באמת חזקים ומשמעותיים בחיים שלי אבל אני כותבת עליהם ממרחק הזמן. אחרי שבעצם עבר, לא יודעת, אפילו עברו שנים, ואני יכולה לחזור באיזשהו מקום פנימי אל המקור של הכאב, או המקור של החוויה המטלטלת שעברתי, כדי להיות מסוגלת לכתוב על זה. לכן עכשיו אני מוצאת את עצמי באיזשהו מצב מוזר שבו אני לא כך כך יכולה לכתוב על מה שאני חווה בזמן הזה. אני כן ממשיכה לכתוב שירה, אני מרגישה שזה משהו שהוא מאוד תרפוייתי בשבילי עכשיו. כתיבה היא בעצם כלי עזר בשבילי גם בשוטף, אז בוודאי בימים אלו שבהם אני נמצאת בבידוד. אני חושבת שבעתיד אני אצליח להסתכל על הימים האלו ולהגיד עליהם משהו מעניין ממרחק הזמן. יש מכם מי שמזדהה עם העמדה הזו שלי?

עדי: כן, טלי תראי אני רואה כבר פה ושם אנשים שכותבים שירים על הקורונה. מזכירים את השם קורונה, כבר מעבדים את הסיטואציה הקיימת, אבל אני משער שממרחק הזמן, כמו הרבה פעמים בכתיבה ובשירה, צריך איזשהו תהליך פנימי וגם פרספקטיבה. אני משער שממרחק הזמן נראה הרבה יותר כותבים שיכתבו על דברים שכאלו, גם בשירה אני משער שזה מה שיקרה.

טלי: כן, אני גם חושבת. זה יכול להיות משהו מעניין לראות מה יצא מכל התקופה הזו. איזה ספרים יצאו, מה יהיה האופי שלהם. כבר עכשיו יש שאומרים שהם קוראים ספרים מסוימים, או רואים סרטים מסוימים, והם פתאום נראים להם לא רלוונטים וזה קצת מוזר. ערן, יש לך משהו להגיד על זה מבחינת אופי הכתיבה שלך בימים האלו, האם משהו קצת השתנה או לא?

ערן: אני תמיד כותב מתוך החיים שלי. עכשיו הקורונה היא חלק מהחיים שלי, היא קשורה אליי לרגל כמו איזה כלב גדול שאני לא יכול להימלט ממנו. בוודאי שעולים וצפים בי כל מיני דימויים ומחשבות שמן הסתם אחרי זמן כל זה ייגרס ויהפוך לאיזה משהו שאולי אני אחשוב שזה שיר. אבל כן, זה לוקח זמן. זו גם חוויה שלא היינו מוכנים אליה. אנחנו נמצאים במין סוף עולם כזה, דל תקציב כזה, בלי פיצוצים ובלי זומבים. אם הערוץ הראשון היה מפיק סרט על סוף העולם לפני 20 שנה, ככה זה היה נראה. מן שחיקה כזו ומן שתיקה כזו ומן אפרוריות. איפה הגודזילה שהבטיחו לנו? איפה כל הזומבים. התכוננתי לסרטים האלה.

עדי: אני רק רוצה לומר, צריך לזכור שדווקא בגלל שאנחנו בתוך הבית, מסוגרים וסגורים, ודווקא מפני שיש יותר זמן בין כל התקשורת והפייסבוק והווצאפ וכל הדברים, קצת למחשבה, קצת לצאת מהשגרה של היום יום, להיכנס לשגרת חירום, אבל למשהו אחר. אני חושב שזה זמן טוב לאסוף הרבה, הרבה מחשבות, רעיונות, ולכתוב את הדברים הבאים גם אם לא כותבים אותם עכשיו במילים. אני משער שזה מה שיקרה ולכן אנחנו נראה בהמשך, ונצטרך להמציא כל מיני תרחישים חדשים לעולם אוטופי או דיסטופי, מפני שחלק מהתרחישים שכתבו פעם, פתאום התממשו.

טלי: כן, אני מבינה מה אתה אומר. אני רואה גם כל מיני משוררים שמעלים שירים שהם הרגישו שהייתה בהם מן הנבואה. באיזשהו מקום שירה יכולה להתנבא ולגלות לנו דברים שאנחנו תוך כדי הכתיבה שלהם, לא מבינים את המשמעות של הדברים עד הסוף. אני רוצה באיזשהו מעבר הדרגתי, ללכת ולהיכנס לתוך הנושא שלנו, שהוא בעצם תחת הכותרת שקראנו לה שירה מדברית. ננסה ונקשור גם את מה שאמרנו לנושא של המדבר. אפשר להגיד שבעצם בימים אלו יש אי ודאות רבה לגבי איפה אנחנו נמצאים, לאן כל זה הולך להתקדם, והמדבר הוא מן מרחב כזה שגם יכולה להיות בו אי וודאות רבה, וגם איזשהו מקום שאני אישית מרגישה שיש בו דברים מוזרים שקורים. יש דברים שקורים רק במדבר. אני הייתי שמחה שנתחיל לצלול לנושא של המדבר, אולי באמצעות קריאת שיר או שניים. אולי אני אתחיל בשיר. אני לא אקרא שירים שלי בשיחה שלנו, אני אשמח לפרגן לשירה של אחרים. נקרא שיר של משורר צעיר בשם אלנתן מיה, מתוך ספר נהדר, השיר נקרא ׳׳כשאני מוצא זמן׳׳.

״אני פורש אותו על המדבר

כמו תכולת תיק כבדה ומזיעה,

ומבלי שאעשה דבר,

כל דקה מגדלת נוצה

וחוזרת אל הגוף

בנדידה״

זה השיר של אלנתן, הוא נותן לי למשש לרגע, כן? את הזמן שהוא סוג של על-זמני. תחושה של זמן על זמני שמגיעים למדבר. אצלי זה לפחות ככה, כל דקה מגדלת נוצה. יש משהו אחר, זמן אחר במדבר. השיר הזה להרגשתי, נותן איזו נגיעה קלה בנושא הזה, אשמח לשמוע אתכם.

עדי: אני אגיד מילה לגבי מדבר ובחיבור לדברים שדיברנו עליהם קודם. אני חושב שבמדבר, לא רק הזמן אלא גם המרחב שהוא מאוד גדול, מאוד פתוח יחסית, אין בו הרבה מה שמסתיר קדימה, הוא יכול לתעתע מאוד. אתה לא יודע לאיזה כיוון הולכים, אין תמיד סימני דרך, אבל יש במדבר גם משהו מאוד מצומצם, מאוד, מאוד מתוחכם ומחושב. למשל, מבחינת המשאבים שהטבע ושהאדם שגר במדבר צריך לדעת. אני צריך לקחת איתי מים, או צריך לעבור ממקום בו יש מים למקום בו יש מים, או אוכל. יש איזה משהו במדבר שהוא יותר מדויק מהבחינות האלו. באמת זה איזשהו אולי דיסוננס בין הפתוח, המרחבים האלו, האין זמן הזה, לבין איזשהו דיוק דווקא. אם אנחנו מסתכלים על הזמן, אז אם אנחנו בבית ובעיר כבר שכחנו קצת את עונות השנה ואת היום-לילה ואנחנו רוב ביום במשרד שיש בו אור וכמעט לא רואים שמש בחוץ, אז פתאום במדבר יש יום ויש לילה ואתה לא יכול אם אתה בחוץ להפוך יום ולילה.

הרבה דברים כאלו. אני חושב שזה גם נותן איזושהי פרספקטיבה על מחשבה. אתה גם חווה תחושות אחרות, הרגשות אחרות במדבר. אני נולדתי על סף המדבר. נולדתי בעיר ערד. זו עיר, אבל בעצם גדלתי קרוב מאוד למצפה שמביט על הבריכות של ים המלח. במרחק מאוד קרוב לבית, או בדרך לבית הספר היה אפשר לגנוב מדבר. היום אני גר בבאר שבע, ועדיין אפשר במרחק קצר מפה, לצאת וגם בלילה לראות את השמיים וגם ביום לראות את המדבר שדרך אגב, פורח עכשיו בצורה מדהימה מפני שהיה לנו חורף כזה נפלא. אני אקרא לכם שיר מדברי שנכתב דווקא כשהייתי בחול, באיזשהו געגוע למדבר. אז הנה,

״מדבר״.

״בְּעָרְפּוֹ שֶׁל

הַלַּיְלָה הַשֶּׁמֶשׁ

מְדַגְדֶּגֶת אוֹתִי

וְכָל הַחֲלוֹמוֹת

נִנְשְׁפוּ מִמֶּנִּי

וְהַמַּחְשָׁבוֹת שׁוּב

הִפְנוּ לִי

מַבָּט וְנוֹתַרְתִּי

קָשֶׁה וְעָיֵף

כְּנֶגֶד כָּל

הַחֲזִיתוֹת וְאֵין

לִי אֶלָּא

מִדְבָּר״

טלי: נהדר. תודה עדי. ערן, אולי תוכל להוסיף משהו משלך לגבי החיבור בין הדברים שדיברנו עליהם, לנושא של שירה מדברית.

ערן: כן, מדבר זה עוד פעם, גם אני מבאר שבע. המדבר תמיד מציץ לנו מהחלון. יש משהו מיתי במדבר, כמה שזה עדיין מילה רומנטית כזו, אבל המקום הזה שהוא בין המקום ששם היית, למקום שאתה צפוי להגיע אליו. זה מין מקום מעצב כזה. בתנ״ך או במיתוסים הגדולים האחרים. השתיקות הגדולות של המדבר, כשאתה יוצא בלילה, אני בטוח שעדי מבין על מה אני מדבר. כשאתה יוצא החוצה מבאר שבע ומתקדם טיפה לתוך המדבר, פתאום יש שקט כזה. זה מפתיע, כי המדבר, שורש המילה מדבר זה לדבר. אולי שם פתאום אפשר לדבר בתוך השקט הזה. ברשותכם אני אקרא שיר דווקא של ארז ביטון. זה שיר של ארז ביטון, שהוא בספר שאת השיר הזה הוא כתב אחרי שהוא ישב עם עמיחי במונית, וביקש מעמיחי שיתאר לו את המדבר. עמיחי פשוט החזיק לו את היד ולא אמר כלום. אחרי זה, פתאום הוא אמר שהוא מבין מה זה מדבר, הרגע הזה. בעקבות אותה שתיקה, אי הדיבור הזה של עמיחי, הוא הבין. ׳׳להגיד מדבר׳׳ – ארז ביטון.

״יָדְךָ הַשּׁוֹתֶקֶת

סִרְטְטָה לְפָנַי

נְאוֹת מִדְבָּר

יָרֹק עַל יָרֹק.

כְּמוֹ בְּכֵלִים שְׁלוּבִים

יָד נוֹגַעַת בְּיָד

עָבְרוּ דֶּרֶךְ עֵינֶיךָ

אֵלַי

גְּדֻלַּת הַדִּבֵּר

וּפֶלֶא

הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר.״

המיתולוגי פה, מה שדיברתי עליו, כל כך בוער. גם השתיקה, גם הדיבור וגם המדבר כמשהו שיש לו איזה יכולת מעבר לדיבור, לדבר. זה מה שמרתק אותי במקומות שהם נקראים מדבר. פתאום אתה הופך להיות כמו נמלה על צלחת. ללא קווי מתאר והכל נפרס לפניך.

טלי: נהדר ערן, תודה. אני רוצה לקרוא שיר של נתן יונתן שנקרא ״בשלהי קיץ, בסוף העולם.״ אפרופו סוף העולם שדיברנו עליו.

״ראיתי גמל בשלפי הדרום הרחוק

באדישות נצח העלה גרה

דוח קצר זה ישאר עדות מצערה

לרגע בחיי אדם; פעימת לב; שהות קצרה

של כמיהה עמומה לאחווה

בין אדם לגמל שהעלה גירה

את תכול השמיים ובאדישות מדברית

שם לאל את הרגע הנואל שקוראים חלום

אבל השלף היה והדרום הרחוק

ועדות זו נרשמה כחוק בספרי המסע

וכל זה נחתם באוקטובר אחד

בשלהי קיץ. בסוף העולם.״

השיר הזה, ממש מרגיש שתופס רגע מאוד משמעותי שנתן יונתן חווה. רגע שבו סך הכל ראה גמל. אבל הפגישה הזו עם הגמל הייתה כל כך חזקה, וכל כך מאפשרת, שבעצם זה נתן לו משהו הרבה מעבר לאחווה הזו בין הגמל לאדם. משהו שבעצם משקף מימד של חלום. את זה גם אפשר לראות שירים נוספים של נתן יונתן שמצאתי במדבר. אולי אני אקרא עוד שיר של נתן יונתן שנקרא ״את המדבר ההוא״. כאן המדבר הוא בהקשר אחר לגמרי.

״את המדבר ההוא כבר לא נוכל עוד פעם לחצות

להיזכר זה משהו אחר; החסד האחרון לפני פרידה.

הנה, בין ההרים אחד הנערים גבו לעפר עיניו

לשמי שמיים; אב הרחמים והסליחות, מלך הזמנים

הלא צבא לאנוש עלי ארץ הנה אחד מרבבותיך

הקטן באלפי מנשה. תרמיל אנגלי קשה, שלוש סאים

קמח, מימיה ריקה. נער אחד עייף, תמיד במאסף

מסתיר את הייאוש בתוך קרעי הסוליות הכואבות.

אולי יוקח נא מעט מים להשקות ילדים

נחים בחגור כבד. הלא האד מים המלח עולה

והוא בגופרית ממלא את הפטמורגנה של החולמים

מזרקות מים ורוח שעושה תנועת פרחים חרישית

וניחוח ענוג ולח. בואי להם אחותי כלה.לבדם הם

בעולם ולמראשותם מימיה ריקה מוטלה ולשונם

סדוקה ומדבר צורב בגרון וגיהנום המלח כבר

אורב לנו בפאתי הבוקר של הזיכרון״

שיר מדהים בעיניי. יש לכם אולי משהו להגיד?

עדי: טלי, אני חושב שבשני השירים שקראת, וגם מה שערן קרא קודם, רואים שיש משהו שונה שהוא נכון תמיד, אבל הוא נכון גם לנושא שאנחנו מדברים עליו, מדבר, בין אלה שכותבים על המדבר מבחוץ כאורחים, כאלה שעברו על יד, שיש להם את סימני הדרך האלה, את התפיסה הזאת של איזה יופי ואיזה מיוחד, אבל זה קצת רחוק וקצת רק להתבונן ואז לחזור לטבע הרגיל שלך, לבין אלו שכותבים במדבר. אלו שחיים במדבר וכותבים את המדבר. כשהם חיים במדבר, גם אם הם לא חיים ממש בתוך אוהל, או כל היום מטיילים בחוץ. אבל כשהם פותחים את החלון ורואים מדבר, או הולכים קצת החוצה, או כשמזג אוויר הוא מזג אוויר של מדבר, אני חושב שזה נכתב אחרת. זה כותב את הבית שלהם, זה כותב את האני שלהם, ואל רק את המתבונן מבחוץ.

זה מה שאני הרגשתי מהשירים שקראתם. אולי אני אקרא שיר של המשורר משה אוחיון, שגר בדימונה וכתב כבר מספר ספרים. הרבה מהשירים שלו הם שירים שמתכתבים עם המדבר, מדברים על המדבר, כמי שחי במדבר, כמי שמטייל בחוץ ומסתכל. הספר הראשון שלו נקרא ״חול ולימונים״. בספר יש שיר שנקרא ״בכל הצהוב הזה״.

״זֶה הַמִּדְבָּר

לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַנְמִיךְ בִּפְסִיעָה אַחַת

כְּשֶׁהָרוּחַ מְתַעְתַּעַת בְּמָתְנֶיךָ

פְּקָעוֹת שֶׁשָּׂרְדוּ אֶת הַחֹרֶף

מִדְבָּר

לַהוֹלְכִים לְצַד שִׁטְחֵי הַמִּרְעֶה שֶׁיָּבְשׁוּ עַל הָעֲקֵבוֹת

לָרְמָשִׂים בִּגְדֻלָּתָם

הַשְּׁלוּחִים אֶל הַמְּחִילוֹת

לְהוֹבִיל מַשָּׂאוֹת בָּאֶבֶן הַלּוֹהֶטֶת

מִדְבָּר

לְכָל מַה שֶׁנּוֹעַד לָעוּף בָּרוּחַ

לָעֲמֵלִים, לְפוֹרְצֵי דֶּרֶךְ

לָאֲבָנִים מִצְטוֹפְפוֹת

לְאַשְׁרוֹת נְשִׁימָה

לִמְטוּטֶלֶת

שֶׁבֵּין הַשִּׂמְחָה לַכְּאֵב

הַשְּׁתִיקָה לַמִּלִּים״

טלי: תודה עדי. לגבי מה שאמרת על אנשים שכותבים מתוך החוויה שלהם כגרים במדבר. לגבי אנשים שכותבים על המדבר כבאים אליו לביקור. בשירים שאני לפחות נתקלתי בהם, המדבר, יש לנו נוכחות חזקה בכל מקרה. גם אם הוא ברמת הסמל, גם הוא ברמת משל, או דימוי למשהו אחר. אפשר להגיד, שאני אישית, לא רואה שבעצם אדם לא חי במדבר, המדבר הוא באיזושהי עוצמה פחותה יותר, או פחות מהדהדת בשיר, כאשר הוא מופיע בו. יש פעמים שמשוררים לוקחים את המדבר למקום הפשוט של מקום צחיח, יבש וקשה. אני רוצה לקרוא שיר שמדגים את זה. שיר שכתב המשורר שחר מריו מרדכי. הוא קרא לשיר ״אלה הדברים״:

״בַּמִּדְבָּר הַזֶּה דְּרוּשָׁה הִשְׁתַּדְּלוּת לְהֵרָדֵם,

וְאַחַר כָּךְ נִדְרָשׁ מַאֲמָץ לְהַשְׁכִּים.

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:

בַּיִת מָלֵא כָּל טוּב, אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתִי.

אָב שֶׁעַל כְּתֵפָיו יֶלֶד, אֲשֶׁר לֹא הֵבֵאתִי.

בְּנֵי זוּג מִתְנַשְּׁקִים.

בַּסּוֹף אֲּנִי נִרְדָּם, וְאָז אֲנִי חוֹלֵם. תִּרְאוּ:

מֵאֲחוֹרָי הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא,

אֲנִי בַּבַּיִת, שֶׁמִּלֵּאתִי אֶת כָּל טוּבוֹ,

וְעַל כְּתֵפָי אֵינִי נוֹשֵׂא אֶת הַר נְבוֹ.״

נראה לי שהשיר מדבר את עצמו. ערן, יש לך משהו להגיד?

ערן: אני חושב ששוב ושוב חוזר הנושא הזה של דיבור במדבר. זה מה שמעניין אותי. הנושא הזה של דיבור. קול קורא במדבר. יש איזה משהו שמזמין אותנו לדבר עם המדבר, להקשיב למדבר. אולי בגלל שזה תמיד המתח בין התרבות שמנסה להדביר את המדבר, והמדבר שמנסה לדבר חזרה בשפה שהוא מבין. אני אשמח לקרוא שיר. אני חושב שהוא שיר על מדבר למרות שאין שם את המילה מדבר. זה דווקא שיר שלי. מתוך הספר הראשון של, ״בחירות״.

בֵּין שׁוֹדְדֵי-הַדְּרָכִים

לַפִּירָאטִים, תָּמִיד הֶעֱדַפְתִּי

פִּירָאטִים. כְּמוֹ הַשּׁוֹדְדִים

הֵם מַטִּילִים אֵימָה בְּטֶרֶם, נֵזֶק

וַאֲבֵדוֹת בְּנֶפֶשׁ אַחֲרֵי. אֲבָל, לֹא כְּמוֹ

הַשּׁוֹדְדִים, הַפִּירָאטִים לֹא

מַשְׁאִירִים עֲקֵבוֹת. וְהַיָּם

אֵינוֹ מָלֵא

אני חושב שזה שיר של מדבר, למרות שעוד פעם, אין פה את המילה מדבר. בגלל המתח הזה, איפה משאירים ערבות ואיך אפשר להשאיר עקבות. מה ההבדל בין ים לבין מדבר? זו שאלה שעניינה אותי. אני נמשך יותר אל המדבר, אני יודע שיש אנשים שנמשכים יותר אל הים.

טלי: אפשר לאהוב גם את המדבר וגם את הים, הכל טוב. אהבה שלמה לשני המרחבים הללו.

ערן: נכון, ועדיין, משהו במדבר תמיד יותר מסקרן אותי באיזשהו אופן. אולי זה כי כן אפשר להגיע לשם, ואחר כך הוא מוחק את השאריות. לא יודע, משהו בצהוב הזה, שגם כשהייתי בחו״ל, כשגרתי למשל בשיקגו, באזור שיקגו, והירוק שם כל כך עשיר, יש שם כל כך הרבה גוונים של ירוק, הצהוב היה היה חסר לי בעין.

עדי: ערן, אבל במדבר יש הרבה גוונים של צהוב, של חום.

ערן: נכון, נכון. כן, אני יודע, אני מסכים איתך לגמרי. אני חושב אבל במחשבה האנושית יש איזה דמיון בין ים לבין מדבר. לכן אנחנו גם צריכים לזהות את הגוונים האלה. יש אנשים שקשה להם עם הצהוב הזה, הם רק רואים את הצהוב הזה, הם לא רואים את על העושר הזה. זה מזמין למסע כזה המדבר. יש לנו הלא גם ספינות בים וספינות מדבר, גוונים. משהו, ההיבלעות הזו והספר ״חולית״ של פרנק הרברט על הניסיון להדביר מדבר, ואיזו שואה אקולוגית זה מביא על כל היקום. אני נשאר עם המדבר, זהו, סיימתי בינתיים.

טלי: מעולה. אני רוצה לעשות עוד קריאת שיר ברשותכם. שיר של יחיאל חזק. הוא כתב כמה שירים על המדבר, בדרך כלל בהקשר של כאב. אגב, לא רק הוא אלא גם חיים גורי ואחרים, כתבו על געגוע, על אובדן, עצב, כל מיני דברים שקשורים בחוויות שהם חוו במלחמות. וכשקרו, העבירו אותם במדבר. זה שיר יחסית מתון בנושא הזה, אבל כן מעביר משהו מהמנעד של הכאב. יחיאל חזק, לזכרו של פיליפ קיטאי, מראשוני אשלים בנגב.

״הולך אל כאביו בודד כמו מדבר

כמוהו נודד עד הטיפה האחרונה בחול אוזל

עכשיו יבוא החיוורון

אל ההרים, מתון במידותיו מודד את צעדיו

סופר קולות תופים.

עדים למדברו אביו

אמו אחיו ואחיותיו אשר הלכו איתו עד

סוף הזיכרון, עד סוף הרוח הנושבת

בגרונו, עד סוף הארץ הנושבת.

כאן האבן.

לך אל המדבר

הרחק את נדודיך

ארץ שועלים וצפע

לאסוף את בדידותך כמוהו – ״

יחיאל חזק. תרצו להגיד משהו על השיר שקראתי?

עדי: כן טלי, אני עוד פעם, אני מצטער שאני חוזר, אבל גם השיר הזה וגם עוד פעם שירים שגורי כתב הרבה פעמים, הם עם איזושהי ערגע לאותו מדבר שהם חוו באמת במלחמות, עם הרבה אבדות של אנשים, ופחות למדבר, לחיים במדבר, לחיות של המדבר, להתרחשות שיש במדבר. זה גם מדבר שהוא מאוד סימבולי. מאותו מדבר שחצינו כדי להגיע לישראל ממצרים, וכל הדברים האלו, אז אני עדיין, ואני לא אומר שאי אפשר לא לחיות במדבר ולכתוב על המדבר, או לאהבו מדבר. מי שגר במדבר יכול גם לאהוב את הים, אני מתחבר פה לערן, אני גם לא כל כך אוהב את הים, אבל עדיין, אני חושב שיש איזשהו פער או שוני.

עוד פעם, הוא לא מיוחד למדבר, הוא גם נכון למישהו שגר בעיר. אם הוא כותב על החוץ, הוא כותב על זה בעיניים של מישהו שגר בעיר. איזושהי ערגה, או משהו שהוא רוצה שיהיה, או מה שהוא חולם שיש שם, או איזו הנאה שיש לו מחוץ לעיר, לעומת החיים היום-יומיים העירוניים שלו. באמת הרבה מלחמות שלנו קשורות גם במדבר, אז יש לנו גם הרבה שירים שמחברים בין המדבר, מהתנ״ך ועד ימינו אנו, לבין המלחמה והאובדן לצערי.

טלי: נכון, אני מצטרפת למה שאתה אומר. אני לא מרגישה אבל שיש סתירה. באיזשהו מובן המדבר, להבנתי, נותן איזשהו מרחב זמן ומקום אחר. ובעצם, גם אדם שגר במדבר, ומגיע לאמצע המדבר, כשהוא מגיע אל המרחבים הפתוחים, הוא עובר באיזשהו מצב טרנספורמטיבי. הוא בעצם מגיע למקום שבו הוא חי בקצב אחר של זמן מחייו בתוך העיר. גם אדם שלא חי במדבר, כמוני, כשאני באה למדבר אני מרגישה שנסעתי לחו״ל. זה ממש עולם אחר מבחינתי, הכל מרגיש מאוד מאוד אחר. יש שיר שאני אשמח לקרוא שקשור לקצב של המדבר. כתב אותו טוביה ריבנר. השיר נקרא ״לאט״, הוא כבר אומר בדיוק מה שרציתי להעביר.

״לאט שוב, לאט

אולי לבצבץ במדבר

לנסות לאט

לשיש בציה, וכעשב השדה

לאט לפקוח

עין, אולי אפשר

באמת, לראות דבר מה

נמלה, ללמוד, אולי

ניתן להניע יד, לאט, או אצבע, אולי

שפתיים, לאט לאט, הללויה.״

זה טוביה ריבנר. אולי יש לכם משהו להגיד?

עדי: אני רוצה לקרוא לכם עוד שיר שלי על המדבר, שבאמת עוד פעם מתכתב כפי שאמרתי, עם הילדות של. הוא גם נקרא ילדות. כמי שעוד פעם, אני מסכים טלי, הסוף אנחנו לא גרים ממש במדבר, אנחנו גרים בעיר במדבר, או בישוב כזה או אחר במדבר. המרחק הזה של המדבר המחלון, הוא מרחק הליכה שאפילו לא צריך לחצות קילומטרים ובכל זאת הוא נותן איזה כיוון אחר או פרספקטיבה אחרת. השיר נקרא ״ילדות״

״כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים יָפִים

הִנַּחְתִּי עַל הַשְּׁבִיל שֶׁנִּקְשָׁר כְּמוֹ חֶבֶל

מִבַּיִת הוֹרַי וְעַד לִשְׂפַת הַתְּהוֹם

שֶׁצּוֹפֶה אֶל יָם הַמָּוֶת.

וְגַם תַּגְלִיוֹת גְּדוֹלוֹת

שֶׁל יֶלֶד קָטָן

שֶׁבְּלֵילוֹת טוֹבֵעַ בְּחוֹלוֹת הַנּוֹדְדִים.

שֶׁלֹּא לְדָבָר עַל אָהֲבָה.

וְהִנֵּה עַתָּה, כְּשֶׁאֲנִי נִזְרָק

מֵרֶחֶם הַמִּדְבָּר אֶל הַמַּיִם הַגְּדוֹלִים

אֲנִי מֻכְרָח לְפָרֵשׁ לְבַדִּי

אֶת הַצִּמָּאוֹן.״

טלי: איזה יופי עדי. תודה, מקסים.

עדי: תודה. אני לא רוצה לפרש. כמובן, לא את השיר שלי. אבל אני חשוב שבאמת יש פה גם, הרבה פעמים בשירה אנחנו חוזרים אל הילדות שלנו, אל מה שהיינו, אל מה שחווינו, אל מה שקיבלנו, אל נוף ילדותינו מה שנקרא. יום אחד צריך לצאת גם מהמדבר הזה, גם מהמרחב הזה, אל החיים עצמם. אל מרחב הזמן שהוא לא מרחב הזמן של המדבר, כמו שרובנו חיים היום. עבודה, משרד, העיר וכדומה. בשבילי המדבר הוא הרבה פעמים גם געגוע.

טלי: איזה יופי. מדבר הוא לפעמים גם געגוע. אני מאוד מזדהה עם זה. ערן, היית רוצה להגיד משהו, או לקרוא שיר? אני רוצה להציג ספר שהייתי גם רוצה להמליץ עליו. ספר שנקרא ״שפת מדבר״ שכתב דוד רשתי שהוא במקרה גם איתנו בשיחה כשותף שקט וגם פתח את המפגש שלנו. הספר ״שפת מדבר״, הוא לא סתם קרוי כך, מכיוון שחלק גדול מהשירים בעיקר בהתחלה, קשורים במדבר. זה ספר מאוד מיוחד. הייתי מאוד רוצה לקרוא שניים שלושה שירים מהספר, גם כדי לתת את הרוח הנושבת מתוכו.

״פרח במדבר,

זקוף וגאה.

מהיכן הוא שואב כח

לינוק מים מהאדמה

לבשם האוויר בריחו

להעמיד פירותיו

להפיץ זרעיו.״

שיר נוסף.

״לא לכל הנחלים במדבר ניתן שם.

יש המתחילים כתקווה גדולה

במפער צר מראש ההר

ונשפכים במהרה לערוץ רחב.

יש המתפתלים כנחש בין מפל למפל

עד שמסתיימים במניפה גאה לתוך נהר גדול.

כששואלים אותי

מה אתה מוצא בערוצים השוממים

אני מספר על יופי סמוי

ושלווה.״

שיר אחרון.

״בחושך נכנסתי למדבר נמיב

ובחושך יצאתי ממנו

המדבר נשאר דומם

רוח קלה נשבה

כיסתה בחול את עקבותיי.

לא נותר כל זכר להיותי

רק פיסות דקות של זיכרון

במדבר ראשי״

מכיוון שדודו הוא שותף שקט לשיחה שלנו, אבל עדיין יכול להצטרף. נשמח לשמוע על החוויה שלך בפרסום הספר עם כל שירי המדבר שלך, ואיך אתה מבחינה אישית פוגש את המדבר בשירה ואת השירה במדבר.

דודו: מדבר מלווה אותי הרבה מאוד שנים בנדודים. נדודים גם אל המדבר ומהמדבר. זאת אומרת, אני מוצא את עצמי בתנועה מתמדת. תמיד חשבתי שאני יוצא דופן, ואז גיליתי בשנה האחרונה בעיקר, הרבה מאוד אנשים שגם נמצאים בתנועה הזאת. של להיכנס ולצאת מהמדבר. לבוא ולחזור. כל הזמן להיות בתנועה. אני חושב שהספר הזה היה מן מאמץ די גדול. את עזרת הרבה בו ותודה לך. להוציא לאור את הדברים האלה שהצטברו במשך הרבה מאוד שנים ולנסח אותם בצורה יותר מדויקת. זה תהליך. אני רוצה להגיד עוד משהו בנוגע לדברים שדיברנו עליהם גם בהתחלה של השיחה וגם עכשיו.

לי, בתור אדם שחי במדבר לאורך השנים, תקופות. תמיד קיימת במדבר ציפייה, לפחות אצלי, לגשם. גשם, למי שחי במדבר, באזורים מסוימים גם נותן את הציפייה לשיטפון. שיטפון זה אירוע מאוד גדול במדבר. השיטפון זה דבר שמנקה ומטהר. הציפיה הזו לגשם וכמובן לשיטפון, היא ציפייה ללא נודע. יש המון אי וודאות אם בכלל יבוא גשם, ואם הוא יהיה מספיק עוצמתי כדי להביא איתו שיטפון. אני חושב שאנחנו, בהתייחס לאיפה שאנחנו נמצאים כרגע בזמן, הדבר הזה שאנחנו רואים לו קורונה. בתקופה הזו אנחנו נמצאים גם בציפייה שכזאתי. בעצם שיהיה איז הניקוי ואיזו רגיעה, אבל ממש, ממש לא ברור לנו מתי זה יקרה.

אני רוצה להגביל את זה לדבר אחר שקיים אצל אנשים שלא חיים במדבר, וזה קשור אולי גם קצת לסתיו. אני יודע שזה לוקח את זה קצת למקומות אחרים, אבל הסתיו מתקשר אצל רבים מאיתנו לשלכת. כשאנחנו מסתכלים על עץ בשלכת, הוא נמצא באיזשהו מדבר לעצמו. אנחנו לא יודעים מתי בדיוק תבוא השלכת. כדי שתהיה שלכת לעץ מסוים, הרוח צריכה להיות מספיק חזקה כדי להוריד ממנו את כל העלים. זה גם אי וודאות מסוימת. אי הוודאות סובבת את חיינו בהרבה מקומות, גם כשאנחנו לא נמצאים במדבר. אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופה כזו כעת בבירור. מתי תבוא הרוח, מתי יבוא השיטפון שינקה ויטהר ויאפשר לנו להתנקות מכל הדבר הזה שאנחנו נמצאים בו.

אם אני חוזר לספר שלי, שזו נקודת השאלה שלך, אני חושב שבספר שלי היה איזה סוג של התנקות. היה לי צורך להתנקות מדברים מסוימים והספר הזה העביר את זה. את המקום הזה שרציתי להתנקות, וגם לספר קצת את המדבר שלי, את החוויה המדברית שלי שהיא חוויה רבת שנים והיא משתנה עם השנים. אני חווה את המדבר לאורך השנים בדרך אחרת. זה רצת לגבי הספר והכתיבה שלי.

טלי: איזה יופי. תודה. נחזור לערן, תרצה לקרוא משהו משלך?

ערן: בשמחה. קודם כל, ההתפעלות מהנוף של המדבר, שהייתה פה בשירים שקראת של דוד, זה מזכיר לי את ההתפעמות שיש בשירים של ס׳ יזהר. הדקדוק בלשים לב למדבר, לכל הפרטים. למשל בימי צקלג כשהוא מתאר את שני הערוצים העמוקים והנרחבים, ואיך הוא מתאר את כל האבק הזה של המדבר, את הוואדי ואת סוגי האדמה ואת הפרטים והצבעים. גם עדי הזכיר מקודם, יש הרבה עושר במדבר. יזהר ידע לראות היטב את העושר הזה ובעצם הפגין עליו איזה סוג של בעלות. עדיין יש פה איזו היקסמות מהדבר המופלא הזה. אני רוצה לקרוא שיר שלי, על העניין הזה של המדבר שבעצם לא אכפת לו. אנחנו נשאר או נלך, האדישות הזו, יש איזו אדישות של המדבר לקיומנו. כמה שאנחנו מנסים, הוא תמיד חוזר. זה השיר.

״הָאָבָק בַּחֶדֶר הַזֶּה

נוֹזֵל עָיֵף מֵהַתְּרִיסִים

וְנוֹגֵעַ בַּאֲוִיר בְּמִילְיוֹנִים

שֶׁל קַוִּים וְהוּא פּוֹרֵשׂ עַצְמוֹ

כְּמוֹ בֶּן בַּיִת עַל הַמִּטָּה

וּמִתְרַפֵּק עַל הַסְּפָרִים

הַחֲדָשִׁים וְהַיְּשָׁנִים לְלֹא הֶבְדֵּל

לְלֹא מַשֹּׁא וְיֵשׁ בּוֹ רְגָעִים

שֶׁהָאָבָק כִּמְעַט פְּלוּמַת אֲוִיר רַכָּה

עוֹשֶׂה עַצְמוֹ שָׁקֵט כָּזֶה שֶׁל תַּתְחִילוּ בִּלְעָדַי

אֲנִי לֹא פֹּה וְהוּא עוֹטֵף הַכֹּל

כְּמוֹ זְמַן נִרְאֶה בְּמִיקְרוֹנֵי הָאוֹר

הֲכִי קְטַנִּים עַל הַפָּנִים שֵׂעָר

חָזֶה יָרֵךְ שֶׁלָּךְ וְלֹא מַרְפֶּה

וְלֹא הוֹלֵךְ לְשׁוּם מָקוֹם

גַּם כְּשֶׁנֵּצֵא הוּא יִשָּׁאֵר

וְלֹא יִשְׁאַל מָתַי נַחֲזֹר

גַּם אִם נָמוּת וְגַם אִם לֹא

מֵאָז וְעַד בִּכְלָל.״

טלי: נהדר, ערן תודה. אני רוצה לקרוא עוד שיר. שיר קצר של נורית זרחי. משהו בסגנון המאוד מיוחד שלה. ״עופו ציפורי מדבר״.

״עופו ציפורי מדבר שכנפיהן

זהב שוקף

בהידלק מנורות קלף

קוראות יוקירי יוקירי

חותכות מעל למים כחולי

בלתי אפשרי״

אלו ציפורי המדבר של נורית המקסימה והנהדרת. הייתי רוצה לקרוא עוד שיר של משוררת בשם אורה ערמוני, שאפילו כתבה ספר, במדבר דברים נראה לי קוראים לו, שעוסק הרבה במדבר. השיר נקרא ״ניסיון נואש להיאחז בריח המדבר״:

״לא לתאר ביקשתי אתכן המילים.

להיות, ביקשתי, לחיות.

זו הפעם להיאחז בריח מדבר ומלואו

לא לתת לו לחמוק.

להיות ריח אדי בוקר

צעיפי געגועים חולפים בלחישה

להיות ריח כח מתפרץ

ריח חולשה

להיות ריח חם

ריח דם

לידת שמש

קורעת ירחי מצוקים

להיות ריח שקיעה

כמיהה ורודה

ריח שיירת בשמים.

ריח רוש ולענה להיות, צורב

ריח זיעת אוהבים

להיות

מלח כאב

להיות ריח נשימת חליל צרודה

אנקת מיתרי צ׳לו

ריח תבוסה.

ריח גבר ריח אישה״

בחרתי לקרוא את השיא הזה כי זה היה מעניין בעיני המוטיב של הריח של המדבר, שלא חשבתי עליו. אני יכולה לתאר נופי מדבר. אולי במובן של חוש השמיעה, את הדממה והשקט של המדבר, אפילו מגע, להיאחז בסלעי המדבר, אבל על ריח המדבר לא חשבתי. אורה ערמוני נותנת פה מבט יפה של ריח. אגב, נורא קשה לתאר ריח. לא רק בספרות, אלא גם בשירה. כמובן שלא נוכל לקרוא ולדבר על כל האספקטים של שירה מדברית, ויש המון כאלו, אבל אנחנו מתחילים להתקרב לסוף. עדי, תרצה להגיד משהו?

עדי: בסוף אני רוצה להקריא שני שירים ולהכניס אותנו לעיר בתוך המדבר. כמו שאמרנו, אנחנו גרים בדרך כלל בישוב, בעיר. יש לנו הרבה צמחיה שלאו דווקא מתכתבת עם מה שיש בחוץ וכדומה. אחד הספרים שאני כתבתי הוא ספר שירים ומסלולי טיולים בעיר באר שבע, בכל רחבי העיר ובשולי העיר. אני רוצה לקרוא שני שירים שהם איזשהו מבט שלי על המדבר בתוך העיר. זה אפילו קצת מדבר על הלנקות שדוד דיבר קודם. השיר הראשון נקרא ״קרקס באר שבע״

הַזַּרְזִירִים מַפְלִיאִים בִּמְעוּפָם לְעֵת עֶרֶב

כְּלוּלְיָנִים מֵעַל גַּג בֵּית הָעִירִיָּה.

בָּא הַסְּתָו.

בַּבֹּקֶר, הַגֶּשֶׁם מְתַעְתֵּעַ בַּיְּלָדִים שֶׁנִּשְׁלָפִים

לְבֵית הַסֵּפֶר מִקֻּפְסְאוֹת הַבֶּטוֹן הָאֲפוֹרוֹת שֶׁל הַשִׁיכּוּנִים

בִּשְׁכוּנָה א’, כְּאַרְנָב מִכּוֹבַע קוֹסְמִים. כְּבָר חֹרֶף.

עִם הָאָבִיב, יַלְדַּת הַגּוּמִי

נִמְתַּחַת בֵּין שִׁפּוּלֵי הַגְּבָעוֹת

וּמְחַלֶּקֶת פְּרָחִים בְּצָהֹב וְאָדֹּם.

אִם לֹא תָּבוֹאִי

הַקַּיִץ הַחוּם וְהַחַם יִבְלַע אוֹתִי בְּשִׁנָּיו

כְּמוֹ הַטִּיגְרִיס הֶעָנָק שֶׁחוֹתֵם אֶת הַמּוֹפַע.

זה היה שיר אחד שמדבר על חילופי העונות שיש לנו פה במדבר. אני רוצה לקרוא עוד שיר אחד שהוא גם שיר שנכתב לאותה העיר, אבל גם קצת אחרת. הוא נקרא ״צריך״

תָּמִיד צָרִיךְ לְנַקּוֹת מִמֵּךְ אֶת הָאָבָק

אוֹ שֶׁלֹּא

צָרִיךְ לְהָעִיר אוֹתָךְ בְּכָל לַיְלָה מֵחָדָשׁ

אוֹ שֶׁלֹּא

צָרִיךְ לָשִׂים אוֹתָךְ עַל הַמַּפָּה

אוֹ שֶׁלֹּא

צָרִיךְ לְהִתְנַצֵּל

תודה רבה טלי וערן ודוד.

טלי: תודה לך עדי, מקסים. ערן מה תרצה להוסיף, לקרוא?

ערן: האמת שאני נהנה ממה שאתם מקריאים. אני אקרא שיר על נוף מדברי דווקא.

טלי: אוקיי.

ערן: שיר של ג׳ורג׳ מתיא איברהים ביחד עם ישראל אלירז. שיר משנת 1979. הם כתבו אותו ביחד, מתוך מאזניים. השיר נקרא ״המדבר״ זה אולי יהיה קצת מה שעדי הצביע עליו קודם, קצת רומנטיקה של מדבר, אבל הדיוק בתמונה ובצבעים, אני חושב שזה מחייב הקשבה.

״על גבול העשב השרוף

שם בטיט, מאחורי גדר

שחורה כאישה נגועה

בתוך רקמת העלים היבשים

של העץ המת

בקש

שאני עולה בו לתצפית

מבין תנועת שיחי חרדל הבר

תשוקה לבנה

בקצה סמטה כמנהרה

מדבר קשור בקשר

של שתיקה

רך מכל כחול קל

אני נשבע כילד שמשהו

לגעת בו כשיחלוף על פניי

מפליג משם והלאה

או צף בתוך השקט

המיועד לגדולות

מעין הגס

מתאפק בעץ״

טלי: יפה ערן, תודה. אני רוצה לחתום בנימה קצת הומוריסטית יחסית, בשיר שכתב רוני סומק שנקרא ״גמלים״:

״’כמה גמלים אתה רוצה

בשביל הבת שלך?’ שואל אותי

מוכר התכשיטים בשוק של אנטליה.

ופתאום יתד השנים כבר לא תקועה

בשולי יריעות האוהלים המתנופפים

ברוח.

ככה זה. אתה מוליד ילדה ליד שאריות הפרדסים

בפתח תקווה, מגדל אותה קרוב לחיות המפהקות

בספארי של רמת גן, והנה שטיחי מדבר נפרשים

מתחת לרגליה.

ואני מקשט בחרוזי ענבר את האוכפים

שחלפו פעם בחמסין

מנואבה

לראס מוחמד.

אז היו ימי

חולות נודדים.״

זהו, אנחנו מפליגים כמעט שעה לתוך השירים. היינו יכולים כמובן להמשיך עוד ועוד כי אני, לפחות כשהתחלתי לאסוף חומרים לנושא של הסדנה שלנו, של שירה מדברית, ראיתי פשוט, וואו, המון, המון שירים בהרבה מאוד ספרים. אצל יהודה עמיחי אגב, לא התייחסתי אליו כמעט, יש המון שירים שקשורים במדבר ולעוד הרבה אחרים שלא נגענו בהם. אין מה לעשות, לא ניתן לגעת בנושא הכל כך רחב הזה בכל כך מעט זמן. כן אפשר לתת טעימה, ואני מקווה שאת הטעימה הזו הענקנו לכל המאזינים והמאזינות שלנו. אני רוצה להגיד תודה שוב, לדוד רשתי שאירח אותנו לפודקאסט הזה, לעדי וולפסון, לערן צלגוב. אני טלי וייס, משוררת ועורכת, שמחתי להנחות את המפגש הזה.

דודו: תודה רבה. אני גם אחתום ואגיד שזה היה ממש מרתק. אותי באופן אישי זה מאוד מרתק. זו הייתה תוכנית ארוכה מהרגיל. תודה לערן, תודה לעדי וכמובן לטלי, המון, המון תודה. להזכיר לכם, כל התוכניות שלנו נמצאות באתר midbar.org וגם זמינות ב-spotify וב-itunes . תמשיכו להאזין לנו.

עדי: תודה.

טלי: תודה רבה, להתראות.

טלי וייס, פרופ׳ עדי וולפסון, ערן צלגוב :שירה מדברית

טלי וייס

פרופ׳ עדי וולפסון

ערן צלגוב

רשימת דיוור

!תודה