ראיון עם פרופ׳ יורם יום-טוב

פרופסור יורם יום-טוב הינו זואולוג רב תחומי, מחנך ומנהיג בפעילות ציבורית לשמירת טבע
בשיחה הוא מתאר מחקרים שעשה במדבר במשך השנים ואת חשיבות שמירת הטבע וממשק האדם עם המדבר

מראיינים: דודו רשתי ורותי גובזנסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

– כתובת אימייל: yomtov@tauex.tau.ac.il
– פרופיל באתר אוניברסיטת תל-אביב

דודו:    שלום לכולם, אנחנו בתוכנית של דעת מדבר. יש לנו את הכבוד הרב היום לארח את פרופסור יורם יום-טוב באוניברסיטת תל אביב. שלום רותי.

רותי:    שלום דודו, שלום יורם.

יורם:    שלום וברכה.

דודו:    אנחנו נמצאים שוב בימי הקורונה אז השיחות שלנו מוקלטות בזום, אז איכות השיחה היא פחות מבדרך כלל, אבל אנחנו נסתדר. נתחיל בשאלה הראשונה, רותי?

רותי:    נעים מאוד, אני שמחה שאנחנו מדברים. אני רוצה לבקש ממך לספר על עצמך לקהל המאזינים שלנו. אם נחבר את זה אחר כך למדבר, מה טוב.

יורם:    אוקיי, אז אני, כמו שאמרת, פרופסור בגמלאות של אוניברסיטת תל אביב. המקצוע שלי הוא זואולוגיה, זואולוגיה – אקולוגיה. במהלך השנים עבדתי אי אלו פעמים במדבר, בעיקר בנגב, אבל גם במדבריות בצפון אמריקה ובאוסטרליה קצת. ההיכרות שלי עם המדבר התחילה כשהייתי ילד, נער במחנות עולים. זו תנועת נוער קטנה שפעלה אז בארץ. הם היו נהגו לחקות את המסעות שהפלמ״ח עשה. מסעות רגליים של שלושה ארבע ימים במדבר ברגל, עם כל הציוד על הגב פחות או יותר. הייתי בן 16 כמדומני בטיול הראשון הזה שהיה בסביבות חנוכה. היה חופש בבית הספר התיכון וזו הייתה הזדמנות לעשות טיול. נסענו במשאיות והלכנו שלושה ימים במדבר בהרי אילת, קצת צפונה מאילת.

אני מאוד, מאוד התרשמתי מהמדבר, הוא שבה אותי. התחלתי לטייל, היינו כמה חברים מהתנועה שמדי פעם היינו עושים מסעות במדבר בעצמנו, בנוסף לאלו שהיינו עושים ביחד עם קבוצות גדולות יותר. ככל שטיילתי יותר, יותר נמשכתי. בשלב מסוים, כאשר גמרתי את התואר הראשון, פנה אליי יהושע כהן משדה בוקר, אדם שהיה מאוד ידוע בארץ, הוא היה חבר לח״י בזמנו. הוא האיש שרצח את הרוזן ברנדוט וגם ניסה לרצוח את הנציב העליון ולא הצליח. אחר כך תפסו אותו והוא ישב כמה שנים בבית סוהר, ואחר כך במחנות מעצר באריתריאה. יהושע היה אחר כך השומר של דוד בן גוריון, שהיה יריב מר של הלח״י. כשבן גוריון פרש לשדה בוקר, יהושע התבקש להיות האיש האחראי על בטחונו ולהיות אחראי על מחלקה של החיילים ששמרה על בן גוריון, והם התיידדו. אחרי זמן מה, הוא היה האיש שמונה על ידי האגודה שנקראה אז ״קרן הנגב״, להקים את בית

ספר שדה במדרשת בן גוריון, שקוראים לה בטעות מדרשת שדה בוקר. זו לא מדרשת שדה בוקר, זו מדרשת בן גוריון. חברי שדה בוקר די מרוגזים שקוראים להם מדי פעם מדרשת שדה בוקר. על כל פנים, יהושוע הזמין אותי להיות מדריך בבית ספר שדה ואני הסכמתי. שאלתי אותו במה זה מחייב אותי. הוא אמר ׳בשנה הראשונה אל תעשה הרבה, תסתובב בשטח איפה שאתה מבין ותכין תוכניות לימודים לחניכי בית ספר שדה. ידריך אותך, יעבוד יחד איתך מיכאל גל מקיבוץ יגור, ונראה.׳ אמרתי ׳שנה אני אסתובב? אני מכיר כבר את הנגב.׳ והוא אמר ׳שנה׳. אז זו באמת הייתה שנה כזו, כל שבוע הייתי מגיע לשדה בוקר לארבעה ימים, שאר הזמן למדתי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. 

כל שבוע הייתי בא ביום ראשון באוטובוס, ומתחיל לטייל בסביבה. עשיתי לי תוכנית קבועה, פעם בשבוע הייתי מגיע לאגם ירוחם והסביבה, פעם בשבוע הייתי הולך למעיינות של רמת עבדת, עין עבדת, עין עקב, עין זיק וכן הלאה. יום אחד, או יומיים לפעמים, הייתי תופס את האוטובוס לאיזו נקודה בסביבה והייתי יורד והולך ברגל למקום יותר רחוק. לכיוון הגבול המצרי בדרך כלל או לנחל צין, וככה הכרתי יותר ויותר את המדבר. אז, תוך כדי זה, עשיתי את עבודת המאסטר שלי, ותוך העבודה הזו, גיליתי את החלזונות של המדבר ואמרתי ׳על זה אני אעשה את הדוקטורט׳. למה חלזונות? מה כל כך מעניינן בחלזונות במדבר? מה בכלל מעניין בחלזונות? ובכן, יש הרבה דברים מעניינים. יש בעולם כ-100,000 בעלי חיים השייכים למחלקה הזו של החלזונות. וכמה מהם, בודדים, חיים באזורים יבשים. זה דבר מאוד מפליא מכיוון שהמדבר כידוע, הוא חם ויבש. גם חם וגם יבש. לא כל חמים ויבשים, יש מדברות ארקטיים שהם יבשים אבל קרים, אבל המדבר שלנו הוא מדבר חם ויבש.

החלזונות, כאשר הם זוחלים, כאשר הם פעילים, הם מאבדים מים לסביבה החיצונית, במהירות של שטח פנים של מים גלויים לסביבה. כמו שנשים כוס מים ונשים במדבר: ההתאדות המים מהכוס היא בקצב ההתאדות של החלזונות הפעילים. אז איך הם נשארים בחיים? מילא בחורף, אבל בקיץ, איך החלזונות האלה חיים? זו שאלה אחת שהטרידה אותי ולא עבדו על זה. השאלה השניה היא, החלזונות האלה, שחלקם ישן כל הקיץ כאשר הוא מחובר לאיזה ענף של שיח, או על סלע, זה ממש ארוחה זמינה לכל בעל חיים. אז איך הם לא נטרפים? זו ארוחה שיש בה מים, 90% מגופם של החלזונות, אני לא מדבר על קונכיה כמובן, אלא על התוכן, הוא מים. והשאר, חלק גדול מזה זה חלבון. אז בעצם ישנה ארוחה שאין לה שום אמצעי התגוננות חוץ מהקליפה הדקה שלה, וכל בעל חיים שרוצה ארוחה, יכול לגשת, לקטוף חילזון, אם זה ציפור או יונק או כל דבר אחר, ולאכול אותו.

אז איך הם נשארים? איך בכלל מצליחים החלזונות האלה לחיות במדבר? במדבר ליד שדה בוקר ישנם בעיקר שני מינים של חלזונות. אחד נקרא Helicella, לא יודע איך היום קוראים לזה בדיוק היום, אבל אני חושב שקוראים לזה חלזונית בעברית, והשניה Sphincerochila, לבנונית, ושניהם חיים בערך באותם מקומות, אבל הם מאוד שונים אחד מהשני. ללבנונית יש צבע לבן, לבוגרים יש צבע לבן בוהק והקליפה שלהם עבה יחסית. מה זה עבה? יכול להיות מילימטר, מילימטר וחצי או קצת יותר. החלזונית, היא יותר מנומרת בצבעיה, וקליפתה דקה יותר. בקיץ הם מסתתרים, הם מפרישים סיד על הפתח של הקונכיה, ובכך הם בולמים את איבוד המים במידה רבה מאוד, נדבקים לעיתים קרובות או לשיח, או מתחפרים באדמה ומסתתרים עד הגשם הבא בתחילת החורף הבא. מסוף האביב, ועד החורף הבא הם במה שנקרא תרדמת קיץ.

אז איך הם חיים? התחלתי לעבוד על הדבר הזה ובחרתי מקום לעבוד בעקבות חבר שלי, יקי פרידמן שלימים היה פרופסור לבוטניקה אצלנו והוא עשה באותה תקופה דוקטורט בבוטניקה על תחרות בין צמחים באיזשהו ואדי על יד שדה בוקר. אז אמרתי ׳נו, יקי כבר אסף את החומר הבוטני ואני אוסיף עוד נדבך, את הנדבך של החלזונות׳. התחלתי לעבוד על זה ואז התברר לי ששני החלזונות האלו אמנם נמצאים בשני המפנים, אבל הלבנונית נמצאת בעיקר במפנה שפונה דרומה, נקרא לו המפנה הדרומי. והחלזונית נמצאת במפנה שפונה צפונה, נקרא לו המפנה הצפוני. עכשיו, זה היה דבר מעניין כי לכאורה זה בדיוק אותו השטח, הוא מקבל את אותה כמות הגשם, אולי, חשבתי, אותה כמות קרינה, הטמפרטורות לא כל כך שונות.

אמנם במפנה שפונה דרומה יש יותר שעות שמש במשך היום והוא יותר מתחמם, אז הוא יותר מדברי והלבנונית שחיה על המפנה הזה, יש לה קליפה לבנה והיא מחזירה אור. בדקתי את זה ו-95% אור מהאור שאנחנו רואים  של השמש, הוא מוחזר מהלבנונית הזו ואז היא יכולה במידה מסוימת להצטנן או לא להתחמם לחום של הקרקע שיכול להגיע בסביבה הזו ל-55 מעלות. היא מגיעה לכמה מעלות פחות, אבל בכל זאת מה ההבדל? כשהתחלתי לבדוק את זה, גם בהסתמכות על העבודה של יקי וגם לבד, התברר שאפשר להבין את החיים של החלזונית רק אם מבינים את הסביבה הפיזית שבה הם חיים. מה היא הסביבה הפיזית? הסביבה הפיזית היא הגיאולוגיה, הקרקע, האקלים והצומח כמובן ששם חיים החלזונות. מה מצא יקי שם?

התשובות התבררו ליקי מתוך זה שהוא קרא עבודות של גיאולוגים ומטאורולוגים. המדרונות שבהם נחצבה באופן טבעי דרכו של הוואדי שבו עבדנו יקי ואני, מכוסים בחלק העליון שלהם בצור חום מאוד אופייני לתקופה שנקראת ״קמפן״, צור קשה. עכשיו הצור הזה, חשוף בעיקר בראשי המדרונות הפונים דרומה, ואילו במדרונות שפונים צפונה הוא מכוסה בלס. איך הוא מכוסה בלס? מכיוון שכל יום במדבר, או בארץ, מאחר והיבשה מתחממת בקצב אחר מאשר הים, אז כל יום היבשה מתחממת מהר ובבוקר המאוחר, שעתיים שלוש אחרי זריחת השמש, מתחיל זרם אוויר חם, רוח כזו או תרמיקה, עולה מן היבשה כלפי מעלה. אז, אוויר קר מעל הים, חודר ליבשה ויוצר רוח. לרוח הזו קוראים בריזה, בריזת ים. הבריזה הזו נושבת, לא במהירות גבוהה, 20 ,30 קמ״ש. היא נכנסת אל תוך הארץ וכשהיא מגיעה למדבר, היא מתחילה להרים את קרקע הלס, את הגרגירים העדינים הקטנים של קרקע הלס, והיא סוחבת אותם איתה. 

כאשר היא מגיעה לואדיות האלה, היא עוברת את המפנה שפונה דרומה, יורדת אל תוך הוואדי ועולה במפנה שפונה צפונה. כאשר היא עולה במפנה, שוקע הלס על המפנה הפונה צפונה, ומדרגת הסלע הזו נעלמת. מה זה שייך לחלזונות? הטורפים העיקריים של החלזונות, הם מכרסמים שנקראים קוצנים. יש גם מכרסמים אחרים שם לעיתים שנקראים נמנמנים, אבל זה בעיקר קוצנים. הם לא חופרים לבד את המחילות שלהם, הם מסתייעים במחילות טבעיות או מחילות שכרו בעלי חיים אחרים. מאחר והלס מכסה את כל המפנה שפונה צפונה, ואילו במפנה הדרומי נוצרת מדרגה של סלע בראש הוואדי, הם מוצאים משכן דווקא במפנה הדרומי ומצליחים לחיות שם. החלזונית לא מצליחה לחיות שם. למה? שוב, זה דבר שבדקתי אותו, משום שהקליפה של החילזון היא דקה והיא נאכלת ומתפצחת בקלות בשיניהם. ולכן, רוב החלזונות שמוציאים במפנה שפונה דרומה הן הלבנוניות. המיעוט, זה המין האחר וההיפך המפנה הצפוני. אז כבר שאלה אחת פיצחתי. 

ההבדל והתפוצה השונה שבין שני המפנים, נובע בראש ובראשונה מנוכחות הטורף. הטורף יכול לחיות יותר טוב במפנה הדרומי כי יש לו שם מחסה. זה קשור בגיאולוגיה ובמטאורולוגיה שמשפיעות על הקרקע. כלומר, רק בזכות ההבנה שיקי הכניס אותי לתוכה של הגיאולוגיה, הקרקע והאקלים, אפשר להסביר את התפוצה השונה בשני המפנים. זו הייתה שאלה אחת ששאלתי. בדקתי אותה גם בצורה ניסויית, למשל לקחתי לבנוניות ודיקקתי את הקליפה שלהן בעזרת חומצה מהולה מאוד ונתתי אותן לקוצניים בשביה לאכול. כמובן שבדקתי גם את צפיפות המכרסמים בשני המפנים. כל שלושה שבועות הייתי נוסע לשם עם מלכודות, לוכד מכרסמים וסופר חלזונות ובודק את זה. שאלה שניה שעניינה אותי זה הרבייה.

האם יש הבדל בשיעור הרבייה בין החלזונות במפנים השונים? במפנה שפונה צפונה, מספר החלזוניות היה גדול בהרבה. לא רק שהן היו בפרופורציה יותר גדולה מאשר הלבנוניות, אלא גם המספרים האבסולוטיים שלהם היו הרבה יותר גבוהים. התחלתי לחקור את הרבייה שלהם, עכשיו, החלזונות האלה מתרבים רק אחרי הגשם. כשהקרקע ספוגה  מים החלזונות מזדווגים. כל אחד הוא גם זכר וגם נקבה, הם הרמפרודיטים. הם חופרים בור בעומק של שניים, שלושה, ארבעה סנטימטר בתוך הקרקע, מטילים ערימה של ביצים, מכסים את הפתח של הבור הזה ועוברים הלאה. לפעמים הם מטילים כמה פעמים בעונה אחת. תלוי בגשם ותלוי בגודל הגוף. 

בדקתי את שיעור הרבייה שלהם וכן הלאה, ואת התכולה הקלורית של הביצים. התברר שהם מאוד שונים. הלבנונית, יש לה ביצים טעונות באנרגיה, יש בהן שומן. והחלזונית להיפך, לא טעונות כמעט באנרגיה, אבל הן מטילות הרבה יותר ביצים מהלבנוניות. תהיתי מה קובע את גודל התטולה של השבלולים האלה בשני המפנים. סימנתי משבצות מסוימות, גידרתי אותן, ספרתי את החלזונות, סימנתי אותן. בדקתי ועשיתי גם ניסוי בעניין הזה. גיליתי ששיעור הרבייה שלהם תלוי בצפיפות האוכלוסייה. ככל שצפיפות האוכלוסייה גדולה יותר, מספר הביצים הממוצע בכל הטלה הוא קטן יותר. הם איכשהו מזהים את צפיפות האוכלוסייה. אולי צפיפות האוכלוסייה משפיעה על היצע המזון ובגלל זה, חלזונות שישנם שם בצפיפות גדולה, מטילים פחות ביצים בתטולה מאשר בתנאים אחרים. 

שוב, בדקתי את זה בחזרות שונות ובמפנה הצפוני ובמפנה הדרומי, ובשני המפנים ישנה את התופעה הזו שנקראת density dependent. רבייה התלויה בצפיפות. התופעה הזו, חקרתי אותה באופן ניסויי. בתקופה שעשיתי בה את הדוקטורט לא היה נהוג לעשות ניסויים באקולוגיה כמו שהיום מאוד מקובל, אלא היו רק צופים ומתארים את מה שרואים בעין בלי לעשות ניסויים. אני עשיתי את הניסויים הנדרשים כדי להוכיח שזה באמת עניין של צפיפות. איך החלזונות מזהים את צפיפות האוכלוסיה? הם לא יודעים לספור, אני משער. לא שאלתי אף חילזון אבל אני מניח שהם לא יודעים לספור. אני חושב שהם ״סופרים״ את גודל האוכלוסייה, לפי מספר השבילים של החלזונות שהם עוברים כאשר הם פעילים.

ככל שהם עוברים יותר שבילים, הם מקבלים יותר מושג לכך שיש הרבה פרטים. כלומר, אני לא רוצה להעמיק עוד יותר ממה שהעמקתי עכשיו בנושא הזה, אבל מה שאני רוצה להגיד זה שאני קיבלתי שם שיעור יוצא מן הכלל שאני זוכר עד היום הזה ואני חוזר ומדגיש אותו בפני הסטודנטים כל הזמן. אי אפשר להיות זואולוג בלי להיות איש שדה ואיש שדה חייב לדעת את הסביבה, לא רק את בעלי החיים. הוא חייב להכיר את הכל מהיסוד. את הגיאולוגיה, את המטאורולוגיה, את האקלים, את הצומח, ורק אז הוא יכול להבין את מה שקורה מסביב. את השיעור הזה שקיבלתי אני נושא איתי במשך כל חיי המדעיים.

כשאני בא לסביבה מסוימת, ואני עבדתי חוץ מבאנטרטיקה בכל היבשות, אני נושא את השיעור הזה איתי לכל מקום ותמיד אני משתדל ללמוד את הסביבה. תמיד אני נצמד למישהו מקומי ולומד ממנו את הסביבה הזו. אני חושב שאחרי כל השנים האלה, יש לי את ההרגשה שאני בא למדבר, אני מבין אותו. אני יודע, אני יודע מה יש פה. אני יודע איפה צפוי למצוא את המין הזה של הצמח או של בעל החיים. לכן, כשאני בא למדבר, יש לי מימד נוסף על היופי של המדבר. יש לי מימד נוסף של הבנה, יש לי הרגשה שאני את הסביבה הזו מבין. אני מבין את החיות שם, אני מבין את הצמחים, אני יודע איך הם חיים שם. זה לא הפרק הראשון, כי עשיתי קודם עבודת מאסטר שם. גם שם, עשיתי אותה בכל הארץ, מחקר השוואתי בין גדלי הארנבות בכל הארץ. אבל הדוקטורט, והשיעור הזה שאני למדתי, הוא אחד השיעורים החשובים ביותר שלמדתי בכל חיי המדעיים.

זה הקשר שלי אל המדבר שהוא גם קשר רגשי עמוק, וגם קשר אינטלקטואלי מהעבודה המדעית שלי. האהבה שיש לי למדבר, מאוד עזרה לי גם בעבודות הבאות שלי. במשך עשרות השנים שאני עובד כמדען, באדם שהיה מורי ורבי, פרופסור היינריך מנדלסון המנוח, אני ראיתי מדען שעובד בסביבה, ולדעתי כל זואולוג צריך להיות בין השאר גם איש שדה, מוכרח גם לתרום לסביבה, מוכרח להיות פעיל שמירת טבע. מה שהטבע נותן לנו זה דבר שלא יסולא בפז. זה נותן לנו, כמו שאמרתי קודם, גם הנאה מהיופי, מהמורכבות, וגם אתגר אינטלקטואלי לפצח את החידות שהמדבר מעמיד בפנינו כמדענים. לכן אני משקיע מאוד בעניין הזה של המדבר. במיוחד עכשיו כשהארץ הולכת ומתמלאת בבני אדם ובני האדם הורסים את הטבע בארץ, בכל העולם, אבל גם בארץ שהיא אחת הארצות הצפופות ביותר בעולם המערבי נראה לי שהיא השנייה בצפיפותה בעולם המערבי במדינות ה-OECD, הארצות המפותחות. 

ההרס של הארץ מתקדם במרץ רב, בסיוע כל ממשלות ישראל. לא הייתה ממשלה אחת ששמרה על שמירת הטבע בצורה רצינית כמו שהייתי מצפה. אולי רק יוסי שריד במנוח גם הבין את העניין הזה לעומק. כמעט כל השרים להגנת הסביבה מאז שהיו כאלה, זה נחשב בשבילם השפלה שמינו אותם השר להגנת הסביבה ולא שר למשהו אחר. לכן אני חושב שיש לנו חובה, למדענים, להשקיע בשמירת הטבע ואני משתדל לעשות כמיטב יכולתי בשביל לתרום לנושא הזה. בזמן האחרון אני בעיקר, מה שמטריד אותי זה התוכנית המפלצתית הייתי קורא לה, להקים מסילת ברזל חשמלית מבאר שבע לאילת, שהיא תהייה המפגע הסביבתי הגדול ביותר בישראל אם היא תוקם. זה פרויקט מיותר, לא שווה מבחינת כלכלית. כל מדען, כל כלכלן ישראלי שבדק את הדבר הזה אמר שזה בזבוז כסף לריק. אם רוצים להביא מכולה מסין או מיפן לרוטרדם בהולנד, מעמיסים אותה פעם אחת בנמל אוסקה ביפן והיא עוברת דרך תעלת סואץ לרוטרדם ופורקים אותה שם. 

אם יעשו את המסילה הזו כמתחרה לתעלת סואץ, יצטרכו לפרוק אותה קודם כל באילת, להעמיס אותה על משאית, לפרוק אותה באשדוד, להעמיס אותה על אוניה ולפרוק אותה ברוטרדם. זה יעלה פי 8 פר מכולה. אז כל העניין הזה הוא מיותר. למה עושים את זה? בגלל שאיפות אימפריאליות של סין. אני לא רוצה להיכנס לזה כאן, אבל יש כאן דבר שפשוט אי אפשר להבין אותו אלא אם משערים, וזהו השערה שלי שאין לי שום הוכחה לה, אבל שזהו הדרך של סין לקדם את ההשתלטות האימפריאלית שלה על ידי שיחוד אנשים במדינות שונות כמו שהיא עשתה בקמבודיה ובסרי לנקה ובפרו ובמקומות רבים אחרים.  אני סוטה מהנושא, מהמדבר, אבל זה מאוד חורה לי שמדינת ישראל מקדמת תוכנית כזו שתהרוס את נופי הבראשית האחרונים שנותרו בארץ.

דודו:    אולי נדבר קצת על יונקים גדולים יותר שחיים במדבר שלנו? אנחנו יודעים שיש לנו במדבר מספר יונקים גדולים שחיים, יעלים, צבאים, שחררו גם פראים לפני כשני עשורים ואפילו טיפה יותר. איך הם מתמודדים עם המדבר? אני מניח שלכל אחד מהם יש האסטרטגיה שלו, אבל מאוד מעניין לשמוע מתוך העבודה שלך על יונקים גדולים שיש במדבר.

יורם:    כן, היונקים הכי הגדולים שישנם כיום במדבר הם הפראים, אבל רשות שמורות הטבע שחררה חזרה לטבע גם ראמים. היום יש כאן כ-200. גם הפראים וגם הראמים כלו מהארץ בכלל ציד שבני האדם עשו מאז מתמיד, אבל בעיקר מהלך המאה ה-20 בנשק שחולק בעיקר בעקבות מלחמת העולם הראשונה לבדואים. האנגלים ניסו לקנות את אמונם של הבדואים שוכני מדבר, על ידי זה שהם חילקו להם נשק כדי שהם ילחמו בטורקים. אני לא בטוח שרשות שמורות הטבע יודעת בדיוק איך לכלכל את דרכה עם שני המינים החדשים האלו. לדעתי הפראים מתרבים הרבה יותר מדי מכיוון שנותנים להם יותר מדי מים. אני לא חושב שצריך לתת להם מים, הם צריכים להתרבות כמו שהתרבו בעבר, רק ממים שהיו במדבר, כל תוספת שנותנים להם משפיעה ישר על הצומח. לדעתי יש לפראים השפעה מאוד שלילית על הצומח המדברי במקומות שהם ישנם.

לפני שנתיים הלכתי בשביל חדש שפתחה שמורות הטבע על השפה הדרומית של מכתש רמון. שביל שבקטע מסוים הוא מאוד תלול ויש שם צמח שנקרא סהרון משתלשל, שהוא צמח נדיר, צמח מוגן אם אני לא טועה. בראש המדרון התלול הזה היו גללים של פראים. הם עלו על מדרון מאוד תלול ואכלו על היסוד, עד השורשים את השיחים הבודדים של הסהרון שהיה שם. אלה מינים שבאמת הם רק הוכנסו לאחרונה מחדש, אבל המינים שנפוצים, הם בעיקר צבי מדבר, שלדעתי זו אחת החיות הכי יפות שישנה בעולם. חיה יפיפייה. ישנם מינים נפלאים נוספים, למשל נמנמן הסלעים, זו חיה גם כן נפלאה מבחינת יופיה וגם מרתקת מבחינה מדעית ולא חקרו אותה בארץ. יש עוד הרבה מה לעשות איתה. 

אבל בקשר לצבי המדבר והיעלים: לפני חמישה חודשים הופיע ספר שכתבתי יחד עם ידידי ד״ר עוזי פז, שהוא יזם בעצם את כתיבת הספר הזה. אספנו חומר רב על יעלים וגם עבדתי עם גיורא אילני על צבאי המדבר מכיוון שאני חושב שהן חיות חשובות מאוד לאקוסיסטמה המדברית. היה אדם אחד בשם גדעון הלוי שעשה את הדוקטורט שלו, אבל לא סיכם כי הוא נהרג לצערנו הגדול במלחמת יום כיפור. הוא הראה איך יש צבאי המדבר תרומה עצומה להפצת הזרעים של השיטים ולהגנת הזרעים מפני נזקים של חיפושיות שחודרות ומטילות ביצים על גבי תרמילי הזרעים של השיטים. הזחל שיוצא מהביצה, חודר לתוך התרמיל ואוכל את הזרע. אבל הצבאים שאוכלים את התרמילים, הם ממיתים את הזחלים האלה, או את הביצים בהיותם בתוך הקיבה, במעברם בקיבה. כאשר הם מטילים את הגללים, מרבית הזרעים לא נפגעים, 40% ולפעמים 60% מהזרעים לא נפגעים להיפך, ההגנה שיש לזרע, הגנה נגד איבוד מים קצת יורדת, קצת נשחקת, ובכך הם מסייעים לנביטה של הזרעים בחורף לאחר מכן.

גיורא ואני רצינו לבדוק מה משפיע על גודל האוכלוסייה של הצבאים בנגב ואנחנו לקחנו נתונים שגיורא בעזרת כמה וכמה אנשים ברשות שמורות הטבע אסף במשך שנים. ניסינו לבדוק האם זו כמות גשמים או דברים אחרים. הגענו למסקנה שאכן שיעור הרבייה של הצבאים תלוי במידה רבה בגשמים. לא רק בכמות המשקעים, אלא גם בפיזור שלהם. היום כמובן שכולם יודעים את זה וכולם מצפים לגשם ואומרים אם אלו גשמים טובים או לא טובים לפי הדבר הזה, אבל זה דבר שעשינו בזמנו. היום מעריכים שיש כ-1,200 צבאי מדבר בארץ. בכל מקום אחר שהצבאים האלה נמצאים במזרח התיכון, צדים אותם ממש עד חורמה, כמו שצדים את היעלים. גם היעלים בארץ, זה השריד האחרון של היעלים האלה במזרח התיכון, של המין הזה של היעלים. בעבר הם היו נפוצים, ישנם גם היום מעטים בערב הסעודית, בתימן, בעומן, בישראל עוד ישנם, במצרים גם כן.

 אבל המינים האלה הם מוגנים בארץ, כמה שאנחנו חושבים שבארץ לא טוב, יש בה גם כמה דברים טובים. אחד הדברים הטובים זה שזו הארץ היחידה בין מרוקו במערב, להודו במזרח, שיש בה שמירת טבע אפקטיבית. לכן הצבאים והיעלים שישנם אצלנו, זה מעוזם, אחד המעוזים החשובים ביותר של הצבאים האלה. גם כמובן של המין השני של הצבאים שיש בארץ, הצבי הישראלי, שבכלל ברוב המזרח התיכון הוא הושמד, גמרנו, אין. יש אולי אוכלוסייה קטנה של 300 בדרום מערב טורקיה. בשאר המקומות הם הושמדו. בארץ יש 5,000 וזה מה שנותר המין הזה. אם יקרה משהו בארץ לשמירת הטבע, גם הם ילכו. לכן יש לנו חובה גדולה מאוד לשמור על החיות הנפלאות האלה מהשמדה. אני חושב שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על הזכות שיש לנו, אני מתכוון למדענים שעובדים בשדה, שיש לנו להיות בטבע ולהבין את החיות ולחקור את החיות.

אנחנו חייבים לטבע משהו בחזרה. מה שאנחנו חייבים זה לשמור. לשמור על החיות האלה. את זה צריך לעשות גם בעזרת כח משטרתי אבל בעיקר בעזרת חינוך. חינוך לשמירת הטבע הוא דבר חשוב מאוד. אם לא יהיה טבע, גם האדם יכלה. מגפת הקורונה שעכשיו קורית, לא קורית בגלל שהקורונה התפתחה נניח במין של עטלף כמו שחושבים ועברה ממנו למין של גחן באיזה שוק בווהאן בסין. זו לא אשמתן של החיות, זו אשמתם של בני האדם. מי ביקש מהסינים האלה לתפוס את החיות האלה ולהחזיק אותם בשוק בצפיפות כזאת. מי ביקש מהסינים להתרבות עד לרמה שהם עכשיו אחד פסיק שלושה מיליארד תושבים? מי פה ביקש מהאוכלוסיה החרדית להתרבות עד שכמות הילדים בממוצע במשפחה הוא 7 ילדים? הלוא זה שיגעון, זה טירוף. 

צריכים בני האדם להבין שגודל האוכלוסייה האנושית הוא גדול מדי. צריך להפסיק לעודד את הילודה. שני ילדים במשפחה זה די והותר, זו אוכלוסייה שמחזיקה את עצמה. זה גם כן דבר שאני למדתי מתוך זה שאני בשדה. מתוך זה שאני עבדתי בשדה. אני חושב שיש לנו למדענים בעיקר, אבל בכלל לבני האדם, חובה לגבי הטבע ואנחנו צריכים לדאוג שהטבע ישאר וישרוד. אם הטבע לא יהיה, או אם הטבע יפגע, גם בני האדם יפגעו. יש לנו בארץ שתי דוגמאות מצוינות לזה. דוגמה אחת זה החולה. מדינת ישראל אחרי שהיא קמה אמרה ׳אנחנו נגשים חלום ארוך טווח׳. חלום שעוד התחיל עוד אצל הטורקים כששלטו בארץ, חלום לייבש את החולה ולהפוך את עמק החולה שהוא עמק פורה ונהדר, יש בו מים יש קרקע נפלאה, נעשה חקלאות. אז הלכו וייבשו את החולה. זה היה כישלון בקנה מידה קולוסאלי שמדינת ישראל השקיעה בו במשך השנים מאות מיליוני שקלים, ועכשיו הטבע נוקם. 

היום, הכבול בחולה, הולך ושוקע, מתייבש, נשרף באופן תת קרקעי, והאגמון זו הצפה מלאכותית שקרן קיימת ניסתה לייפות אותה כאילו הם יזמו. זה שוקע בגלל הייבוש ואולי לא ירחק היום שהאגמון יתחבר לאגם המלאכותי שהיום זו שמורת הטבע בעמק החולה. זו דוגמה אחת שבה הטבע מחזיר לנו כגמולנו. ים המלח, תראו מה קורה בים המלח, בורות שנוצרים בים המלח, הבולענים האלה באמצע הכביש. בין הכביש, כביש 90 ובין החוף הנסוג שהולך ונסוג כל שנה, מונעים כל פיתוח, או גישה לים המלח. זו סכנת חיים. 

מאין זה בא? מפעילות האדם. מזה שתפסו את המים של הירדן ושל הירמוך ושל כל הנחלים שזורמים באגן ים  המלח לכיוון ים המלח מצד אחד, ומצד שני, הקימו מפעלי ים המלח גם בירדן. ההתאדות מהבריכות התעשיתיות היא כזו שמי הים הולכים ויורדים, זו התוצאה. אף אחד לא חושב שצריך להחזיר לים המלח את המים האלה. זה לא נכון שאף אחד לא חושב, יש אי אלו אנשים שכן חושבים. למשל אלי רז, שהוא חבר קיבוץ עין גדי והיה מנהל בית ספר שדה שם. אבל המדינה לא עושה דבר. למרות שהקימו ועדות ובהסכם השלום עם ירדן יש סעיפים שונים לועדות וכו׳ שום דבר לא מתקדם בנושא הזה. 

דודו:    יורם אני רוצה לשאול שאלה, אנחנו גם מתקרבים לסיום אבל מעבר לכך. אנחנו מדברים על גידול האוכלוסייה, ואנחנו מסתכלים על כדור הארץ ושליש ממנו פחות או יותר הוא מדבר. המדבר גדל גם בגלל סיבות אקלימיות וגם בגלל עיבוד לא נכון של הקרקע, מה שאנחנו קוראים לו מדבור. מה מקומות של המדבר בראייה אנושית? מה הוא בעצם נותן לנו?

יורם:    אני רוצה להקריא לכם משהו, זה קטע מתוך ספר. היה אנגלי אחד, קולונל ריצ’רד מיינרצהאגן, שהיה גם צפר מאוד, מאוד חשוב. זה קטע מתוך ספר שהוא כתב. ספר שנקרא “Birds of Egypt” ציפורי מצרים, ואני תרגמתי את זה. ״קסם המדבר הוא כמשיכה שבין גבר לאישה. בהחרישה היא מושכת, מטעה ומפתה. בהיותה סוערת היא שנואה. החיים עימה הם חלום רצוף של רומנטיקה, כי יש לה יכולת לתת למסייר את ההרגשה שהוא מעריצה היחיד ומבקרה הבלעדי. היא מושכת בכוח מגנטי שאין לעמוד בפניו. לעולם אינה מתירה קרבה יתרה, או מעניקה בקלות מחסדיה שאף פעם לא אכזבו. בעזבך אותה, אתה מקווה להנות מהם עוד. בקראה לשובך, אינך יכול לסרב. היא לוקחת, אך היא גם מעניקה ממיטבה. אכזרית וחסרת רחמים לאלה המשחקים בה. נדיבה ואף ורבת חסד לאלה האוהבים וגרים בה. התעלמות ממנה, פירושה לטפח אסון. שגיונותיה ושגעונותיה רבים ומגוונים. להפתעותיה אין קץ. אינך יכול להתעכב או להשתהות בזרועותיה. היא דורשת יעילות וכוח, תכונות שהיא מעריכה ונותנת להם גמול. על רפיון וחוסר זהירות, היא מענישה במוות בצורתו הנוראה ביותר.״ הנה מה שנותן המדבר, אחד הדברים שנותן לך המדבר, הוא נותן לך משהו עילאי, הרגשה נפלאה. כשאתה מטייל לבד במדבר, או עם מישהו שאתה אוהב במדבר, זה דבר נפלא. המדבר מככב בתנ״ך, המדבר זה חלק מהתרבות האנושית. למה להרוס אותו? 

דודו:    אנחנו מדברים על גידול האוכלוסייה בכדור הארץ. אתה חושב שהמדבר הוא מקום, הוא נועד לשרת את הגידול הזה, או שהמטרה שלו שונה מראייה פילוסופית או תכנונית?

יורם:    תראה, אני לא תמים ואני יודע שלא תהייה ברירה. עובדה שזה קורה, שיותר חלקים מהמדבר הופכים להיות מקום שבני אדם חיים בו ומנצלים אותו. אבל יש דרכים לנצל אותו. יש אפשרות לחיות בשיווי משקל עם המדבר בלי להרוס אותו, יש חלקים של המדבר שעדיין ישנן אוכלוסיות שלא הורסות את המדבר, לא כורתות את הענף שעליו הם יושבות. זה שיווי משקל שמבחינתי הוא בסדר. לא בכל מקום, אבל בחלקים נרחבים אולי כן. מה שעושים אבל בני האדם למשל סאהל בצפון אפריקה, זה נורא. מה שבני אדם עשו שם, הם גרמו נזק, לא רק למדבר, אלא לעצמם. המחזורים האלה של רעב ושל חוסר בגשמים שקורים סאהל, זה תוצר של פעילות האדם. יש מקומות שבני האדם לא יכולים לעשות את זה, כמו חלקים גדולים של מדבר אטקמה בצ’ילה או מדבר נמיב בדרום אפריקה. יש מקומות שלא עושים את זה וכך זה צריך להישאר. 

רותי:    הייתי שמחה לקבל ממך המלצה. מהי הדרך הנכונה לנהוג עם המדבר אצלנו כאן בארץ?

יורם:    קודם כל להתייחס אליו בכבוד. אני כבר לא מדבר על זה שכדאי לכם לאהוב אותו כי יש מה לאהוב.מאבל קודם כל להתייחס לטבע בכבוד. הטבע הוא כל כך נפלא, כל כך מסובך, אנחנו קטנים לעומתו, אנחנו אפס. יצא לי לשמוע כמה הרצאות באסטרונומיה לאחרונה מכמה אסטרונומים. אנחנו ביקום הזה, אנחנו אפס. צריך להתייחס בכבוד לזה. מה צריך לעשות קונקרטית בארץ? קודם כל לא להרוס טבע. לדוגמה, לא לעשות את הרכבת הזו לאילת. כאשר סוללים כביש, או עושים כל הפרעה אחרת, יש לקחת בחשבון את ההשפעה על הטבע כדי שהטבע לא יהרס. כשסוללים כביש באזור אילת, בהכרח פוגעים במשטר הזרימה של הנחלים ושטפונות. לכן זה יכול לגרום למותם של מאות ולפעמים אלפים של שיטים שנמצאים באותו ואדי. צריך להתייחס למדבר בכבוד. כאשר בונים ישובים, גם הישובים האלה צריכים להקטין את האימפקט הסביבתי שלהם. לא להחזיק חיות מחמד שיצאו החוצה ויטרפו כל מיני בעלי חיים בסביבה, להשגיח שהרעלים שמשתמשים בהם בחקלאות יהיו מינימליים או הפרעה מינימלית וכן הלאה. להקטין את האימפקט הסביבתי שלנו.

רותי:    הלוואי ונעשה את זה. תודה רבה לך. מאוד, מאוד נהניתי להקשיב לך.

יורם:    תודה רבה לך, תודה רבה לכם.

דודו:    תודה רבה יורם, היה ראיון ממש מרתק. מאחר והתוכנית מוגבלת בזמן, יש לנו בטח עוד המון, המון נושאים לדבר עליהם, אבל לפחות בתוכנית הזאת, בפרק הזה של התוכנית, נצטרך לסיים. אנחנו רוצים מאוד להודות לך.

יורם:    תודה לכם, אני חושב שזה מפעל חשוב שבטח יתרום לכך שבני האדם יעריכו יותר את המדבר.

דודו:    תודה תודה. ותודה שהאזנתם לנו. להזכיר לכם, התוכניות שלנו נמצאות ב-spotify, itunes וגם באתר midbar.org. אז תודה רבה לכולם.

יורם:    ערב טוב.

דודו:    ערב טוב, ביי ביי.

רותי:    ערב טוב, להתראות.

יורם:    להתראות.