ראיון עם פרופ׳ חיים בן-דוד

פרופ׳ חיים בן-דוד עוסק בחקר דרכים עתיקות ומלווה את מסעות המחקר של דרך הבשמים שנערכים בשנים האחרונות בשיתוף בית ספר שדה שדה בוקר

השיחה עוסקת בחשיבותם של דרכים עתיקות במדבר ובהבנת התוואי של דרכי הבשמים במדבר

מראיינים: דודו רשתי ורותי גובזנסקי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

– כתובת אימייל: bendavidhm@gmail.com

– רשימת מאמרים : אתר מכללת אקדמית כנרת

דודו: שלום לכולם, פודקאסט של דעת מדבר. אנחנו בימי הקורונה עדיין, עושים את הפודקאסטים שלנו בזום. שלום רותי.

רותי: שלום דודו.

דודו: יש לנו את הכבוד הגדול היום לראיין את פרופסור חיים בן דוד. שלום חיים.

חיים: שלום דודו, שלום רותי. אני גר במושב קשת כבר למעלה מ-40 שנה, מלמד לימודי ארץ ישראל במכללת כנרת.

דודו: ואיך הנושא הזה מתחבר למדבר?

חיים: אני מתחבר למדבר גם מתוך אהבת מדבר כבר מגיל תיכון. לברוח מבית הספר וללכת את מסלול עין גדי, מצדה, אי שם בגילאי 14, 15, וממשיך הלאה בהרבה טיולים בסיני. לאחר מכן הקישור העיקרי שהוא גם הקישור לעיסוק בדרכים עתיקות, הוא בעצם דרך, מאז הסכם השלום עם ירדן, עשרות גיחות בעצם לסיורים בעבר הירדן. שלב ראשון של אתרים, שלב שני הכרת השטח ובעקבות ממש גילוי מקרי של דרך עתיקה שאף אחד לא הכיר קודם, שמורה מהטובות במזרח התיכון, דרך שמטפסת באזור ים המלח, לדרום במת הרי מואב ממינוס 400 ל-1200 מטר. מדרונות פראיים. זה הכניס אותי, זה סיפור בן כבר 30 שנה, זה מכניס אותי לעולם חקר הדרכים העתיקות.

קודם לכן עסקתי בהרבה סקרי שטח בעיקר באמת ברמת הגולן, סקר בתי בד, סקר בתי כנסת, סקר אתרים עתיקים דרך המפגש עם כלי החרס שלהם. המפגש עם השטח וקריאת השטח הייתה לי משהו שהסתובבתי איתו בכמה וכמה נושאים. מפגש מקרי עם דרך עתיקה, מהר מאוד הבנתי שבעצם אף אחד לא מכיר אותה, הכניס אותי עמוק יותר לעסוק במחקר. אני עוסק הרבה בשנים האחרונות במחקר דרכים עתיקות בדרום ירדן וגם בנגב.

דודו: אולי תספר לנו קצת על דרך הבשמים? אני מבין שאתה עוסק במחקר שלה בשנים האחרונות ואני מניח שהרבה מאוד אנשים שמעו על דרך הבשמים, אבל אני לא בטוח שהתובנה הרחבה לגבי למה היא שמשה, בהכרח נמצאת אצל כולם.

חיים: כן, דרך הבשמים, או אולי יותר נכון להגיד, דרכי הבשמים, הוא מושג רחב. אנחנו מדברים על הובלה של מוצרי בשמים מובחרים, בעיקר המור והלבונה שבעולם העתיק, אי שם בתוך תקופת הברזל, תקופת המקרא, הכירו בבשמים האלה כייחודיים. הבשמים האלה, המור והלבונה שהם בעצם עצים, שבעצם חיתוך העץ והשרף הנוזל ממנו זה המקור לבשמים. אלו עצים יותר מהעולם הטרופי והם גדלים בדרום תימן, באומן, בסומליה, בהודו, אבל לא ממש באזור המדברי הקרוב אלינו. העולם של המזרח התיכון בעיקר הסתמך על המור והלבונה של דרום תימן כמקור לבשמים. הבשמים בעיקר שימשו לצורכי הפולחן. כל הדתות שעסקו בפולחן קורבנות, והיו הרבה כאלה, נזקקו בעצם לכמויות אדירות של ספריי, של מטהר אוויר.

עבודת שחיטת הבהמות היא, מעבר לסוגיה עצמה, היא לא הדבר הכי סטרילי ובטח שלא מבחינת הריח. המקדשים היו מעוניינים בקליטת קהל עצום ורב. איך פותרים את הבעיה של משיכת קהל למקום שלכאורה מדיף ריח לא טוב? הפתרון הוא על ידי הבשמים, על ידי הקטורת, על ידי ריחות נעימים. המור והלבונה הוכרו על ידי כל העולם העתיק כבשמים המובילים ביותר. כאמור, המקור החשוב ביותר למרחב לשנו, אבל לא רק למרחב שלנו אבל גם לכל אגן הים התיכון היה דרום תימן. התחבורה הימית בתחילת הדרך, תרתי משמע, מבחינה היסטורית הן בתקופת המקרא והן גם ברוב התקופה ההלניסטית, הייתה קשה. בים האדום אנחנו מדברים בעיקר על רוחות צפוניות ולכן לא היה פשוט לשוט. רק מאוחר יותר בתקופה הרומית, עם כניסת אוניות המפרש שירדו בזיג זג, היה אפשר להתחבר.

רוב הזמן אנחנו הולכים ביבשה, עוברים מדבריות קשים, סדר גודל של קרוב ל-2,000 קילומטר. ממקור גידול הבשמים בדרום תימן עד הנמל המפורסם, נמל הייצוא של הבשמים האלה אל כל מרחב הים התיכון, הנמל בעזה. משלב מסוים, אנחנו מדברים כבר על הממלכה הנבטית, אנחנו מתמקדים עכשיו בקאע שאנחנו קוראים לו בנגב דרך הבשמים. זה קטע מתוך מארג שלם של דרכים ואנחנו מתמקדים בו. כשאנחנו אומרים דרך הבשמים בנגב, אנחנו בעצם מתמקדים בקטע מסוים מפטרה, קטע שיורד מהרי אדום לערבה, ובעצם צריך לחצות את רכסי הר הנגב ולהגיע לנמל של עזה.

רותי: איך אפשר לזהות אחרי כל כך הרבה שנים, שהלכו שם שיירות?

חיים: שאלה נפלאה. אני אתחיל בבעיה. כשאני נמצא באזור הרי יהודה, הכרמל, הגליל, או הגולן הקרוב אליי. דרך שהייתה ונגיד שאפילו השקיעו בה, סללו אותה, שמו אבנים בצידיה, אם עשו את זה לפני 2,000 שנה, אז ב-2,000 שנים הבאות, אנשים בדורות הבאים פרקו, השתמשו באבנים, עשו כביש חדש. אנחנו יודעים במהלך המאה השנה והשלישית לספירה. הרומאים רישתו את ארץ ישראל ברשת יוצאת דופן של כבישים רומים. הכבישים הרומים קברו תחתם את כל הכבישים הקודמים. לאחר מכן, חלק מהכבישים הממלוכים והעות’מאנים והבריטים, קברו גם את הרומים. יש יתרון עצום במדבר לזהות דרכים. בעיני זו המעבדה החשובה ביותר לחקר דרכים בכלל. ככל שאני נמצא באזור רחוק יותר מפעילות אנוש, פעילות חקלאית, פעילות יישובית, הסיכוי שמישהו פילס ושם אבנים בצד הדרך, בוודאי אם מישהו בנה מבנה ליד הדרך לפני 3,000 שנה, 4,000 שנה, ובטח ש-1,000 שנה, הסיכוי רב יותר שאנשים מהתקופות הבאות לא פרקו.

כל כביש רומי בגליל שימש חומר גלם לדורות הבאים לבניית בתים, טרסות, תעשיית הסיד של ימי הביניים. אבל, אם מישהו בנה כביש רחב שוליים במכתש רמון, איזה ישוב יקח אותו? איזו ישות אנושית שגרה באזור, למה שתיקח אותו? יש לנו הרבה יותר סיכוי לשרידים הפיזיים של הדרך ובעיקר, אם הדרך לא מושקה למשל, הסחר הנבטי התנהל רובו ככולו בשבילי גמלים. שביל גמלים, נכון, גם במדבר אנחנו מכירים את זה מהניסיון לשמור על תוואי הנוף במדבר. אם עובר טרקטורון, אז חלילה יראו את זה גם אולי בעוד 1,000 שנה. יש מקומות שאפשר לזהות אפילו שבילי גמלים אחרי מאות שנים, אבל אי אפשר לתארך אותם. מה שמסייע בידינו זה מבנים מלווי דרך. לכל דרך יש מבנים מלווים. לפעמים הם צבאיים, מגדלי שמירה, מחנות. לפעמים הם אזרחיים, חאנים, תחנה קטנה.

באנלוגיה של היום, לכל כביש יש לידו תחנות דלק ויש לפעמים מחסום בדיקה ויש תחנות מזון לאורך הדרך. בארץ נושבת, לך תדע שזה באמת קשור לכביש העתיק, שוב היתרון במדבר, אם מישהו בנה תחנה, אם מישהו בנה חאן, תחנת דרכים לפני למעלה מ-2,000 שנה, אז היא עומדת לפנינו. נכון, מדי פעם צריך קצת לחפור כדי לראות יותר טוב, אבל יש שימור יוצא דופן של דברים במדבר. לכן, מהבחינה הזו, זה המקום היחיד שאפשר עדיין לראות בו דרכים, הייתי אומר שהולכות אחורה 3,000 שנה. דווקא את זה אני פחות מכיר בנגב, אבל יותר במדבריות מואב ואדום שהם עד היום המקומות הטובים ביותר לראות בעיניים כבישים מתקופת המקרא, מתקופת המלך מישב המועדי או כבישים של דרכי הנחושת, כי שם ממש עדיין רואים שרידים של הדרך. כשאנחנו מדברים על מבנים מלווי דרך, גם הר הנגב משתתף פה בחגיגה. כבר בתקופת הברונזה הקדומה, הר הנגב הוא בעצם מסדרון העברה של נחושת מהמכרות בפינן לעבר מצרים והוא השאיר את הסימנים שלו. הייתה שם צורה מסוימת של מבנים מלווי דרך.

רותי: השאלה שלי היא שאלה שמתקשרת לזה. איך יודעים כמה אנשים עברו, כמה גמלים? האם אפשר בזכות האפשרות לראות היום מה היה בעבר, גם לשערך כמה אנשים הלכו?

חיים: כן. זו שאלת, לא נגיד מיליון הדולר בסוגית סחר הבשמים, אבל היא שאלה שחלוקים הדעות לגביה בקרב החוקרים היום. הזכרת בצדק אחת משיטות המחקר שאנחנו משתמשים היום בהן לחקר העבר. מה שאנחנו קוראים מחקר אתנוגרפי. אני רוצה לדעת איך היו, התנהגו הנוודים לפני 3,000 שנה, אז אני מחפש חברות נוודיות היום, לפני 50 שנה, לפני החשמל, לפני הכבישים, כדי ללמוד מהם. באמת היו חוקרים שאמרו בוא נראה מה קורה היום בעולם. האם אנחנו רואים שיירות גמלים אדירות? התשובה היא כן, באתיופיה, בסהרה אפשר לראות עדיין שיירות של מאות ואולי אלפי גמלים מובילים מלח. עדויות טובות מאוד יש לנו מלפני 150 שנה, אולי אפילו קרוב ל-100 שנה על שיירות אדירות של אלפי גמלים של עולי הרגל המוסלמים למכה. הם היו צריכים לעבור מדבריות. כל אלו שבאים מהמגרב, צריכים לחצות את חצי האי סיני. יש תיאורים נפלאים של שיירות אין סופיות.

השאלה היא, האם אפשר ללמוד מדאל אל חרב, שזה מעבר של עשרות אלפי אנשים, האם אפשר ללמוד ממלח שהוא חומר שהוא שוקל הרבה, ועל ערכו הלוא הוא מאוד חשוב לאנשים, אבל כל בלוק מלח לא שווה הרבה כסף, אלא רק עשרות הקילו, ואז אני צריך שיירה אדירה. האם ראוי להשוות את זה למסחר של מור ולבונה, הייתי אומר בקבוקון אחד של לבונה, למיטב ידיעתי, שווה 1,000 גמלים נושאי מלח. כלומר, האם אני צריך לדמיין שיירות ענק, או שאני צריך לדמיין משאית, או מכונית ברינקס המעבירה חומר יקר עם כמה מלווים? בהחלט החוקרים העוסקים בדרכי הנגב חלוקים בדעתם. עוזי אבנר, חוקר אזור אילת, מוביל את הכיוון שתמיד דובר, גם בדרך הבשמים, על מאות ואולי אלפי גמלים. אני בעניין הזה צועד יותר בעקבות חוקרי דרכי הנגב ודרכי הבשמים אבנר נשל, עמוס קלונר ז״ל שסברו שכשמדובר על דרך הבשמים, מדובר על קבוצות קטנות שפחות או יותר יכולות להיכנס לחאן. כלומר, סדר גודל של 15, 20 גמלים שיכולים להיכנס לחצר החאן, לדעתם, ואני מודה שאני מצטרף לכיוון הזה היותר קטן. 

בוודאי שאם היו 1,000 גמלים אז בהחלט יכול להיות שכולם חנו בחוץ ורק הסחורה נכנסה פנימה. אני לא יכול לטעון שרק גודל החאן הוא ההוכחה, אבל כאמור יש פה שתי גישות, המרחיבה מאוד והמקצרת מאוד. אני חושב שאין לנו, כיוון שאין לנו מספיק נתונים היסטוריים טובים, הנבטים לא השאירו לנו מורשת היסטורית עם מידע על דרכי הבשמים שלהם, יש לנו מעט מידע ממקורות יוונים, ממקורות רומיים. אבל למיטב ידיעתי, עד רגע זה, אין שום מידע שנוגע לדרך הבשמים עצמה, על סדר הגודל של השיירות.

רותי: זה מחבר אותי לעוד שאלה. אתה הרבה מדבר על דרכי בשמים ואנחנו יודעים שכל שנה מתגלה, כמו שסיפרת שמצאת דרך חדשה. למה כל הזמן צריך לשנות דרכים? האם הדרך הכי קצרה והכי קלה והכי בטוחה היא לא אחת?

חיים: כמובן שיש היגיון בסיסי שבו אתה מנתב את הדרך לפי קלות. זה לא חייב להיות תמיד הדרך הכי קצרה. אם הדרך הכי קצרה מחייבת לעלות במצוק גבוה, אז כמובן שאני אעדיף לעשות עיקוף וללכת קצת יותר. זה שילוב של מחקר, נוחות ההליכה ומקורות מים. אם אני מדבר על מקורות מים, אז יכול להיות שאם אני הולך בחורף אז אני יכול לקצר ולעשות את הדרך הקצרה יותר שלא עוברת ליד מקורות מים. יכול להיות גם שיש מאורעות היסטוריים. אנחנו היום יודעים על פי מחקרים של טלי גיני, ארכיאולוגית בנגב, שהחשמונאים, המלך ינאי השתלט על קטע מדרך הבשמים המוכרת לנו ולכן הנבטים הפסיקו להשתמש בכביש מסוים במשך עשרות שנים. 

לפעמים יש גם סיבות שאנחנו, קשה לנו מאוד להתחקות אחריהן. אני כרגע לא זוכר לצטט מאיזה מחקר, אבל מישהו שחקר איזו מערכת שבילים מודרנית של נקבים של בדואים באזור הר הנגב הצפוני, והנה הוא נתקל באיזושהי מערכת של שבילים ממאהל למאהל ומשום מה הוא ראה שני שבילים, אחד בשימוש רב, והשני, הקצר ביותר, לא בשימוש. הוא לא מצא שום סיבה הגיונית, אבל כשהוא מתחקר את הבדואים אז הם אומרים לו ׳ברור, בנתיב השני היה ג׳ין, היה שד.׳ לך תדע איך אפשר בכלים המודרנים לתחקר גם סיבות כאלה. אנחנו לא יכולים לדעת את הכל. אנחנו מגייסים את מיטב ידיעותינו, מיטב הטכנולוגיה בתוכנות להגיד מה הדרך הכי קצרה, מה הדרך הכי קצרה ויעילה בשילוב הטופוגרפיה, אבל כשאני רוצה להגיע מנקודה א׳ ל-ב׳ בהחלט יהיו כמה סיבות שיכולות להוביל אותי פעם בדרך כזו ופעם בדרך אחרת. 

פעם בחורף, פעם בקיץ, פעם עם חמור. חמור מסוגל לטפס מדרגות טוב, אבל אם אני עם גמל, אני לא יכול להרשות לעצמי נתיב שאולי הוא קצר, אבל יש בו מדרגות מעל 25, 30 סנטימטר, הגמל העמוס כבר לא יעשה אותן. עונות שונות, מטענים שונים, כלי רכב שונים, גמל, חמור, כלי הרכב העיקריים, יכולים להביא לשינוי בנתיבים.

רותי: אז זה אומר שכל שנה אפשר למצוא עוד דרך אם נחקור.

חיים: כן, זה לא בדיוק הולך לנו ככה, בינתיים זה קורה פעם בכמה עשרות שנים. הרי בכל זאת יש איזה נתיב מרכזי ואותם מבנים מלווי דרך שהזכרתי קודם, אם נגיד החלוקה הכי פשוטה שלהם היא לשים לב, לפחות באזור של הנגב, זה בין מבנים מלווי דרך בעלי אופי אזרחי, בעיקר החאנים או התחנות, הם לא מבוצרים, בדרך כלל החאנים יהיו ליד מעיינות, ליד מקורות מים, התחנות לא יהיה דווקא על ראש גבעה. לעומת זאת, המבנים מלווי הדרך הצבאיים, יהיו ממקומים במקום שולט טופוגרפית. אני מניח שחלק מהקהל מכיר את אחד ההדוגמאות היפות, כשרואים אחד ליד השני, בנקרות, מה שאנחנו קוראים לו מצד נקרות. העיניים שלנו נמשכות היישר אל המצד. במיוחד אחרי ששיפצו אותו והרימו אותו מחדש, אז הוא מאוד בולט. מטרים לידו, ישנה תחנה, תחנה אזרחית. בעקבות האתר הזה, וכן במקומות אחרים, ההבחנה היא די ברורה. 

האתר הפתוח, הלא מבוצר, הוא שייך יותר לעולם הנבטי הראשוני, ואילו השלב הביצורי שייך לתקופה של ההשתלטות הרומית על המרחב, שנת 106 לספירה, ההשתלטות הרומית על המרחב הנבטי. הנבטים ממשיכים לחיות, ממשיכים ליצור, ממשיכים להוביל את השיירות, אבל מאז שנת 106 ראש חדש נכנס לאזור, הראש הרומי שמכניס יותר ויותר את המבני מלווי הדרך הצבאיים. יש פה הבחנה גם בתפיסה, אבל ההבחנה הזו, בעקבות חפירות בחלק מהמקומות, מאפשרת לנו לעשות גם הבחנה כרונולוגית בין שני הטיפוסים האלה של מבנים מלווי דרך.

רותי: זה דומה גם למצד מחמל שיש שם שני מבנים?

חיים: מצד מצוין. החפירות של טלי במצד מחמל הראו את זה מצוין בחפירה חדשה, רזולוציה טובה של קרמיקה ומטבעות. בשלב הראשון תחנה לא מבוצרת, מהמאה הראשונה לפני הסיבה, המאה הראשונה לספירה, והשלב השני של הביצור, קם אחרי השנה 106, במאה השניה לספירה. זה כבר הראש הרומי. הנבטים הולכים עם גמלים במדבר שלהם. אני מניח שפה ושם יש להם איזושהי שמירה שלהם, של גמלים שלהם, אבל הראש שלהם הוא לא הביצורים המלווים. הראש הרומי שפתאום הגיע לאזור שהוא בכלל לא מכיר, אומר רגע סליחה, בלי מחנה בעבדת, בלי מצודה כאן ומגל שמירה כאן, אני לא יודע לשלוט על הדרך. זה עולם שבו הצבא הרומי נכנס לתוך תוואי קדום. תוואי של דרך הבשמים. דרך הבשמים ממשיכה לתפקד, אבל תחת עיניהם, פיקוחם של הרומאים. 

בשלב מסוים קטעים מסוימים הם משדרגים לעולם המקובל אצלם, העולם הרומי. הכביש צריך להיות רחב, עם שוליים בצד, זה השלב שבו מכניסים את אבני המיל שעשרות שנים לא ידענו לתארך אותם, עד כדי כך שהיו חוקרים בתחילת הדרך שאפילו חשבו שאולי אלו אבני מיל מהתקופה הנבטית, אבל בזכות התגלית של לפני שנתיים, של הקטע החסר של דרך הבשמים, בעקבותיו במסע נוסף התגלו אבני מיל עם כתובות ברורות לטיניות. יש לנו עכשיו ממש תאריכים. אנחנו בימי הקיסר סוורוס, אנחנו בין שנת 190 לשנת 200, אנחנו יודעים שנקודת המוצא לאבני המיל האלה מתחילה בחלוצה. מסתבר שכבר במאה השניה היא כבר מרכז גדול בנגב. זה מחזיק אותי מאוד אופטימי, אם לאחר עשרות שנות מחקר שלו מצאו בהם הרבה דברים, פתאום גילויים כאלה, אז לדור הצעיר והמשך החוקרים, אני מניח שהמדבר עוד קורא לבוא ולמצוא עוד דברים.

רותי: זה אופטימי לגבי מי שרוצה ללמוד ארכיאולוגיה אני מבינה. 

חיים: כן. כל הזמן הסטודנטים אומרים ׳רגע מה, חפרתם הכל וגיליתם הכל׳. זה ממש לא נכון, ממש נשאר הרבה.

רותי: זה נשמע שבאמת לגלות ממצאים ארכיאולוגים מהעבר זו חוויה. אולי באמת תספר לנו על איזשהו אירוע עם קשר או בלי קשר לדרכי הבשמים שבו באמת הייתה איזו הארה כזו של גילוי.

חיים: פה הייתה סדרה של גילויים הקשורים באמת לקטע החדש. את הקרדיט הראשון צריך לתת לזיו שרצר מבית ספר שדה, שדה בוקר. בעקבות חזון של כמה שנים של המטייל שוקה רבק. שוקה אמר בוא נחזור ונטייל בדרך הבשמים, נלך ברגל. תכננו באמת ללכת ברגל מפטרה לשדה בוקר. בית ספר שדה שדה בוקר קיבל עליו את הלוגיסטיקה של אזור הנגב. זיו, שהתחיל להתכונן אמר, נורא מוזר, יש קטע מוכר על ידי המחקר הבסיסי של מי שהיו אז מדריכים בוגרים בבית ספר שדה שדה בוקר בסוף שנות ה-60, תחילת שנות ה-70 זאב אשל ויורם צפריר, והנה הם מגלים קטע יפה, רחב, עם אבני מיל, באזור רמת נפחא קרוב לעבדת. הם מגלים קטע רחב עם אבני מיל בתוך מכתש רמון, ובאמצע קטע של 7, 8 קילומטר ללא שום דבר.

זיו לא מוכן לקבל את התיאוריה שכנראה לא נשאר שום דבר ומחליט בכל זאת לבדוק את השטח, ואז הוא עולה עם הרמז הראשון. הוא שומר את זה די לעצמו, בצדק, אבל כמובן שהוא רוצה לשתף את כל החבורה הגדולה, עשרות אנשים שהולכים לעשות את הדרך. ערב קודם, לפני הקטע החדש, אנחנו מקבלים אישור מיוחד מהרת״ג לישון בראש מעלה מחמל. החל מאמצע הלילה מתחיל גשם הולך וגובר, אנחנו קמים בבוקר לאיזו עיסת בוץ, אבל ברור לנו שאין לנו מה לעשות אלא ללכת ברגל, אפשר לצאת משם רק ברגל. זוי מוביל אותנו לתחנה שהוא כבר הכיר, אבל מבחינתי זה היה וואו, לראות אבני מיל ששמו אותם שם לפני אלף וכמה שנים שעשרות חוקרים בנגב לא מצאו אותם ואנחנו פוגשים אותם. בשלב מסוים זיו אומר ׳אוקיי, אני מצאתי את זו, אנחנו חבורה גדולה, בואו נמדוד עכשיו, מיל, פירוש המילה 1,000. 1,000 מה? 1,000 צעדים כפולים. 

חייל הולך שמאל ימין, אז 1,000 פעמים שמאל ימין. חייל רומי היה נמוך, ולכן הוא עשה 1,000 פעמים שמאל ימין הוא הגיע רק ל-1,400, 1,500 מטר. אנחנו מודדים וזיו אומר שכאן באזור צריך להיות. יורד גשם, האזור קצר מוצף, מסתכלים על השטח ואני דורך ולפתע מגלה אבן מיל. הייתה שמחה והתרגשות גדולה. המשכנו הלאה לעוד תחנה ובסיכום אותו יום שבאמת אותה חבורה גילתה עוד ועוד, הסתבר לנו שחסרה לנו תחנה אחת. למרות שמדדנו וכשזיו אמר פה חפשו, הסתכלנו ימינה ושמאלה וראינו נחל שזרם ולא ראינו כלום חוץ מזה. כעבור חודש חזרתי לשם עם סטודנטים שלי פעם השנתיים אני מעביר קורס שנקרא קמפוס מחקרי, דרכים עתיקות בנגב. אני משנה את התוכניות הרגילות, מקבל במאמץ רב אישורים גם של הרת״ג ושם של שטחי אש של צה״ל ואנחנו צועדים בקטע החדש והמשימה של הסטודנטים אני אומר להם, זה למצוא את התחנה החדשה. 

הגענו לתחנות הקודמות וכמובן שבכל תחנה גילינו עוד אבנים כי היינו ממוקדי חיפוש ומשקיעים בזה. זה כלל באחת התחנות תחילה של כתובת, ספרנו את ה-1,500, 1,450 ותוך שניה סטודנטים אומרים ׳הנה אתה לא רואה? עוד אבן.׳ ואז קבוצה שניה אומרת ׳עוד אבן׳. בשחזור לשעבר הסתבר לי שכל הערוצים האלה היו בתוך ערוץ מים ובמסע הראשון הם היו ממש בתוך מי הנחל. הסטודנטים ואני התסערנו על האבנים, ליטפנו אותם בידיים, וכשלא רואים בידיים אז מישהו מוציא כפית, מזלג ולאט, לאט שולפים את האבנים. זו הייתה התרגשות גדולה כי למעשה זו הייתה הפעם הראשונה שאנחנו בעצם יכולים לראות כתובות. עד עכשיו, כבר הרבה מאוד שנים היו לנו אבני מיל ללא כתובות וזה אפשר המון ספקולציות לכאן ולכאן. המפגש עם הכתובות ומקריאה כבר בשטח, כולנו ראינו את המילה סוורוס, היה אחד מני כמה ימים מרגשים של מי שחוקר בכלל, חוקר דרכים, להיות שותף בחוויה של מציאת ממש משהו חדש.

רותי: נשמע כמו סרט. ממש מרגש לשמוע את זה. אני אומרת שעכשיו רק צריך ספר וסרט ואנחנו יוצאים לדרך.

דודו: עד מתי דרך הבשמים הייתה פעילה?

חיים: כמונח רחב, דרכי הבשמים די פעילות חזק כבר החל משנה 1,000 או שנת 900 או 800 לפני הספירה הם כבר פעילות. לאו דווקא הנתיב שאנחנו מכירים מהר הנגב, הנתיבים הראשונים יותר עוברים דווקא דרך הרי אדום, יורדים לחצבה, דאז תמר המקראית ועולים את מעלה עקרבים לכיוון באר שבע. בתקופה הפרסית, אנחנו מדברים כבר על הנתיב שהיום אנחנו רואים לו הנתיב של דרך הבשמים בהר הנגב, והוא פעיל עד אי שם במהלך המאה השלישית. 250, 260 לספירה. ואז, הקטע שלנו בהר הנגב כבר פחות פעיל. כבר קודם לכן במקביל, עובירם קצר יותר הרומאים לסחר ימי, אבל אחר כך אנחנו מגיעים לבעצם אולי המשבר הגדול של סחר הבשמים העולמי, וזה הכנסיה במאה הרביעית, לעולם ים תיכוני שלאט, לאט עובר מפגאני לנוצרי. המקדשים הפגאנים היו הצרכנים האדירים של המור והלבונה. כשאנחנו עוברים מהתקופה הפגאנית להפסקת המקדשים, להפסקת בעצם שחיטת הקורבנות כמעט בכל המרחב העולמי. זה לא שאנשים הפסיקו לאכול בעלי חיים, אבל הם כבר לא חלק ממרכזי הפולחן, אז גם הדרישה למור ולבונה מתחילה לרדת ולאט, לאט נעלמת כליל. 

פה ושם עדיין יש אנשים שעד היום ישתמשו בלבונה, אבל לא בכמויות האדירות שהשתמשו קודם. יש אנקדוטה שמספר לנו אלכסנדר, או הסופר של אלכסנדר מוקדון אומר ככה: כשאלכסנדר כבש את עזה, הוא מצא בנמל, בנמל של עזה, אנחנו מדברים עכשיו על שנת 331 לפני הספירה, קודם לכן עזה תחת שלטון פרסי וכבר אז התחנה שמוציאה את סחר הבשמים. אלכסדר מוקדן מעיד שהוא מוצא שם טונות של מור ולבונה. כתוב שהוא שולח כמות מסוימת ללאונידס, הפדגוגה, המחנך שלו. ואומר לו כך, ׳אני שולח לך כך וכך מור ולבונה לזכרון הילדות, כי כשאני הייתי נער ואתה היית המורה שלי, יום אחד באתי להקטיר קטורת, נוזפת בי ואמרת לי אל תשתמש בפזרנות, מור ולבונה זה חומר יקר. עכשיו אני שולח לך כמות הגונה, שתפסיק להיות קמצן כלפי האלים.׳

דודו: עוד שאלה שמסקרנת אותי, היום כשאנחנו מסתכלים על דרכים, בואו ניקח את כביש 6, דרך מודרנית החוצה את ארצנו. בעקבות כביש 6 יש שינוי במתאר העירוני. זאת אומרת, חושבים להקים פה ישוב חדש, שם ישוב חדש, יש התייחסות לאותו נתיב חדש. האם גם בתקופה שאנחנו מדברים עליה של דרכי הבשמים בהר הנגב, יש לנו יותר ישובים, או יותר התיישבויות שקשורות לדרכים האלה, או התעבות של היישוב, האם הדרכים האלה מאפשרות משהו חדש מאחר והן חוצות את המדבר?

חיים: בהחלט. הנקודה הראשונה שהעלת, בוודאי, ובעולם הרחב בכלל. כל דרך, דרכים גדולות, דרך המשי למשל, צומחות לידן מרכזי מסחר, מרכזי ענק. אלא שאנחנו עוסקים במדבר, ויש לנו מגבלות. אם המצרים חוצים, והם יודעים לחצות את הסהרה, זה לא יאומן אבל הם ידעו לחצות את הסהרה בתקופת הברונזה כבר, עם חמורים, לא עם גמלים. הם ידעו לעבור מדבריות. אז כמובן שבאזור הסהרה תהיה תחנה של מטמון, של קנקני מים, אבל לא יצמח שום ישוב. אם אני מסתכל על הדרכים שחוצות את מדבר סיני, אני לא רואה שצץ איזשהו ישוב. רק כשאנחנו מגיעים ממילא למפגש אפשרי בין נגיד המדבר ממש, או הישימון, לבין קצה הארץ הנושבת, כמו למשל הר הנגב שאכן הוא על הקצה, אבל יש לו בכל זאת את הפוטנציאל האפשרי, נמוך, אבל בתקופות מסוימות אנחנו רואים שכן מצליחים להוציא ממנו, אז כמובן שתחנה שמתחילה אולי עם בניין אחד בלבד ובור מים, למשל בעבדת, תצמח לאט, לאט לאיזשהו מרכז. 

אם כי, בעקבות מחקרשים של כמה עשרות שנים, נראה שהמהפך העירוני בנגב, איננו קשור לדרך הבשמים. בכלל במבט רחב אפשר להסתכל על הר הנגב בעצם ברוב חייו כתחנת מעבר. תחנת מעבר עם תחנות קטנות ופה ושם ישובים, אבל די יוצאים מן הכלל. במשך אלפי שנים הנגב היה תחנת מעבר לנחושת מפינאן למרגלות הרי אדום, דרך הר הנגב אל מצרים. לאחר מכן הר הנגב הוא התחנה של דרכי הבשמים. אז כן, יהיה משהו שיצמח כתוצאה מהיותה של עובדת על הדרך, יהיה משהו שיצמח. בסופו של דבר הפוש הגדול של הערים הגדולות, הוא כבר קשור לתפיסה אחרת, לעולם הביזנטי, לפיתוח וחדירת עולם החקלאות למרחב, אבל כן התחלה שקשורה בהחלט לעובדה שעבדת, חלוצה וממשית יושבות על דרכים. 

רותי: אני רוצה לשאול אותך שני דברים. אחד לגבי תיירות, אני יודעת שהנושא של המסע מפטרה זה שבילים לא מסומנים, צריך אישורים וכן הלאה. האם אתה חושב שיש מקום להפוך את המסע הזה למסע יותר עממי שאנשים יכולים ללכת אותו בלי אירוע יזום כזה ומקסים של בית ספר שדה, שדה בוקר? ובכלל, כל הנושא של תיירות דרכים בעולם, האם אנחנו יכולים להתחבר אליה גם כאן בארץ?

חיים: כרגע צריך להודות, אנחנו בתוך מגבלה פוליטית של המזרח התיכון, אבל צריך לחלום ולחשוב קדימה. וודאי אם היינו יכולים להיות שותפים למותג מרחבי עולמי, מדרום תימן לעזה, אז זה בוודאי היה משפר את מצב הקטעים שלנו בהר הנגב. אז א׳ כן, בהחלט צריך להיערך ולתכנן להיות משולבים במשהו הרבה יותר גדול. אלו הנסיונות של שוקה ואחרים לפחות לחבר אותנו לקטע בין פטרה לבין עבדת. אני רואה לזה, אם אני מסתכל עכשיו במעגל של הנגב, שתי תועליות. אחת זו התועלת התיירותית, תיירות תוכן. באמת למשוך אנשים להתחבר, ללכת על דרך עתיקה מנקודה א׳ לנקודה ב׳. כן, זה בהחלט מחייב להגיע לפשרות עם הרת״ג, לפתוח את הדרך למטיילים בכל קטע. לא פחות מזה, אני רואה את זה בעל חשיבות ארכיאולוגית. 

כלומר, בעיניי שמירה על דרך עתיקה, היא בין היתר, ללכת עליה. יש נקבים או דרכים עתיקות שיכולות ללכת לאיבוד. אנחנו בקושי מכירים אותן, כבר לא הלכו עליהן הרבה זמן וקשה יותר לאתר אותן. יש פה ושם גם הפתעות שאתה לפתע מגיע לדרך שלא הלכו עליה הרבה, אבל אני רואה בהליכה דווקא שמירה מסוימת על הדרך. כמובן בתנאי שאנחנו מצליחים למצוא את הדרך שרק הולכים עליה. ודאי לא טרקטורונים, אבל גם לא אופניים. זו באמת נקודה, שעם כל החיבה למסלולי האופניים, אם אנחנו רוצים לשמור על תוואי הדרכים העתיקות, אנחנו צריכים למצוא את הדרך הנכונה והנבונה, את הדרך העתיקה, לנתב במידת האפשר להולכי לדרכים. צריך להודות שבחלק מהמקומות ידינו על התחתונה. קטעים ארוכים של דרך הבשמים הם כבר דרכי עפר ולא שבילי גמלים עתיקים. אדרבא, לכן במקומות הבודדים שבהם כן נשמר שביל הגמלים, אותן צריך בעיני להשמיש ולשתף את הציבור הרחב.

רותי: תודה רבה. אני מאוד שמחה שאתה אומר את זה. קטנתי, אבל גם אני כהולכת, כחווה את המדבר ורואה את הדרכים והנקבים הלא מסומנים ושואלת את עצמי למה באמת לא משמישים אותם, כי זה מה שישמר. ברור שרק להולכי רגל. יש למה לצפות.

חיים: בהחלט.

דודו: חיים תודה רבה לך, היה לנו מאוד, מאוד מעניין. 

חיים: נפגש בדרכים.

דודו: נפגש בדרכים.

רותי: לגמרי.

דודו: תודה. התוכניות שלנו כאמור נמצאות גם באתר שלנו midbar.org גם ב-spotify גם ב-itunes גם בגוגול, אתם יכולים לחפש אותנו. תודה רבה לכם.