יורם צביק מתגורר בירוחם ועוסק בחינוך ובמחקר על עקרבים

בשיחה הוא מספר על ארס העקרב, שימושים רפואיים בעקרב, התאמתו לחיים במדבר ועוד

מראיין: דודו רשתי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

– כתובת אימייל: bergerh@bgu.ac.il
– פייסבוק

– כתובת אימייל: yzvik65@gmail.com
– עמותת דוכיפת

דודו: שלום, דעת מדבר. יש לנו היום את הכבוד הרב מאוד לראיין את יורם צביק, שלום יורם.

יורם: אהלן.

דודו: קצת רקע, יורם ואני מכירים למעשה רק שנה, אבל בשנה הזו מאז שהתחלנו לגלגל את דעת מדבר, נוצר בינינו קשר מאוד חם אני חושב. אנחנו מגלגלים הרבה מאוד רעיונות ביחד. יורם גר בירוחם, אנחנו נדבר גם על ירוחם בהמשך. הוא עובד ולומד באוניברסיטה העברית. אנחנו רוצים קודם כל לשמוע מיורם איך הוא הגיע להגיע לעסוק במה שהוא עוסק וגר איפה שהוא גר. אז יורם, בוא תספר לנו.

יורם: אולי נתחיל דווקא מאיפה אני גר, מירוחם. אני גר במדבר. הגעתי בעצם בחיפושים בשלב מסוים בחיינו, איפה גרים. הגענו להציץ בירוחם, די סקפטים חייב לומר, אבל ברגע שנכנסו פנימה והחלנו לפגוש אנשים ולברר, מאוד נדלקנו על המקום, נדלקנו על האנשים המדהימים שיש פה ועל הנוף המדברי שהוא מאוד מיוחד. כמו שבנסיך הקטן הוא מדבר על זה שבתוך המדבר יש סוד, אז זו התחושה, המדבר מדבר בעצם. אנחנו כבר 14 שנה בירוחם, מאוד נהנים, מסיימים עכשיו לבנות פה את ביתנו. היישוב ירוחם עשה גם קפיצה מאוד גדולה, התחיל בראשות עמרם מצנע בוועדה קבועה אבל המשיך בתנופה מאוד יפה בתקופה של מיכאל ביטון כראש המועצה שקידם הרבה מאוד ועכשיו מזנק עוד הלאה בתקופה של טל אוחנה ראש המעוצה הנוחכית שעושה פה ניסים ונפלאות. התחושה היא שאנחנוגרים במקום הכי טוב בעולם. אני לא יודע מה אחרים חושבים, אבל זו התחושבה האישית שלנו. זו ירוחם ואנשיה הנפלאים. 

לצד אנשיה הנפלאים, לסביבה המדברית פה יש שפע של בעלי חיים וטבע בכלל של חובבי טבע ולחוקרים זה כר בלתי נדלה לראות וללמוד ולצפות ולהסתובב ולשוטט ולדגום. זה פשוט תענוג. אני למעשה נוגע בכמה דברים. הלב שלי הוא בעולם פרוקי הרגליים. עוד כנער התחלתי להתעניין בחרקים ופרוקי רגליים אחרים. היה לי גידול יפה של עקרבים בצעירותי. היום אני רשמית חוקר עקרבים. כרגע את המחקר שלי אני משלב גם בגילי המתקדם בתואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל במקביל אני הקמתי פה בירוחם, ביחד עם אנשים אחרים שנרתמו ועזרו ובראשם ד״ר אייל שוחט, מרכז צפרות ואקולוגיה. אנחנו מפעילים פה תחנה לטיפול בציפורים בפארק אגם ירוחם. את זה אנחנו עושים בשיתוף פעולה אקדמי עם אוניברסיטת בן גוריון בנגב, כך שיש הרבה שיתופי פעולה עם הרבה אנשים אחרים. זה פשוט תענוג לחקור.

היום אני בעצם רוצה לפתוח איזשהו צוהר לעולם המרתק של העקרבים. הייתי רוצה לשתף אתכם קצת במי הם ומה הם העקרבים ולמה המדבר הוא מקום טוב להם.

דודו: אני הייתי שמח שתספר לנו קצת יותר על העקרבים במדבר, ההתאמה שלהם אולי לחיים במדבר וגם קצת על המחקרים שאתה עושה.

יורם: אוקיי, אבל בוא אני אפתח באיזה סיפור. סיפור שקרה כבר לפני אי אלו שנים, איפשהו בשנות החמישים. לפי האגדה זה היה דווקא לילה חורפי שפחות מתאים לפעילות של עקרבים. אל בית החולים הדסה עין כרם מגיע זוג הורים צעיר עם תינוק בן שנה בערך ומצבו לא טוב. ביחד איתם הם מביאים בקופסא את העקרב שהם נתנו לא מכה והרגו אותו, עקרב שעקץ את התינוק הזה. הרופאים בחדר המיון מזהים את העקרב בתור מה היה נהוג אז לקרוא ׳עקרב צהוב מצוי׳. היום אנחנו קוראים לו עקצן צהוב, זה השם הרשמי. בעצם זה העקרב המסוכן ביותר מבחינת עוצמת הארס בישראל, בשלישיה הראשונה של המסוכנים בעולם, באמת לא סימפטי. חשוב להבין שארס נמדד בכמות הארס ביחס למסת הגוף. לכן ילדים קטנים ובמיוחד תינוקות הרב היותר רגישים לעקיצה כזו או אחרת, או הכשה במקרה של נחשים, מאשר אנשים בוגרים וגדולים. מאחר והיה מדובר בתינוק, זה היה הרבה יותר קריטי.

הרופאים מתחילים לטפל לפי מה שיודעים, מנסים לראות לאן זה מתפתח, רואים שהמצב מתדרדר במהירות ומבינים שבטוב זה בטח לא יגמר. מנהל חדר המיון מתקשר לפרופסור אהרון שולוב מהמחלקה לחקר בעלי חיים ארסיים באוניברסיטה העברית. האגדה מספרת ששולוב ביחד עם שני חוקרים, זה היה שעת לילה במוצאי שבת, כך אומרים. מזנקים למכוניות ודוהרים בפיג׳מות למעבדה. הם לא ידעו הרבה, מה שהם ידעו אז מתצפיות במעבדה, זה כשהעקצן הצהוב אחד, עוקץ עקצן צהוב אחר, במספר הפעמים שהם גרמו לזה לקרות באופן מלאכותי, לא קורה שום דבר לעקרב הנעקץ שחודר לא הארס לגוף. מתוך זה הם הניחו שבנוזל הגוף של העקצן יש איזשהו חומר שסותר את הארס של עצמו, איזשהו אנטיבודי כזה. מה שהם מחליטים לעשות זה לקחת 20 עקצנים שהיו להם באותו הזמן במעבדה, חתכו להם את קצה הבטן האחורית ששם נמצאת שלפוחית הארס, ואת העקרבים עצמם כתשו בעלי ומכתש של מעבדה, יצרו איזשהו מרק עקרבים, סיננו את זה בצורה מאוד פרימיטיבית דרך חיתול בד וקיבלו כמות קטנה של נוזל שאת זה הם הכניסו למבחנה סטרילית ודהרו לבית החולים, ככה הם ידעו לעזור.

חשוב להבין שזו לא תרופה. להזריק את החומר הזה לאדם בוגר בריא, זו סכנה. זה חומר זר שנכנס לגוף וזה יכול לגרום צרות ואפילו עד כדי מוות. כלומר הסיכוי שישתמשו בזה בטיפול בתינוק, הוא מאוד נמוך. כשהם הגיעו לחדר המיון התינוק היה לא בדקותיו האחרונות, אלא על פי הרופאים בשניותיו האחרונות. עד כדי כך היו בטוחים שזהו, איבדו את התינוק הזה. לכן בהחלטה אמיצה של מנהל חדר המיון החליטו להזריק את החומר הזה כשהוא שמע מפרוספסור שולוב מה זה אולי יכול לעשות. הוא אמר שאין ברירה, אנחנו עלולים לאבד את התניוק בכל שלב עכשיו וזה המוצא האחרון. הזריקו לתינוק, חולפות מספר שניות, חולפות דקה או שתיים והתינוק לא נפטר, זו כבר הייתה הצלחה. חולפות עוד 10 דקות ומתחילים להבחין באיזשהו שיפור במצב של התינוק. וככה לאורך הלילה ועד שעות הבוקר המוקדמות המצב של התינוק הלך והשתפר ובשעת בוקר מאוחרת יחסית, הרשו להורים להיכנס לראות את התינוק והוא אפילו חייך את ההורים שלו.

אני מספר את הסיפור הזה אלפי פעמים ויש לי צמרמורת. עכשיו כשאני מספר את זה, כל השערות שלי סומרות. זה מאוד מרגש העניין הזה. זה מאוד ריגש את כל הנוכחים וכל המשתתפים וקיבלו החלטה שמקצים לזה תקציבים ומפתחים נסיוב כחול לבן כנגד הארס של העקצן הצהוב שהוא הנפוץ בעקרבי ישראל והמסוכן בעקרבי ישראל. 

כך היה, הצטרפו לזה אנשים נוספים, אחד מהם הוא מורי ורבי פנחס עמיתי. אני פוגש אותו מדי פעם בירושלים. הוא השתתף בפיתוח של הנסיוב הזה ובאמת זה פותח ומאז לא ממהרים להשתמש בנסיוב, כי גם נסיוב הוא לא בריא, אבל כשצריך אז יש לנו נסיוב לפחות לעקיצה של העקצן הצהוב. הטיפולים שעושים בדרך כלל כשמישהו נעקץ זה באמת טיפולים בהתאם לתמונה האקלימית שמתקבלת ובהתאם לידע שנאסף. מאז שנות ה-50 ועד היום נאסך הרבה ידע והרבה יכולות רפואיות ובדרך כלל בטיפול טוב מצליחים להוציא את החולה מהמצב הקריטי. במרבית המקרים עקיצה של עקרב לא הורגת, אבל בהחלט דורשת טיפול והשגחה רפואית. עוד דבר שחשוב להבין בעניין הזה, זה שרוב העקרבים בעולם הם עקרבים שעקיצתם לא מסוכנת לאדם. אפילו רוב עקרבי ישראל, אפילו שיש לנו 4 מינים מתוך כ-25 המינים שיש לנו בארץ, 4 מינים נחשבים כמסכני מינם וכל השאר אינם נחשבים מסכני חיים. גם מתוך ארבעת המינים מסכני החיים שיש לנו, לא כל עקיצה מסכנת חיים. למה? בחלק מהמקרים העקרבים בכלל לא מזריקים את הקוקטייל של הארס עם המרכיבים הבעייתיים לגוף שלנו.

בהרבה מקרים העקרבים מזריקים תמיסת מלחים, משהו שמקדים את קוקטייל הארס עצמו והם לא מפסיקים לעקוץ מעבר לזה. בעקיצה מהירה שהם לא מוכנים, קשה לנו לדעת מתי זה בדיוק קורה ובטח שמי שנעקץ, אנחנו לא יכולים לומר אם הוא קיבל רק את התמיסה או את הקוקטייל עצמו ולכן לא לוקחים צ׳אנס. כשמישהו נעקץ על ידי אחד המסוכנים, שזה העקצן הצהוב ושלושת מיני הקטלנים שיש לנו בארץ. קטלן עברי, קטלן דו גוני וקטלן עב צבתות, במקרה כזה חייבים פינוי לבית החולים, רצוי עם תמונה של העקרב או אם הרגנו אותו ואספנו להביא אותו, או אפסנו אותו חי, זה יכול לסייע בזיהוי ויטפלו בנו בהתאם למה שקורה, מה שמתפתח. עדיף לנסוע לחינם לבית החולים מאשר לפספס דבר כזה. השעות הראשונות הן קריטיות. אחד הדברים שארס העקרבים משפיע עליו זה שריר הלב וזה יכול לגרום לתופעות לבביות, גם אם לא מידיות זה יכול לגרום לנזקף לצלקת בלב שנשארת לכל החיים והיא לא בריאה.

הצלחתי להפחיד אתכם מהעקרבים, אבל תראו, העקרבים הם מאוד נפוצים. הם נמצאים הרבה יותר ממה שאנחנו מודעים. הם סביבנו. במיוחד כשאנחנו בשטחים לא מופרים, בשטח בנוי יש פחות, בשטח בר יש יותר, אבל הם ממש לא ממהרים לעקוץ אותנו. הם מעדיפים להתעלם מאיתנו ובמיוחד שאנחנו נעלם מהם. בדרך כלל עקרב יקפא במקום כשהוא מרגיש שאנחנו בסביבה. אם תהיה לו הזדמנות הוא יצלול למחילה שלו או ירוץ אל מתחת לאבן. הוא בטח לא ינסה לתקוף אותנו או לרוץ לכיוונינו. עקרבים הם גם לא כל כך מהירים. הם רצים עם ה-8 רגליים שלהם, אבל זו לא מהירות כזו שאנחנו לא יכולים לעשות צעד או שניים ולהיות רחוקים מהם. הם קטנים יחסית ולא מהירים. להשוואה, נחש מהיר בהרבה, אם אני צריך להתחרות בנחש אין לי סיכוי, אבל בעקרב אני לא צריך לרוץ, בצעידה מתונה אני משיג אותו. מה שכן, הפעולה עצמה של הבטן האחורית, מה שמכנים בטעות זנב, שבקצה הבטן האחורית נמצא קוץ העוקץ, ההנפה והעקיצה הן מאוד מהירות. לכן אנחנו לעולם לא נוגעים בעקרבים, לא מרימים אותם, לא מלטפים אותם, לא מנסים להזיז אותם עם היד. אנחנו מזיזים עקרב עם מקל או עם מלקחיים ארוכים, אבל לעולם לא ביד. 

אני חוזר לזה שהזכרתי שיש המון עקרבים סביבנו. גם מהמינים שנחשבים מינים מסוכנים. הזכרתי קודם שהעקצן הצהוב הוא המין הנפוץ ביותר בארץ ועדיין כמעט ואין מקרי עקיצה. מקרי העקיצה הם ספורדיים. אנחנו נמצאים בשטח ששורץ עקרבים אבל הם לא ממהרים לעקוץ אותנו. מתי אנחנו כן נעקצים? כשאנחנו מתיישבים על עקרב, או מכניסים יד מתחת לאבן ונוגעים בו בטעות, או בשוטטות בלילה שלו נכנס לתוך שק השינה שלנו או מסתתר בבגד או במגבת שהשארנו על הקרקע, ובבוקר כשאנחנו מרימים את זה אנחנו נוגעים בו בטעות ונעקצים. לכן בשטח מומלץ להניח את הבגדים והנעליים אם אפשר במקום גבוה יותר, לתלות או על כיסא ולפני שלובשים או נועלים, לנער. לנער מגבת, נעליים, בגדים ורק אז ללבוש. למעשה העקרבים לא מחפשים אותנו, לא מסוכנים לנו כל כך, מסוכנים רק אם אנחנו נוגעים או מחזיקים ורוב המינים לא מסוכנים בכלל. גם המינים המסוכנים, פעמים רבות זו תמיסת מלחים מאוד כואבת אבל לא מסכנת חיים.

עוד הערבה חשובה, ההבדל בצבע של העקרבים, אין לו שום קשר לרמת הארסיות, הסכנה או הכאב שנרגיש. גם הצהובים, גם השחורים מסוכנים ולא מסוכנים באותה מידה. מבין ארבעת המסוכנים שיש לנו בארץ, שניים שחורים ושניים צהובים. עוד דבר שהרבה אנשים שואלים אותי, זה מה לגבי עובי הצבתות. יש כיוון כזה שמדבר על כך שככל שהצבתות עבות יותר, כל העקרב פחות מסוכן. יש פה הגיון מסוים, זה מסתמך על דברים מסוימים אבל זה לא מדויק. אפשר בקלות לטעות בזה, ולכן זה לא סימן טוב. זה אולי סימן טוב למומחים, זה לא סימן טוב למי שאינו מומחה. אני אתן לכם דוגמה. הצבתות של הקטלן עב צבתות הן עבות יחסית. עבות יותר מהצבתות של שחרן יהודה. שחרן יהודה, עקיצתו מאוד כואבת אבל אינה מסכנת חיים, והקטלן עב הצבתות שצבתותיו עבות יותר, עקיצתו בהחלט מסכנת חיים. 

לא להשתמש בסימנים האלו כסימנים. תמיד אם יש איזשהו ספק, לא להתעצל, לנסוע לבית החולים. עד כאן קצת על העקיצות ועל הסכנות וכן הלאה. אני רוצה לומר כמה מילים ולהסביר מי הם בכלל העקרבים ולאן הם שייכים. בעצם אנחנו מדברים על קבוצה שנקראת מערכת פרוקי הרגליים, שהיא בתוכה נחלקת לתת מערכות ולמחלקות. בתוך קבוצת פרוקי הרגליים, אנחנו מכירים את מה שנקרא היום מחלקת שש הרגליים. פעם הם היו החרקים והיום הם מחלקת השש רגליים. העקרבים שייכים למחלקת העכבישנים ובתוך מחלקת העכבישנים, אנחנו מכירים כמה קבוצות מתוך המחלקה הזו, בדרך כלל קבוצות שאנחנו מכנים אותם סדרות. כולכם מכירים את סדרת העכבישאים. זה שם הסדרה הנכון בעברית. כל העכבישים שייכים לסדרת העכבישיים במחקלת העכבישנים, אבל גם בתוך המחלקה יש למשל את הקרציות שהן גם במחלקה. מי שמכיר, יש לנו את עכשובאים, מה שנקרא עקרבוט, מי שמכיר קצת מעבר מכיר אולי את הרגלבישאים ואת העקרבישאים, ככה שיש לנו כמה קבוצות.

אחת הקבוצות זה העקרבאים, סדרת העקרבאים שכל העקרבים נמנים על הסדרה הזו. המחקר של העקרבים בארץ זינק אחרי אותו מקרה שפתחתי וסיפרתי לכם, בעצם שלושה אנשים הובילו את המחקר, פרופסור אהרון שולוב שהזכרתי ובהמשך תלמיד שלו, פרופסור גרשום לוי, שניהם לצערנו כבר לא איתנו, ופנחס עמיתי שהזכרתי גם אותו שהיה שותף לכל המחקרים שלהם ולפרסומים שלהם. תור הזהב של עקרבי ישראל היה בערך בתקופה שבין שנות ה-60 לשנות ה-80, כששלושת אלה חקרו ופרסמו הרבה מאוד אודות העקרבים. אחר כך הייתה איזושהי דעיכה, לא היה המשך. במשך כמה שנים פחות חקרו את העקרבים ולאט, לאט מחקר העקרבים החל להתעורר ברמה העולמית. החל משנות ה-80 ועד שנות ה-2,000 עלייה מתמדת.

מתחילת שנות ה-2,000 ועד היום הייתה ממש קפיצה גדולה במחקר. גם טכנולוגית התפתחנו וקל לנו יותר לחקור עקרבים. יש לנו אפשרות היום לחקור גנטיקה, יש לנו אפשרות מבחינת הגעה קלה למקומות שונים כדי למצוא את העקרבים, יש לנו אפשרות לעשות שימוש בכלים יותר קלים שבעבר לא היו כמו פנסי אולטרה סגול, וכמובן ציוד דיגיטלי שלא היה קיים בזמנו שבהחלט מסייע. לשמחתי, בשנים האחרונות הצטרפנו, אני וחוקרים נוספים למחקר עקרבים פה בארץ. שוב יש לנו קבוצה של חוקרי עקרבים כחול לבן שמשתפים פעולה עם חוקרי עקרבים ממקומות אחרים בעולם וחוקרים גם מבחינת ההגדרה והמיון של העקרבים השונים וגם מחקרים בתחומים שונים. את האמת היא, אני קצת לא בסדר כי שכחתי להזכיר שבמשך הרבה שנים היו לאורך כל התקופה הזו, לא פסקו מחקרים בארץ על הצד של הארס וההשפעות והמרכיבים שלו. בין השאר הייתה מעבדה גדולה מאוד באוניברסיטה העברית בראשות פרופסור סלוטקין ופרופסור גורביץ׳ באוניברסיטת תל אביב, כך שנעשו לא מעט מחקרים בתחומים האלו. 

הבטחתי להרחיב על האולטרה סגול. למעשה, זה משהו שכשהוא התגלה, הוא נתן קפיצה מאוד גדולה למחקר העקרבים העולמי. זה התגלה דרך זה שחוקרים גיאולוגים שחקרו סוגי מסלע שונים ומחצבים שונים, השתנו בתאורת אולטרה סגול כי המחצבים השונים האירו באור שונה בתגובה לאולטרה סגול. במאמר מדעי שהם פרסמו, הם הוסיפו הערה בסוף, שבמהלך השיטוט במקומות שונים וחיפוש אחר מחצבים שונים, הם שמו לב שהם האירו על עקרבים וגם אלו זהרו כאשר האירו עליהם באולטרה סגול. ברגע שחוקרי העקרבים עלו על המידע הזה, עולם העקרבים השתנה. התחלנו להשתמש בפנסי אולטרה סגול. בהתחלה מסורבלים יותר ולאט, לאט עם הטכנולוגיה ובטח עם טכנולוגיות הלד, עברנו לפנסים קטנים, קלים יותר ועוצמתיים. היום אנחנו מסתובבים בלילה עם פנסים שמאירים לטווח של כמה מטרים וממרחק של כמה מטרים אני יכול לזהות עקרבים בשטח. עקרב שפוגע בו אורך גל האולטרה סגול, הוא מחזיר אותו לעין שלנו, האור שאנחנו רואים חוזר, זה ירוק צהוב זרחני כזה. בעצם השטח, ופה אצלנו במדבר, המדבר הופך להיות נוצץ ב״אבנים יקרות״ נוצץ בעקרבים. זה תענוג לחובבי טבע וזה בהחלט מראה מדהים ועוצר נשימה.

למה זה קורה? מה הסיבה הפיזית, המכנית שזה קורה? זה בגלל החומרים של המעטפת החיצונית של גוף העקרב והמבנה המרחבי שלהם. הם בעצם שוברים את אורך הגל האולטרה סגול ומחזירים אותו בצורה הזו שאנחנו רואים. מה היתרון של זה לעקרב? למה זה התפתח אצל העקרבים? אין תשובה טובה. יש הרבה רעיונות שניסו להעלות חוקרים שונים, אין תשובה שמניחה את הדעת. יכול להיות, חלק מהחוקרים סבורים שזה תוצר נלווה, משהו אחר ולא באמת משהו שמסייע לעקרבים ולכן התפתח דווקא אצלם. דרך אגב, עקרבים הם בין החיות היבשתיים היחידים שאפשר לראות את התופעה הזו אצלם. פה ושם יש כמה יצורים אחרים מהמחלקה שזוהרים קצת אבל זה בעיקר אצל עקרבים. אנחנו לא מכירים עקרבים שלא זוהרים באולטרה סגול. 

דודו: זה מאוד מעניין. אני חייב לציין שבביקור בבית שלך ישר קפץ לעיניי זה שהכריות, הכורסה בסלון, יש עליה כריות של עקרבים. מי שלא מבין, צריך לבקר בביתו של יורם. החיבור של יורם לעקרבים הוא חיבור מאוד אמיתי וכנה. שאלה שרציתי לשאול שמתבקש לשאול אותה בעיני, היא האם נכון שעקרבים רואים רק במדבר, או לחליפין, כמה קל יותר לנו למצוא עקרבים במדבר והאם יש להם איזה התאמה מיוחדת לחיים במדבר?

יורם: למעשה העקרבים הם בעל חיים תרמופילי, בעל חיים חובב חום. מניסויים שנעשו במעבדה של ד״ר ערן גפן וביחד עם הסטונדט שלו שלמה קאין, הם ראו שהעקרבים בפירוש העדיפו להימצא באזורים של טמפרטורה של מעל 30 מעלות. די חם הייתי אומר. האזורים המדבריים בכדור הארץ בכלל הם מקומות מעולים לעקרבים. המקום שנחשב העשיר ביותר במיני עקרבים זה המדבריות של אריזונה וקליפורניה בארצות הברית, אבל גם אצלנו, המדבר שלנו עשיר במגוון של עקרבים וגם בכמות מספרית, של מספר פריטים לקילומטר רבוע, מאוד, מאוד עשיר אצלנו במדבר. זו הסיבה שהעקרבים הם באמת מותאמים.

זה בעל חיים שהוא מותאם בצורה נפלאה לחיים במדבר. גם דרך זה שהוא מסוגל להסתתר בשעות החמות די בקלות. הגוף שלו שטוח ופחוס. יש לו רגליים ויש לו רגלי בכנין מקדימה בצורת צבטות שמאפשרות לו חפירה. הוא יכול לחפור מחילות ויכול לחפור גישה מתחת לאבן. הוא יכול להסתתר על עץ ולהסתתר גם בקליפה של עץ. הם מסוגלים בשעות החמות להסתתר ולא להיות חשופים לקרינת שמש ישירה, ובשעות הלילה לצאת לפעילות. יש להם אפשרות לצום תקופות ארוכות, ככה שאם תנאי הסביבה קשים מדי, ואם בלילות, נגיד בחורף במדבר הלילות מאוד קרים והם מסוגלים להיכנס להיברנציה, לשנת חורף. עקרב מסוגל בעזרת הארס שלו לשתק טרף גדול יחסית בגודל. הוא מסוגל לצוד טרף בסדר גודל הרבה יותר גדול ממנו, לשתק אותו עם הארס ולגרור אותו למקום מסתור. אם הוא אוכל הרבה, הוא יכול אחר כך לצום תקופה מאוד ארוכה. עקרבים מסוגלים לצום שבועות ואפילו חודשים אם יש צורך.

הם מסוגלים להשיג את הנוזלים הדרושים להם מהמזון שהם אוכלים, מסוגלים ללקט אגלי טל מהצמחים במדבר, ומסוגלים אפילו מחול שספג קצת לחלוחית, למולל את גרגרי על גבי הפה שלהם, למצוץ את הלחות שעל גרגרי החול. הם מאוד מותאים לחיים במדבר. יש עקרונות עוד יתרון, המדבר פתוח יחסית וקל לעקרב להסתובב בשטח שהוא פתוח ולא מאוד, מאוד צפוף מבחינת צמחים ולא לחויות גבוהות מדי. באופן כללי ישראל היא מדינה יבשה יחסית, אם משווים אותה לאירופה לדוגמה. אנחנו מוצאים עקרבים בישראל בכל מקום. אנחנו מוצאים בהרי אילת, בערבה, במישור החוף, בערים ואפילו בהרי החרמון. בכל מקום בארץ יש עקרבים. אבל, המגוון הגדול ביותר של העקרבים הוא בירוחם. זו בירת העקרבים של ישראל. ירוחם וסביבתה הקרובה מכירים היום 11 מינים שונים של עקרבים. זה הרבה מאוד. 

כמו שהזכרתי קודם, הצפיפות לקילומטר רבוע לפרטים של עקרבים היא מאוד גבוהה. בלילות טובים לעקרבים אפשר לראות מלא עקרבים בחוץ. מה זה לילות טובים? עקרבים לא יוצאים כל לילה לפעילות, כל העקרבים. הזכרתי שמי שאכל ארוחה טובה, בעצם לא זקוק מיד לעוד ארוחה. הוא יכול לחכות תקופה ארוכה. זה יתרון כי ברגע שאתה יוצא לשחר לטרף, כמעט לא משנה איזה בעל חיים אתה, יש לך אויבים שישמחו לאכול אותך. ככל שתמעט לצאת, כך הסיכויים שלך לשרוד יותר גבוהים. לכן אנחנו רואים בחוץ כל פעם רק חלק מהאוכלוסיה בפעילות. ישנם לילות שהם הרבה יותר אטרקטיביים מלילות אחרים. אלו יהיו לילות חמים, בעונה החמה, לילות חשוכים. ככל שהלילה חשוך יותר הסיכוי שטורף יבחין בך כשאתה מסתובב, הוא נמוך יותר. אנחנו באמת נראה פחות פעילות בלילות ירח, ויותר פעילות בלילות ללא ירח. הנה, גיליתי לכם את הסודות למתי אפשר לראות עקרבים. 

הזכרתי את האויבים שלהם, עכשיו זו הזדמנות טובה להגיד כמה מילים על זה. אחרי ההקדמה של קודם, זה נשמע כאילו שעקרב זה יצור שכל אחד רואה אותו וישר בורח קילומטר. לא כך הוא. מגוון גדול מאוד של בעלי חיים מקבוצות שונות מאוד שמח לטרוף עקרבים. אנחנו רואים את זה אצל הרבה פרוקי רגליים אחרים. יש עכבישים שמצליחים ללכוד עקרבים ברשת שלהם ולעטוף אותם בקורים וככה העקרב הופך להיות מומיה ולא יכול לפגוע בעכביש, והעכביש ניזון מהעקרב. אנחנו רואים את זה בקורים של עכבישים מהסוג אלמנה, אנחנו רואים אותם בקורים של עכבישים מהסוג רעדן שהוא עכביש עדין יחסית. זו דוגמה אחת. דוגמה נוספת, ישנו פשפש טורף, חרק, שיש לו בעצמו עוצמת ארס גבוהה מאוד. בעיקר הנקבה היא ארסית. אנחנו יודעים שפרטים בוגרים של של הפשפש הזה שנקרא אפרור שחור, יודעים לטרוף עקרבים כולל את העקצן הצהוב שסיפרתי עליו קודם. פשוט מזנקים לו על הגב, העקרב עוד לא מבין ולא מספיק לעקוץ את האויב הזה, האפרור מחדיר את החדק שלו, מזריק ארס לעקרב ומשתק אותו.

עוד פרוק רגל שמאוד אוהב לטרוף עקרבים זה העכשוב, מה שאנחנו מכנים עקרבוט. אם עכשוב יעקץ על ידי עקרב הוא ימות, ישנם גם עקרבים שאוכלים עכשובים אם הם קטנים מהם, אבל עכשובים גדולים יכולים לטרוף בקלות עקרבים. לפני שהעקרב מספיק לזוז, העכשוב יותר זריז ממנו, לפעמים גם יותר גדול ממנו, הוא חותך אותו עם המלקחיים שלו, מתחיל ללעוס אתו וזהו, העקרב גמור. אם נעבור מפרוקי הרגליים לקבוצת הזוחלים, הרבה מאוד זוחלים אוכלים עקרבים. נחשים דווקא מהמינים הקטנים הלא ארסיים, הלא מסוכנים, לטאות שונות, כמו המדברית העליונית שחיה פה באזור ירוחם. לטאה נחמדה וחביבה מאוד שמתמחה באכילת עקרבים. הרבה עופות אוהבים לאכול עקרבים. הרבה עופות לילה, יש ציפורי שיר ידועות באכילת עקרבים. שחור זנב למשל וגם דוכיפת. יש תמונות מדהימות של דוכיפת שמאכילה את הגוזלים שלה בשלל עקרבים שהיא מביאה להם כל פעם. הרבה מאוד יונקים שיכולים לאכול עקרבים, ישנים מכרסמים שיודעים לאכול עקרבים. אוכלי חרקים למיניהם כמו קיפודים הם אלופים באכילת עקרבים, עטלפי חרקים, יש תיעוד נהדר של עטלפי חרקים שצוללים אל הקרקע וצדים עקרבים שנמצאים בפעילות. וכמובן, כמובן, כמובן, שהיונק האולטימטיבי, סעו לשווקים במזרח הרחוק באסיה ותראו למכירה שיפודי עקרבים. גם בני האדם אוהבים לאכול עקרבים. מגוון גדול מאוד של בעלי חיים אוכלים עקרבים.

איך זה יכול להיות? איך מצליחים למרות הארס? ראשית, לחלק מבעלי החיים יש עמידות גבוהה לארס של בעלי חיים. רובם מצליחים בשיטות הציד שלהם ובמבנה הגוף שלהם מצליחים להמנע מעקיצות ולטרוף אותו לפני שמצליחים לעקוץ. כשאוכלים את הארס, הארס עובר דרך מערכת העיכול, מערכת העיכול מנטרלת את הארס כך שזו לא בעיה. לא חס וחלילה שאני ממליץ לאף אחד מכם שלוק של ארס, צריך לזכור תמיד שאם אנחנו שותים אז זה, יכול להיות שיש לנו איזה חתך מיקרוסקופי בחלל הפה, או חתך או פצע קטן במעי והארס יכנס למחזור הדם וזה כבר לא סימפטי. כשמבשלים את העקרבים שנמכרים בשווקים, מטגנים אותם או מרתיחים אותם, החום הגבוה הורס את המבנה החלבוני של הארס, דנטורציה של החלבונים, מבנה החלבונים משתנה וזה כבר לא הארס המסוכן שהיה יכול להיות. מה גם שאני מעריך שרוב המינים שאוכלים אותם הם מינים שהם לא מסכני חיים.

דודו: יורם, אולי תספר לנו במעט, כמה שהזמן מאפשר לנו, קצת על ארס העקרב. האם יש לנו תחומים ברפואה, או בתחומים אחרים, דברים שאנחנו יודעים לעשות עם הארס אחרי תהליכי עיבוד או תהליכים כלשהם?

יורם: בהחלט. אני רוצה להקדים ולקחת את זה טיפה אחורה היסטורית ולדבר על היחס שלנו, של בני האדם אל העקרבים בעקבות עניין הארס. חשוב לזכור שמה שאנחנו יודעים היום מדעית ויודעים להסביר בקלות איך הארס משפיע, איך הוא עובד מולקולרית, לאן הוא נכנס בגוף, באיזה אתרים הוא מתיישב על התאים וחסמים כאלה ואחרים שהוא יוצר במערכת העצבית, לא ידעו את זה פעם. אפילו לפני 200 שנה לא ידעו את זה ובטח שלא בתקופות קדומות יותר. דמיינו רגע שבתקופה קדומה, בואו נלך רגע לכפר בתקופת התנ״ך. נניח שבכפר היה איזה בריון, איזה שמשון הגיבור כזה שכבר הלך מכות עם אריה ודוב ונחתך ותמיד יכול להרים חמישה אנשים ביחד כי הוא הכי בריון ותמיד מנצח את כולם והוא אף פעם לא חולה, מדי פעם היו טיפוסים כאלה. הנה יום אחד, שמשון הגיבור מקבל עקיצה מעקצן צהוב, עקרב שחי פה ונפוץ בישראל. אחרי כמה שעות, אחרי יום או אולי פחות הוא הולך לעולמו. כל הכפר נרעש, איך זה יכול להיות? הרי לא קרה כלום. 

במקום העקיצה רואים אולי כיפה אדמומית קטנה, לא רואים כלום. העקרב לא עשה לו שום דבר חוץ מלגעת בו עם קצה הבטן האחורית שלו, איך הוא הצליח להמית אותו ככה. השאלה היא איפה הכפר הזה נמצא. אם הכפר נמצא במצרים העתיקה, אז אומרים שזה השליח של אלת החיים והמוות במיתולוגיה המצרית, הכתר שהיא חובשת לראשה הוא בצורת עקרב. היא אלה שלפי האמונה המצרית מסוגלת לתת ולקחת את החיים. הצורה שבה היא לוקחת את החיים זה באמצעות השליח שלה העקרב. הוא מקבל את כוחותיו מהאלה המצרית. אם הכפר הזה נמצא בימי הביניים באירופה מאמינים בכשפים, במאגיה שחורה וכן האלה, אז אנחנו מסבירים את זה בזה שהמכשפה מהכפר ההוא הרחוק, כפר ששונא אותנו ואנחנו אותו והם מקנאים בנו בזה שיש לנו את הבריון שעוזר לנו כל כך הרבה כולל במרביות נגדם, המכשפה מהכפר עשתה כישוף ושלחה את היצור הזה עם איזה הוקוס פוקוס, וזה מה שהצליח להמית. אתם יודעים מה? אפילו אם אנחנו יהודים מאמינים, אנחנו אומרים שזה שליחו של בורא עולם.  בורא עולם נותן לו את הכוח והוא זה שרצה לקטול את אותו אדם מסיבותיו הוא, לעולם לא נדע למה. אלו היו ההסברים. 

בהתאם לזה אפשר למצוא בכתבי יד עתיקים. כתבי יד יהודים עתיקים, אפשר לראות שלאורך השנים פותחו קמעות נגד עקיצות של עקרבים. פשוט השתמשת בקמע הזה וזה היה אמור להגן עליך דרך אגב, באזור אגן הים התיכון, יוון סיציליה וישראל, היה מקובל גם עוד שיטת ריפוי בתקופות קדומות יותר. היו משרים עקרב. תופסים עקרב, משרים אותו במיכל עם שמן זית וכאשר אתה נעקץ, לוקחים את זה, העקרב מת בשמן, יכול לשכב שם שנה שנתיים. וכאשר אתה נעקץ מורחים לך מהשמן על העקיצה וזה עוזר. סיפרו לי חברי הבדואים שאצלם יש מנהג, שכאשר התינוק עדיין קטן מאוד, שבוע או שבועיים ראשונים לחייו, תופסים ערב, שורפים אותו ואת האפר שלו האמא מורחת מסביב לפטמה בזמן שהיא מניקה את התינוק, והנה התינוק מתחסן כנגד עקיצת העקרב

מבחינה מדעית לכל שלושת הטיפולים האלה אין שום יכולת למנוע תגובות קשות לעקיצת עקרב. הסיבה ששלושתם עובדים בחלק מהמקרים, היא בדיוק כמו שהזכרתי קודם. פעם אחת זה כי הרבה מהעקרבים בכלל לא מסכני חיים, גם אם כואב זה עובר תוך כמה שעות, פעם אחד זה שגם אם זה עקרב שידוע שהמית, יכול להיות שהוא לא הזריק את הקוקטייל של הארס, אז יצאת בזול בכל מקרה. סיבה נוספת שלא הזכרתי ויכולה לעזור, זה אפקט הפלצבו. כשאתה מאמין שנתנו לך טיפול ותרופה נכונים, אתה כבר מרגיש יותר טוב. פתאום לא כואב לך, פתאום הכאב חולף מהר. היום יודעים גם להסביר את זה רפואית איך עובד האפקט הזה.

כדי לענות לך על השאלה במדויק יותר, אני אשתף בכמה אנקדוטות, המחקר לשימוש בארס עקרבים הוא מאוד, מאוד מתקדם והוא אחד הכיוונים שנמצאים בחזית המחקר הפרמקולוגי בעולם. יש כמה פריצות דרך ראשוניות. קודם כל כמובן שבעבר עסקו הרבה בהפקת נסיוב וזה בעצם מרפא את הנזק שהוא בעצמו עושה. אבל מעבר לזה, השתמשו גם בלהפוך צמחים להיות מסוכנים לחרקים, ואז הם בעצם הצליחו להנדס שדה כותנה שהעלים שלו רעילים לזחלים שפוגעים בו ופתאום לא צריך לרסס את השדה. לנו זה לא יהיה משנה, אבל לזחל שרצה לאכול את עלי הכותנה, נפגע מזה. זה דבר אחד. דברים מתקדמים אחרים, אחד הדברים למשל, הארס של העקצן הצהוב שהמשקל המלוקולרי שלו מאוד נמוך, כלומר חלק מהחלבונים, מהמרכיבים של הארס, הם כל כך קטנים שהם יכולים, אם הם נכנסים למחזור הדם שלנו, לעבור את מחסום הדם מוח. יש לנו מחסום בגוף שמונע מחומרים שונים להגיע למוח כי הוא אזור קריטי ורגיש. מולקולות החלבון האלה של ארס העקרב כן יכולות להגיע. הצליחו לפתח משהו, לא את כל הארס as is עצמו, אלא מרכיב מסוים מהארס. מזריקים אותו לאדם, המרכיב הזה יודע להתיישב על תאים סרטניים במוח. בעצם סימנו את החלבון הזה בחומר מיוחד וכשהוא מגיע ומתיישב על התאים מאירים עם תאורה מיוחדת, זה מזכיר קצת את האולטרה סגול של העקרבים, והחומר הזה זוהר. 

זה בעצם מאפשר למנתח כשבאים לעשות ניתוח להוצאת גידול מהמוח, שזה תמיד ניתוח מאוד קריטי ורגיש. מצד אחד לא רוצים להשאיר אף תא סרטני מהמוח, ומצד שני כל תא מיותר שאתה מוריד מהמוח אתה עלול לפגוע בדברים חשובים ולכן רוצים להוריד אך ורק את התאים הסרטניים. מסתבר שבשיטה הזו מקבלים דיוק של, אם אני זוכר נכון עד פי 300 יותר מאשר באמצעות mri הגיעו פה לדיוק מאוד גבוה. המחקר הזה המשיך ולמעשה הצליחו לפתח עוד משהו מדהים עם איזושהי תוספת. זה בעצם מתיישב על הגידול ועוצר את הגידול. זה לא הורג אותו, זה לא מבטל אותו, אבל זה עוצר אותו ולא מאפשר לו להמשיך לגדול. לצורך הפיתוחים האלה נדרש ארס של עקרבים שנעשה באמצעות חליבה. לא צריך להרוג את העקרבים, אפשר לגדל אותם ולחלוב שוב ושוב את הארס. בין אם זו חליבה, מה שאנחנו קוראים טבעית שמאפשרים לעקרב לעקוץ איזו ממברנה ואוספים משם את נוזל הארס, או חליבה אחרת באמצעות שוק חשמלי קטן שלא פוגע בעקרב אלא גורם לשרירים להתכווצות וזה גם מתכווצים השרירים בשלפוחית העוקץ שעוטפים את הבלוטה שמפיקה את הארס והארס מותז דרך קוץ העוקץ החוצה.

אני אסיים בעוד דבר אחרון ואומר שקוץ העוקץ בנוי כך שהחור שממנו הארס מוזרק אל הטרף, הוא לא בקצה. לכאורה זה מוזר, למה שהחור לא יהיה בקצה? למה שהוא יהיה מילימטר לפני הקצה ומוארך? אם נחשוב על זה רגע, ברגע שהוא מחדיר את העוקץ אל תוך גוף הטרף, הרי הרקמות של הטרף חוסמות את הקצה של העוקץ. לכן אם החור הוא בצד, אז החוד פורץ את הדרך ואז יש רווח להזריק את נוזל הארס לתוך גוף הטרף במקרה הזה. המדהים הוא שהמחטים המודרניות שאנחנו משתמשים בהם ברפואה, בנויות על אותו רעיון. החוט של המחט הוא לא עיגול בקצה, הוא מתמשך לאורך המחט הצידה בדיוק מאותה סיבה. כדי שרקמות הגוף לא יחסמו ויאפשרו את חדירה התרופה, או הנוזל שהרופא מעוניין להחדיר לנו לגוף.

דודו: יורם, המון תודה. היה ממש מרתק. יש כאן המון דברים. קודם כל מיתוסים שהגיע הזמן לפרק וגם דברים לחשוב עליהם בהמשך, אז רציתי להודות לך. להזכיר לכם, כל התוכניות שלנו נמצאות באתר midbar.org גם ב-itunes, גם ב-spotify והוספנו גם את יוטיוב. תמשיכו להאזין לנו, תודה יורם.

יורם: בשמחה.