ד״ר חיים ברגר עוסק באקולוגיה התנהגותית של בעלי חיים מדבריים וחקר רבות יונקים גדולים במדבר

השיחה עוסקת בממשק בין האדם לטורפים הגדולים, זאבים, שועלים, תנים, צבועים וקרקל

מראיין: דודו רשתי

הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים

הראיון

– כתובת אימייל: bergerh@bgu.ac.il
– פייסבוק

– כתובת אימייל: bergerh@bgu.ac.il
– חברה הטיולים של חיים

דודו: דעת מדבר, יש לנו את הכבוד לראיין שוב את ד״ר חיים ברגר. שלום חיים.

חיים: שלום דודו.

דודו: עכשיו אנחנו עושים את זה פנים אל פנים ולא דרך זום או אינטרנט סוף סוף. היום רצינו לדבר על הנושא של טורפים במדבר, בוא תספר לנו קצת על המחקרים שעשית על טורפים.

חיים: נתחיל דווקא בקצת רקע רומנטי. אתה מתחיל לעסוק במשהו כשהוא מדבר אלייך מאוד. העיסוק שלי בטורפים התחיל מטיול באפריקה ותצפיות ארוכות על טורפים בעיקר. להקה של לביאות, או צ׳יטה והגורים שלה. בתצפית, אתה רואה משהו מדהים. אתה רואה שיש איזשהו תכנון ויש פרטים שהם בהמתנה. עומדים וממתינים בשקט גמור. יש פרטים שמראים את עצמם, מאגפים, מראים את עצמם. כלומר, הפעילות המורכבת הזו היא יצרה לי הבנה שיש תקשורת שאנחנו לא מבינים אותה. היא קיימת והיא מרתקת. נכון שהיא הכי הרבה משכה אותי אצל חתולים, שזה אריות וצ׳יטות ונמרים, אבל היא קיימת גם אני מעריך אצל עוד טורפים. אצל זאבים, כל מי שטורף בעצם צריך להתגבר על התנהגות הבריחה של הנטרף, כי אף נטרף לא רוצה להטרף. לכן, הטורף צריך לפתח אסטרטגיה. בקבוצה זה הרבה יותר מורכב והרבה יותר קשה ודורש שילוב כוחות והבנה מה האחר רוצה לעשות. 

בשלב הזה, כשצפיתי בזה, משם נכנס לי הרצון העז לעסוק במחקר על טורפים. ההסתכלות שלי היא על זה, אני אגיד את זה שוב, לא בצורה מדעית כן? אבל הם צריכים להתגבר ולהיות יותר מתוחכמים מהנטרפים על מנת לתפוס אותם. בדרך כלל הם יתפסו את החלשים בקבוצה, או את החולים, או את הזקנים מדי, או את הצעירים מדי. לפעמים הם צריכים לתפוס מישהו, שהם יגמרו את עצמם. אבל עדיין, צריך לאכול. אז אתה צריך להיות חכם יותר מהם to outsmart them. אלו השורשים שהתקבעו אצלי ברצון לחקור דווקא טורפים. התחלתי במחקר על זנבנים, אבל תמיד נשאר לי בראש הטורפים שצריך לחזור אליהם. התחלתי את הדוקטורט כאן במכונים לחקר המדבר. הכניסו אותי לעולם הזה של מחקר מסודר ועם שאלות מחקר מסודרות וניתבו אותי כל הזמן לא לברוח ולהתפזר לתחום הרומנטי, אלא להתנקז באמת למודל. בניתי מודל מתמטי ועמלתי להוכיח אותו. עבודת המחקר הייתה להוכיח אותו. הדרייב החזק היה שהייתה לי האפשרות לצאת ולהסתכל על טורפים בישראל, פה בטבע. 

התחלתי לעסוק במחקר. כיוון המחקר נבע, בדרך כלל מדובר בבעיות שקשורות באנשים. כשזה בעל חיים כזה גדול, יש התנגשויות עם בני האדם. במקרה שלנו, עם הכלביים בעיקר. תנים, שועלים, זאבים וגם צבועים, היה נושא של העברת כלבת. משם הגיע הכסף, מהרצון לחקור את הדינמיקה של העברת מחלת הכלבת. זה אפשר לי להיות בחוץ עם החיות האלה ולחקור אותן ולמשדר אותן. תוך כדי המחקר נטיתי לעסוק בשאלות שעניינו אותי מלבד הנתונים שתרמתי למחקר הכלבת.

דודו: ספר איך עושים בעצם מעקב אחרי בעלי חיים שבעיקר פעילים בלילה ברובם.

חיים: אחת הסיבות שכמעט ואין חוקרים שמתמקדים בבעלי החיים האלה, בטורפים הגדולים, זה כי הם פעילי לילה בעיקר, הם מאוד חוששים מאנשים לרוב ולא מעוניינים שתסתכל על מה הם עושים. אם הם כן כבר מתקרבים לאנשים מסיבות מסוימות שנגיע אליהן בהמשך, אנשים רואים בהם סכנה ועלולים לפגוע בהם. בעצם הדרך כאשר אנחנו, אם אני אקח אותך עכשיו ונצא פה לשטח עם פרוז׳קטור בלילה, הסיכוי לראות טורפים הוא גבוה, אבל לא יהיה בטוח את מי אני רואה, ובמחקר אני חייב לדעת את מי אני רואה, לכן מסמנים אותם וממשדרים אותם.

במחקר אני מפזר מלכודות. מלכודות לצורכי מחקר, לא מלכודות שפוגעות בחיה, אבל הן מחזיקות את החיה ואז אני מרדים אותה ושם קולר עם משדר, ואז יש לי אפשרות לראות מה אותה חיה ספציפית, מה היא עושה, איפה היא מסתובבת, אבל אני לא רואה אותה הרבה בעיניים. אני בעיקר רואה תחום מחייה, באיזה איזור היא מסתובבת, ואם זה בשמורה, אם זה בקרבת אנשים, אני יכול אחר כך לחשב את תחומי המחיה שלה וכמה היא, למשל ההבדלים בין בעלי חיים שקרובים לבני אדם, הם יחזירו תחום מחיה הרבה יותר קטן מכאלה שרחוקים מישובים. רואים שיש השפעה של בני האדם, שלנו, בשפע המזון שלנו, עודף המזון שמתבטא במה שיש לנו בפחי האשפה. אנשים זורקים פסולת, גם פסולת חקלאית נחשבת. כל דבר שהטורף יכול להגיע אליו, זה עודף מזון שהוא יכול להרוויח ממנו.

פה אני רוצה, אם אפשר להכנס לכל הדברים שאתה מגלה מאחורי הקלעים. מאחורי הקלעים, ברגע שיש לך חיות ממושדרות, מתנהלים הרבה מאוד דברים. יש אנשים שמחליטים שהם יכולים לקחת את החוק לידייים ולפגוע בטורפים. בדרך כלל, אם מישהו פוגע בתן, או בזאב, אף אחד לא יגלה את זה. אולי אם מישהו יראה את הגופה, אחרי כמה זמן כבר אין סיכוי לדעת ממה זה קרה. לי, כשהיו לי את בעלי החיים הממושדרים ידעתי את זה ממש באופן טרי ולפעמים עליתי על אנשים שלא היו אמורים לפגוע, כלומר לא היה להם אישור חוקי.

דודו: מה זה, ציידים?

חיים: זה ציידים, אבל זה גם אנשים משועממים שהחליטו שיש יותר מדי תנים ואפשר לירות בהם. מה שהתוודעתי אליו, זה חוץ מעולם בעלי החיים, זה שאצלנו, לאנשים, אין ממש מערכת של ממשק של בעלי חיים, של הטורפים בעיקר, המערכת היא לא כל כך מגובשת כי אין הרבה ידע עליהם. הדבר הזה, שמשפיע בעיקר על הטורפים, מאוד העסיק אותי, והגעתי להבנה שהעונה שמתנקז הקונפליקט בינינו לבין הטורפים, זה בזמן האביב כשיש גורים. כשיש גורים אתה רוצה להאכיל את הילדים שלך, לא יעזור שום דבר, לא מעניין אותך שום דבר. אתה מפחית את החששות הרגילים שלך ואתה מוכן להסתכן. אם הילד שלך רעב, אם הוא אומר אבא אני רעב, או אמא אני רעב, הם יעשו כמעט כל דבר כדי להאכיל את הילדים. אותו דבר הטורפים, הם יקחו סיכון והם באמת מסתבכים בצרות. בעיקר זאבים, יותר מאשר תנים ושועלים. למה? כי זאבים באופן ספציפי, כי האכלת הגורים, מרגע שהם מתחילים לאכול מזון מוצק, האכלת הגורים מתבצעת על ידי טריפה, בליעת הבשר, והקאה לגורים.

הבוגרים מקיאים לגורים בשר שהוא לעוס טוב והוא חם. זה נקרא מנה חמה. הגורים תלויים בזה, כלומר כמה גורים יגיעו לבגרות, תלוי בכמה הבוגרים בקבוצה יצליחו להאכיל אותם. ברגע שהבוגרים, יש להם מאורה עם גורים, הם ממוקמים באזור אחד. בדרך כלל, הם מסתובבים על אזורים נרחבים. להקה שחקרתי פה של שמונה זאבים, הסתובבו על 300 קילומטר מרובע, שזה נגיד כל גוש דן. למה הם צריכים אזור כזה גדול? הסיבה היא לא הכמות של האוכל, כי יש פה מספיק, בשטח כזה עצום יש מספיק קבוצות יעלים, עדרי יעלים ועדרי צבאים, מספיק נפח לאכול. הבעיה היא, שזאב לא מנסה לצוד ככה סתם. הוא לא פשוט מתחיל לרוץ אחרי יעל, אלא הוא עושה הערכה של הסיכויים שלו להצליח בציד. אם הוא יצליח או לא יצליח, עדר היעלים ישנו את ההתנהגות ויגבירו את הדריכות.

למשל כשאני מסתכל על יעלים, אני יכול לדעת מתי פעם אחרונה הם נחשפו לטורף. אפשר ממש לכמת את זה. כשאתה מסתכל על יעל אתה רואה, הוא אוכל, אוכל, אוכל ואז עוצר, עושה סריקה לצדדים וממשיך. אז לפי כמה פעמים בדקה, אני יכול לדעת מתי פעם אחרונה הם נחשפו לטורף. חשיפה לטורף זה יכול להיות גם ניסיון טריפה. עכשיו, הם לא נשארים ברמת הדריכות הזו כל הזמן כי זה סטרס וזה קשה, אז תוך שבוע, שבועיים הם ירדו חזרה לרמת שגרה. הזאבים בעצם יעשו סיבוב בטריטוריה ויחזרו שוב אליהם. לעומת זאת, כאשר יש להם גורים, להקת הזאבים לא יכולה להתרחק יותר מדי וצריכה להישאר ברדיוס מסוים כדי לחזור ולהאכיל את הגורים. כשנשארים ברדיוס מסוים, כל חיות הבר באזור יודעות ׳הנה הזאבים פה׳, מגבירות את הדריכות שלהן ואז קשה להם הרבה יותר לצוד. במקרה הזה הם הולכים לפתרון הקל.

דודו: קרבת אדם.

חיים: קרבת אדם זה הפתרון הקל, והכי למי שנחשבים מכניסי אורחים, וזה הבדואים. הבדואים באמת מכניסי אורחים, אבל לא בדיוק מכניסי זאבים. אף אחד לא רוצה שהזאב יטרוף לו את העדרים. זה לא רק אצל הבדואים כמובן, וקשה להתמודד עם טריפות כאלו. מה שקורה, ההתנהגות של הזאב בטריפה בתוך מכלאה, כאשר הוא קופץ מעבר לגדר פנימה, הוא עושה דבר שהוא טבעי מבחינתו, מה שנקרא overkill, הרג יתר. מה הכוונה? הוא נכנס, יש במכלאה 10, 15, 20 עיזים, הוא יהרוג את כולם. או אם שני זאבים נכנסים, לא משנה, הם יהרגו את כולם, אבל יאכלו רק פולקע של אחד, זה מה שהם יכולים לבלוע. בבוקר אתה בא, רואה את כל העיזים, וזה גורם לכך שאתה לא מחבב זאבים. ההתנהגות היא טבעית. אני מבחינתי מבין את הזאב, כלומר, מה הוא עושה. הרי אמרנו, כשקשה לו, הוא מחשב את הסטטיסטיקה ולא ינסה סתם לצוד שוב ושוב את אותו עדר יעלים כי הוא ברמת דריכות גבוהה. הצד ההפוך הוא, שאם קל מדי, וכל העיזים, אם רק תיתן עוד ביס וכבר הרגת את העז הבאה, אז אתה מתפתה ואתה אומר ׳עכשיו יש לי אוכל לשבוע׳. 

אני מנסה עדיין לאורך תקופה ארוכה, לשכנע את החיבור הזה, כשאני ראיתי אותו קורה בעיניים שלי. זאב שלי הורעל ומצאתי אותו עם המשדר, מצאתי אותו באיזה נחל נידח, אין סיכוי שאפשר למצוא אותו ככה סתם. כשבעל חיים הוא לפני מוות, הוא לא בדיוק בא וצועק בפני בני האדם ׳תקשיבו, הרעילו אותי׳. הוא מחפש מקום נידח לרגעים האחרונים שלו. הוא היה מוסתר נורא, רק בגלל המשדר אני יכולתי למצוא אותו. זה מצב גרוע מאוד כמובן כי זה מתפשט במערכת האקולוגית ומגיע בסופו של דבר לנשרים. היו לנו מעט יחסית הרעלות של נשרים בדרום, אבל אני תמיד אומר ׳האקדח המעשן הזה של ההרעלה, תמיד מכוון לראש של הנשרים׳. וזה יקרה. היום יש לנו כאן בבקעת צין את מרבית הנשרים בארץ. מרבית הקינונים מרוכזים פה בנחל צין, בעין עבדת, בעין עקב, בנחלים. מסביב יש לנו טורפים שהם כל הזמן בקונפליקט עם אנשים. לכן, צריך לעשות התערבות וליצור גם דו שיח עם הבדואים, וגם לתת להם תמיכה.

דודו: כדי להתמודד עם הבעיה.

חיים: כדי להתמודד עם הבעיה, בדיוק. לפעמים התמיכה היא פשוטה. לפעמים צריך רק לתת עצה איך לעשות את הגדרה יעילה נגד זאבים. זה לא לעשות גדר כמה שיותר גבוהה. כי כשבא זאב, אז אמרנו, שוב, הוא צריך להאכיל את הגורים, לפעמים בעצמו הוא לא אכל איזה יום יומיים, הוא יבוא על כל גדר, הוא יכול לרוץ ולטפס שלושה ארבעה מטרים. הוא יטפס פנימה, יתפוס, יאכל, ויקפוץ החוצה בלי בעיה. אבל, אם אתה שם פסים של תיל על החלק העליון, אז הוא לא יכול לתפס על התיל. הוא יכול לטפס על רשת דווקא עם ריבועים שלכאורה נראית מגינה יותר. גם אם אתה עושה את החלק החיצוני עם בליטה כלפי חוץ ו׳שמלה׳, קוראים לזה, כלפי מטה, הוא לא יכול לחפור מתחת כשהוא בא מבחוץ. צריך לעסוק בממשק הזה, וממשק כולל את האנשים. אין מה לעשות, הם חלק מהמשוואה וצריך לדבר איתם.

דודו: כשאנחנו שומעים את הסיפורים האלו שהיו בקיבוץ עין גדי, כשזאבים נכנסו, אז אנחנו בעצם מדברים על אותה תקופה שהיא אביב, שבה הם רוצים להאכיל את הגורים שלהם. הם בעצם נדחקים לתוך ה…

חיים: שם זה מעניין. זה היה קצת יותר הלאה, דווקא זה היה מהאביב, אפריל, מאי, יוני, יולי. קרה שם דבר מדהים. קודם כל, אני הייתי שם בביקור משפחתי. טיילנו, טיילנו בנחל צאלים. בלילה, הילדים שלי, הגדולים, השניים הגדולים, אמרו ׳בואו נישן בחוץ, מה בתוך אוהל עם ההורים הזקנים והילדות הקטנות׳. אז אמרתי ׳שנו בחוץ, מה הבעיה, קחו מזרון׳. בארבע לפנות בוקר, הבת שלי אומרת לי ׳אבא יש פה זאב.׳ היא ראתה כבר זאבים בחיים. אז יצאתי עם הפנס, אני נעמד, והזרקור מעיר עליו. נעמד מולו בן אדם והוא לא בורח. עכשיו, היו מלא משפחות, שישי בערב. היו מלא משפחות שבאו וזה, וזה שקט כזה, זה כאילו, הכל בסדר, בסך הכל מסתובב זאב מול כולנו׳. ואז גיליתי שבעצם היו תקיפות. היו תקיפות, באותו חניון. התקיפות נובעות ממשק לא מטופל. כלומר, יש כמה שלבים בדרך עד שהזאב מחליט לתקוף בני אדם. 

בהתחלה, הוא מתרגל שלא פוגעים בו. עכשיו הוא יכול להתקרב, אנשים רוצים לצלם סלפי עם זאב, הכל בסדר. אחר כך, יש שאריות של אוכל, שאריות של אוכל, אני לא מדבר על האכלה מכוונת שזה ממש פשע. אבל אפילו, בן אדם תמים, עשה ארוחה, עשה קמפינג ובלילה אסף את כל השאריות, סגר בשקית והלך לישון, ולא שם את זה בתוך האוטו. מגיע הזאב בלילה, פותח את השקית וזה בשבילו כאילו בן האדם האכיל אותו, זה אותו הדבר. הזאבים מתרגלים לעשות אסוציאציה של בני האדם ואוכל, ובסוף הדבר האחרון שהתחיל, זה שהאנשים האלה, כאלה נחמדים, גם לא פוגעים בנו. אני מדבר מנקודת המבט של הזאב. גם לא פוגעים בנו, גם מאכילים אותנו, וגם מסתובבים פה הגורים שלהם, והם כל כך נחמדים, אז בואו ננסה לצרף גם אותם אל ה… וזה מה שקרה. 

למזלנו, כל המקרים היו פציעה קלה, אבל מה זה פציעה קלה, תפר של 10 סנטימטר על הגולגולת של הילד שלך, גם אם הוא מוגדר פצוע קל וזה רק תפרים, עדיין זה מצב לא טוב, לא טוב לאנשים, לא טוב לזאבים. זה גרם לי לצאת לתקשורת ולגרום לכך שיהיו הרבה יותר פעילויות למניעה של הדבר הזה. גם בצורה של מידע לאנשים ואזהרות לאנשים. אני עוד מהימים שהסתובב נמר, אז היה שלט בנחל משמר, ׳זהירות נמר בשטח, יש להסתובב בקבוצות של 2,3 אנשים׳. עכשיו נמר, לא היה אירוע של תקיפה, זה רק היה חשש שזה יקרה. עם זאבים קרו, היו מעל 10 תקיפות. אז צריך לשים שילוט, צריך לתחזק את הפחד של הזאבים. פקחי רת״ג התחילו לירות כדורי פלפל שגרמו קצת לחשש מצד הזאבים. ואז נוצר מצד, סיטואציה שבה התקיפות של זאבים גברו, ירו בזאב אחד, זאב אחד נלכד, ושני זאבים נדרסו בלי קשר על הכביש. הכל היה באזור עין גדי בחודש אחד, ואז פסקו התקיפות של בני האדם.

לפני מספר חודשים קיבלתי טלפון מאנשים שאמרו לי שלהם באזור ראש מצפה מכתש קטן, התקרב אליהם זאב ולקח להם את האוכל בלי לחשוש בכלל. אז צריך לתחזק את זה. צריך לחזק את זה גם במודעות של אנשים. זה לא תיאורטי שעלולים אנשים להיפגע, אני קורא לילדים אנשים. נפגעו כבר בני אדם בכמעט טריפה. אני חושב שצריך לתחזק את זה כל הזמן, את המודעות לזה, כי הם נמצאים בשטח הטורפים ואנשים צריכים להבין שלא משאירים אוכל. לא משאירים אותו גם לא בשקית.

דודו: אפרופו, בארצות הברית, המודעות הזו קיימת מול דובים. כשאתה מגיע לשמורה שיש בה דובים, אתה מחויב לשים את האוכל בתוך כספת כזאת, או לתלות אותו על עץ.

חיים: אני בטוח שאנחנו שם. עוד לא הצלחתי לשכנע את רת״ג שצריך לעשות את זה. אנחנו לא צריכים שזה יעלה לנו ממש באסון. מספיק מה שקרה. אמנם זה היה לפני שנתיים, אבל אני לא בטוח אם מישהו עוקב אחרי המצב כרגע בחניונים. זו עבודה מאוד קשה. צריך להציב מצלמות בחניונים ולראות אם הם באים או לא באים ולעקוב אחרי זה. זו עבודה, זו עבודה קשה. אני לא אומר שזה דבר פשוט הממשק הזה, אבל הוא חייב להתבצע. האתגר שלי הוא כן להגיע לפתרונות שיגרמו לזאבים להתרחק. אני חושב שיש אתגר לעשות את זה, אפשר לגרום להם לחשש, להעלות בחזרה את החשש.

דודו: זה דבר שצריך לתחזק אותו כל הזמן.

חיים: צריך לתחזק אותו ולהסביר לאנשים. העולם הזה של הזאבים, הוא כל כך מורכב, כל כך מרתק לראות אותו ולראות את ההתנהגות הטבעית שלהם. אנחנו לא צריכים את ההשפעות השליליות שיש לנו עליהם. באותה מסגרת, אנחנו צריכים גם לפתוח את סיפור הצבועים. זאבים אין לנו במרכז הארץ, אבל צבועים יש. יש צבועים במודיעין, יש צבועים במושבים בשרון. אני רואה את זה כבעיה של ממשק ושמירת טבע. אני רואה גם את הצד של האנשים וגם את הצד של בעלי החיים. ברגע שתקרה תקלה חמורה, אנחנו נהייה במקום אחר. אנשים יסתכלו על בעלי החיים האלה בחשש. לי הם חשובים, חשוב לי שהם ישארו מרשימים. אנחנו היום שיוצאים לטייל במדבר ואתה רואה צבוע במקרה, אתה רואה אותו בשטח, התחושה היא של הנגב הטבעי ובעלי החיים עוד קיימים פה וזה נותן לאנשים תחושה מאוד חזקה שיש פה טבע פעיל וחזק ומכוון אותם לשמור על הטבע. אם לא נגיב לממשק שלא נעשה כמו שצריך, נגיע למקומות לא טובים.

דודו: האם גם צבועים תוקפים, או רק זאבים? או שאנחנו בעצם לא יודעים עליהם, לא חווינו.

חיים: לא היה מקרה מתועד של תקיפת צבוע בבר. כן היו מקרים של תקיפה של צבועים בשבי. גם בחי בר, גם בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב. אבל יש בהודו.

דודו: כן, אז זה רק עניין של זמן עד שזה יתחיל לקרות.

חיים: שוב, אני לא רוצה להיות המנבא, אנחנו צריכים לפעול בחכמה לפני שזה יקרה. יש צבועה היום במודיעין, אני רואה סרטונים שאנשים צילמו וישר אתה רואה שיש בעיה כי בסרטון היא לא חוששת בכלל מבן האדם. היא לא מראה שום חשש, היא הולכת בקרבתו, כשאדם הולך מאחוריה היא לא מזרזת את צעדיה. קל לגרום לה להתרחק, יחסית קל, היא עם משדר. ניסיתי את זה כשעשיתי את המחקר כאן. הייתה לנו צבועה שהיתה נכנסת אל תוך המדרשה, צבועה עם קולר. אנשים ראו אותה, והלכתי עם הפקח, הפקח בא עם רובה שעושה רעש, ופשוט בכל פעם ששמעתי אותה במקלט, שהיא בקרבת מקום, הערתי את הפקח והלכנו ורדפנו אחריה ומהר מאוד היא למדה שאנחנו לא נחמדים אליה. בסך הכל עשינו רעש, לא פגענו בה. רצנו אחריה ועשינו את החזיז הזה שעשה את הרעש, וזה גרם לה לא להישאר כאן. צריך לחזור על התהליך הזה ההפוך. תראה, לא אגיד לך שאפשר להגיע ל-100% תועלת, אבל אם היא תיכנס רק בשתיים, שלוש לפנות בוקר. אנשים עדיין ישאירו זבל, קשה לחנך. או יאכילו את החתול או הכלב בחוץ.

היה לי פעם מקרה שאחת הצבועות שחקרתי, לפני שיצאתי למעקב, בדקתי את המקלט אם הוא טעון, אני בודק אותו בבית. הדלקתי אותו ושמעתי בעצמה חזקה מאוד, מבלי שזה מחובר לאנטנה, מה שאומר שהיא מאוד קרובה. הסתכלתי מהחלון של הבית והיא נמצאת ממש לידי, בחצר של הבית. באה לעשות מחקר עליי. יצאתי מסביב והלכתי ככה בעדינות ושי לי את המקלט אז אני יכול לעקוב אחריה. ראיתי מה היא עושה, ראיתי שהיא מכירה את כל השבילים ואת כל קיצורי הדרך כאילו שהיא בת בית, והיא הולכת באמת לבתים של אנשים שמשאירים אפילו כמה גרגירים של דוגלי, זה המון בשבילה. היא עוברת כמו שואב אבק, ׳מנקה׳, ועוברת הלאה. 

הדבר הזה צריך להפסק. או שהיא תעשה את זה בשעת לילה מאוחרת, כשאין אנשים. והם יודעים מתי יש אנשים ומתי אין. כנראה שלא נוכל להימנע מזה לגמרי, אבל זה ימנע את הקונפליקט ויתן לנו את האפשרות להמשיך להנות בלי החשש של הקונפליקטים.

דודו: האם יש גידול מתמיד באוכלוסיית היונקים הטורפים?

חיים: יש גידול, אבל מה שנוצר זה סיטואציה שבה יש התחזקות של מין אחד הרבה יותר מאחרים, וזה התנים. התנים היום הולכים, אנחנו קוראים להם מין מתפרץ, אבל זה בעצם בעל חיים שהוא יודע לטרגט הכי טוב את מה שאנחנו, בני האדם נותנים, וזה כל סוגי האוכל. אם אמרנו שהזאבים חייבים להאכיל את הגורים בבשר, אז אפילו שלפעמים זה רק הנקבה והזכר מאכילים, הם יכולים להאכיל בלחם פשוט, או כל מיני פסולת. זה גורם לכך שהם יותר מוצלחים ברבייה מהזאבים. יש להם פחות צורך בבשר ממש והם הרבה יותר אופורטוניסטים במקורות המזון שלהם. משהו מרתק שראיתי, תצפית מרתקת, זה קרקל. האזור שהסתובבתי בו היו בו גם זאבים, גם תנים, גם צבועים וגם שועלים. מדי פעם הופיע ממשפחת החתוליים, הנציג, ממלא מקומו של הנמר, קרקל. הייתה לי סיטואציה מרתקת בשטח. אני שומע נביחות אזהרה של התנים, ושל שועלים. אלו שתי נביחות שונות אבל מי שרגיל לשמוע אותן, אני יודע שגם אלה צועקים וגם אלה צועקים. אמרתי, אם גם התן וגם השועל, אז יש טורף יותר גדול, בואו נלך לראות מי זה.

הייתי עם משפחה אמריקאית, ואנחנו מתקרבים ומתקרבים והצעקות מסביבינו, עד שמצאנו מי הגורם לצעקות וזה היה הקרקל. הוא ישב ואכל בנחת משהו. לא ידענו עוד מה זה. הוא פשוט אכל באדישות. למה באדישות? כי מצד אחד אנחנו אנשים עם רכב, מצד שני מסתובבים סביבו תנים ושועלים ומתקרבים אליו ונוהמים וצועקים ונובחים נביחות אזהרה, והוא אדיש. אוכל כאילו הוא המלך. רק אחרי שהוא סיים, הם לא ניגשו למה שהוא אכל, אלא הם המשיכו לנבוח עליו. הוא שיבש משהו בתפיסה שלהם. הם הולכים ושמעתי אותם מתרחקים. אמרתי ׳טוב, בואו נראה מה הוא אכל׳. הגעתי לראות מה הוא אכל, והוא אכל שועל. זה מרתק, כי עד עכשיו היה משהו באזור הזה, שכאילו היה בו איזון. היו תנים, היו זאבים, צבוע, הצבועים מסתובבים לבד כיחידים ושועלים בזוגות. כלומר, אף אחד לא אכל את השני, לפחות לא שאני ראיתי. פתאום בא מישהו והחליט ׳טוב, אחד מכם יכול לשמש לי כארוחה׳. המרתק בסיפור הזה הוא שכאילו, אין לי הסבר אחר, שוב, זה לא הסבר מדעי, אבל זה היה כאילו התנים קיבלו רעיון.

כי מה ראיתי שבוע לאחר מכן, ראיתי תנים תופסים שועל, ועושים איתו משיכת חבל. כאילו אמרו השועלים הנחמדים האלה שמסתובבים פה, אפשר להפוך אותם לארוחה. זה מדהים שהסיפורים האלה הם במרחק 0 מאיפה שאנחנו נמצאים. זה ממש ברדיוס של כמה קילומטרים מסביב ליישוב שלנו וזה תצפיות כמו באפריקה לכל דבר. התצפיות נורא מעשירות. אפילו הדבר הפשוט, לפעמים זה לא תצפית בעין, לפעמים זה פשוט קולות. תנים מייללים. לפעמים שומעים אותם גם פה. יום אחד הגיעו לכאן להקת זאבים. התנים רק התחילו את היללה, בדרך כלל זה נמשך דקה או שתיים היללות של התנים, ואחרי כמה שניות, התחילו הזאבים. מיד התנים השתתקו. בדרך כלל עונים להם תנים אחרים. הפעם אלו היו זאבים, אז הם אמרו אוקיי, הבנו. יש פה מישהו אחר. זה עולם מורכב וקסום העולם של הטורפים. אני מזמין אותך, ערב אחד נצא לשטח.

דודו: נהדר. טוב חיים, זה היה המון סיפורים מרתקים שבאמת אני גם לא הכרתי את המורכבות ואת הדינמיקה הזו. רציתי להודות לך, היה מאוד, מאוד מעניין.

חיים: תודה רבה דודו, היה לי נעים ונחמד.

דודו: אז להזכיר לכם, כל התוכניות שלנו נמצאות באתר midbar.org, אתם מוזמנים לעקוב אחרינו. גם ב-spotify גם ב-itunes. תודה לכם.