ראיון עם טל אוחנה
טל אוחנה נולדה וגדלה בירוחם ונבחרה לראשת העיר של ירוחם בשנת 2018
טל מספרת על האתגרים וההזדמנויות של ירוחם והפיכתה מעיירת פיתוח למרכז טכנולוגי וחינוכי ועל הטווח המדברי כמעצב של התרבות המקומית
מראיינים: דודו רשתי ורותי גובזנסקי
הערה: התוכן המובא בראיונות אינו משקף את נקודת המבט של דעת מדבר אלא את זווית הסתכלותם ודעתם של המרואיינים
הראיון
– : דף פייסבוק
דודו: דעת מדבר, אנחנו נמצאים היום במשרד של טל אוחנה. ראשת המועצה המקומית, ירוחם. שלום רותי.
רותי: שלום דודו, שלום טל.
דודו: שלום טל.
טל: שלום, שלום.
רותי: טוב טל, שאלה ראשונה. את כל כך צעירה ואת ראשת עיר. ספרי לנו על זה. איך הגעת לזה?
טל: את האמת שלא תכננתי את זה. זה פגש אותי בתקופה מאוד מאתגרת בחיי האישיים, המשפחתיים. בגיל 26, לפני עשור, מיכאל ביטון שהיה קודמי לתפקיד, אמר לי שהוא רוצה שאני אהיה מספר שתיים שלו. זו הצעה שנחתה עליי כרעם ביום בהיר. לא הבנתי מה הוא רואה בי שאני לא רואה, ולמה הוא צריך אותי כשיש כל כך הרבה אנשים עם ניסיון חיים רלוונטי. בסוף הוא הצליח לשכנע אותי ואני אמרתי שאעשה זאת רק כדי להוכיח לאבא שלי שהחיים ממשיכים. לא הייתה לי איזו כוונה או אנרגיה אחרת. בסופו של דבר, מהר מאוד יש להגיד, הבנתי שקיבלתי את הזדמנות חיי. בעצם, המקום הזה, השדה הזה שנקרא פוליטיקה, הוא מרחב ההזדמנויות שלי. הוא המקום שבו אני יכול לקבל החלטות מאוד, מאוד משמעותיות לחיים של אנשים. תמיד הייתי בעולם הציבורי, החברתי. עסקתי בניהול של עמותות וניהול של פרויקטים חברתיים. יש משהו בזירה הזו, שאדוות ההשפעה שלו, והיכולת לקבל כל כך הרבה החלטות בזמן קצר, זה דבר שקיים רק בפוליטיקה על כל המחירים שלה, ואני עדיין גאה ושמחה להלך בשביליה.
רותי: מסקרן אותי לדעת אם את יודעת למה באמת מיכאל ביטון בחר בך.
טל: אני חושבת שהוא רצה להעביר מסר לצעירים באותה העת. זה היה אחרי שנים שירוחם נוהלה באמצעות הוועדה הקבועה. היה פה משבר סביב הסיפור של מנהיגות מקומית. האם יש מנהיגות מקומית? האם ניתן להצמיח אותה? אני חושבת שמיכאל אמר ׳אם אני נכנס לזירה הזאת, אני רוצה להצמיח יחד איתי אנשים נוספים.׳ זה אומר הרבה מאוד על מי שהוא ועל היכולת שלו לחשוב רחוק. הוא ממש חודשים ספורים אחרי שנבחר, עמד מעל כל במה ואמר, טל תחליף אותי. אני הסתכלתי ימינה שמאלה להבין על מי הוא מדבר, כי לא הצלחתי להבין מה הוא רואה בי שאיני רואה בעצמי כאמור. עברתי דרך, לא היה לי קל. נכנסתי מעולם שכולו טוב, במגזר השלישי שבו אני גם גייסתי כסף, גם מביאה את היזמות, מעורבת בה עד הפרטים הכי קטנים. באמת שדה של שושנים. נכנסת לתוך מערכת שיש בה אנשים עם חוקים וכללים וניסיון ומנסה להבין איך אני יכולה להוסיף ערך בתוך כללי המשחק המשתנים הללו.
לקח לי הרבה מאוד זמן, ואני תמיד אומרת, עברתי שיעור במידות, לא שיעור במנהיגות. שיעור בהבנה שאני צריכה להיות מנהיגה של אנשים ולא מנהיגה של משימות. עד היום אני עובדת על זה, אני צריכה עוד להשתפר. בסוף אתה לא יכול להיות רק זה שמביא את הרעיון הכי טוב, ואת המשאבים הדרושים ליישומו, אלא צריך להיות כזה שמסוגל לגרום לאנשים שנמצאים בתוך השדה הזה ועדיין לא רואים את התוצאה שאתה מיטיב לראות, להיות חלק מהפתרון. זה משהו שאני כאמור, עוד עובדת עליו.
דודו: ירוחם היא למעשה מועצה מקומית באזור מדברי. היא הוקמה על ידי גלים של עלייה. קודם כל, העלייה ממרוקו, ורומניה.
טל: הרומנים היו הראשונים כאן.
דודו: אחרי זה, גל עלייה נוסף של רוסים.
טל: היו גם מהודו ומפרס קודם.
דודו: זה לא ידעתי. איך מחברים אנשים כאלה למדבר?
טל: האמת שזה נורא פשוט. רוב האנשים הגיעו ממרוקו, הגיעו מהמדבר. ומבחינתי, אם אני חושבת על מה המדבר בשבילי, אני אומרת שזה המקום שנולדנו בו ואנחנו מגיעים אליו. זו השלמה רב דורית. רוב העולים שהגיעו ממרוקו, בעיקר בשנת 1963, ובעצם הם הכפילו או שילשו את כמות האוכלוסיה באותה העת, הגיעו ממדבר הסהרה, הגיעו מהאטלס. לכן, החוויה המדברית לא הייתה זרה להם. בראשיתה של ירוחם, אנשי הסוכנות היהודית ואנשי ההתיישבות, תכננו אותה ככזו שתהייה יישוב חקלאי. הם נסמכו על הידע של אותם העולם באותן שנים. בסוף, זה התרגם רק עכשיו לשדות הקנאביס שאנחנו מקימים כאן. זה לא קרה בשנים הראשונות לעיירה. מהר מאוד הפכנו להיות עיירה תעשייתית, אבל המדבר לא היה זר.
אני זוכרת את הסיפורים של סבתא שלי שאומרת ׳הבטיחו לנו ירושלים, אבל הגענו לירוחם׳. גם היא בסוף, למרות שהיו לה כמה שנות מעבר בקזבלנקה כמו רוב המשפחות, גדלה במדבר, בדרום מרוקו והחוויה הזו הייתה טבעית בעבורה. רבים מהם לא התעסקו בלשאול למה מדבר. לעולים מרוסיה זו הייתה חוויה של מחסור אובייקטיבי, היה פה הרבה מאוד חול והם באמת בעבודה מאוד קשה, היו צריכים גם להתפרנס וגם לגדל משפחות ברוכות ילדים כשסבתא נמצאת ביחד איתם, כי אחרת לא היו מעלים אותה לארץ, בדירת שיכון של 48 מטרים, אחרי שהם יצאו מהמעברה. מציאות חיים מורכבת, אבל הייתה בהם איזו גבורת רוח, איזו אצילות, להגיד אנחנו בארץ הקודש. לנשק את האדמה ולעשות כל מה שהם יכולים כדי לבנות חיים. הם קיבלו החלטות לא פשוטות, נדרשו לשלוח את הילדים לפנימיות. לא מעשה טריוויאלי, בטח שלא בעבור משפחות מרקע מסורתי, ספרדי.
הם עשו את זה כי הם הבינו שהם רוצים להבטיח לילדים שלהם תנאי חינוך טובים יותר. כל מה שאנחנו היום, זה בזכות ההזדמנויות שהם העניקו לנו. אנחנו הדור השלישי והרביעי, פה קבורות הסבתות רבא שלי. בלעדיהן, בלי הנחישות שלהן, ההסתפקות במועט והרוח הזו, לא היינו איפה שאנחנו נמצאים היום. ירוחם היא עיר של הזדמנויות היום. אנחנו רואים את זה בזה שאנחנו פעמיים בשבוע מדברים עם משפחות מארצות הברית שמתכננות עלייה לארץ, ופתאום ירוחם נראית להם עיירה קסומה בלב מדבר, שיש בה הייטק ויש בה תיירות ויש בה חינוך מצוין ורובוטיקה ורחפנים. אז למה לא לבוא בעידן העבודה מרחוק, זו הזדמנות.
דודו: את אומרת בעצם שהאנשים שהגיעו לכאן ממרוקו, להם זו הייתה נראית סביבת מחייה טבעית. היום, כשאנחנו מסתכלים על זה, כמה בעצם המדבר משחק, או כמה הוא בעצם משנה את החיים של האנשים פה? כמה הוא מאתגר אותם? כמה הוא מתגמל אותם?
טל: אני חשובת שהם יודעים להעריך את איכות החיים שהמדבר מעניק להם, דווקא בגלל שהמקום לא צפוף. ראינו את זה בקורונה. כשניסו להסביר למה המספרים אצלנו יחסית נמוכים, היו ששייכו את זה לצפיפות ולטמפרטורה, מה שבסוף לא הוכח כנכון. אני חושבת שהמדבר, עדיין לא מהווה ערך לרבים מהם. מי שעוסק בתיירות מבין את ערכו. מי שגר על קו הנוף, יודע לייחס לו איכות חיים. הרוב הגדול, עדיין לא מבין, בעיני, איזה סוד טמון וכמה קסם יש במדבר הזה. אני חושבת שכשהגעתי לבית הקשישים, בכמה פעמים שונות, הם אמרו ׳אנחנו כל כך אוהבים את המקום הזה, אנחנו לא נעזוב אותו. גם כשהיו לנו הזדמנויות לא עשינו את זה׳. הם בעיקר דברו על המרקם האנושי המיוחד שנוצר כאן, אבל בסוף יש קשר בין הטבע והסביבה, והאנשים. הדברים מזינים זה את זה גם אם אנחנו לא יודעים להבין, או לדבר את זה. יש פה רוגע, יש פה איזושהי שלווה, יש פה תמימות שמאפיינת את ירוחם. בעיני זה קשור גם להשפעה המדברית שלה. עכשיו אנחנו מנסים למקסם את הערכים של המדבר בתחום החקלאות והתיירות. אנחנו מנסים לפתח את הדברים האלו עוד ועוד. כשאנחנו מנסים להביא לפה עוד ועוד תושבים, אז הנכס הכי גדול שאנחנו סוחרים בו, הוא באמת לגור בלב הטבע.
דודו: אם ננסה להסתכל על זה מנקודת המבט שלך, בתור מישהי שמנהלת מערכת מוניציפלית. איך את מסתכלת על התווך הזה שאנחנו חיים בו. מה בעצם הממשק הזה בין אדם למדבר, מנקודת המבט שלך, עושה?
טל: אני חושבת שכל אחד בוחר את המקומות שהוא רוצה להדהד את החוויה המדברית שלו בהם. אני מרגישה באופן אישי, שזה מרחב ההזדמנויות שלי. זאת אומרת, אני אדם שכל מה שהוא יודע לעשות בעולם זה יזמות. המקום הזה מעניק לי את כר הצמיחה הכי משמעותי לעשות את זה. באותו אופן, היה אומר לך חקלאי או חוקר עקרבים, או תיירן, או אדם שהוא גיאולוג במרחבי הפוספטים. כל אחד מהחיבור שהוא מוצא. אי אפשר להפריד את התרבות המקומית, את חכמה המקום, מהמיקום הפיזי שלה. כאמור, אולי פחות יודעים לדבר את זה, או לתקשר את זה, אבל ברור שהדברים מזינים זה את זה.
רותי: אני רוצה קצת לשאול על ירוחם בעתיד. ירוחם מתרחבת, יש שכונות חדשות שתופסות מרחב. האם זו הכוונה? ככה, להשתלט על המרחב הזה. גבול אחד של המכתש קיים, אבל מה קורה הלאה? האם חשבת על זה שגם צריך לשמר את המדבר?
טל: מאוד, גם כשאנחנו רוצים לבנות בית מלון, מה שנקרא, בפאתי המכתש. אנחנו מדברים על מרחק די גדול ממנו, יש ערכי טבע שאנחנו לא נפגע בהם בשום דרך. מצד שני, בתקופה שבה אנחנו נפטרים מהתעשייה שהיוותה פה את עיקר מקור הפרנסה בעשורים באחרים, ומפתחים שדות כלכליים חדשים, אנחנו בעצם מבינים שהמדבר הוא חלק מהנכסים שאנחנו צריכים להשתמש בהם בדרך לכך. הרבה מאוד תעשיות היו תעשיות אגריגרטים שלקחו את חומרי המדבר והפיקו מהם זכוכית ואבן ומינרלים. בעידן שלנו אנחנו צריכים למצוא חלופות, והחלופות מדברות על תיירות ועל מכון מחקר וחקלאות הנשענת על טמפרטורה ושדות ומרחבים שהמדבר נותן. אנחנו לגמרי צריכים לייצר את מקום האיזון בין הרצון לשמור על המדבר כמדבר, לבין הערכים שהוא יכול לייצר בדרך לעלייה דמוגרפית וקהילות חיים בתוכו.
רותי: אז באמת מה הולך להיות בעיניים שלך?
טל: במובן של הפיתוח הכלכלי, אנחנו בעצם שמנו חמישה קלסטרים, אחד מהם הוא סיפור של ביו-טק שלוקח גם את הסיפור של חיסונים וגם את הנושא של הקנאביס הרפואי, בכל השרשרת מחקלאות, עד טכנולוגיה ועד תעשייה. היה סיפור של רחפנים ולווינים, הנושא של תעשיות ביטחוניות שמגיעות סביבנו. נושא התיירות שהולך ומתפתח פה, ספירולינה, מפעל חדש שהולך לקום ומייצר תחליפי בשר ותחליפי חלב מאצות. אנחנו בעצם עוברים, לצד שימושי הטכנולוגיה המתקדמים, למקומות של מי-טק ואגרו-טק וביו-טק שהם השדות הכלכליים החדשים שבהם אנחנו מתפתחים. השאיפה היא להגיע ל-20,000 תושבים. זה היעד, אנחנו מקווים להגיע לשם תוך פחות מעשור.
רותי: ומה לגבי החינוך?
טל: ירוחם באמת התברכה במערכת חינוך יוצאת דופן שהיא תוצר של עשרות שנים של השקעה. אנחנו רואים הצלחות מאוד גדולות בתיכון הממלכתי שלנו, עם מספר הולך וגדל של אנשים שניגשים לחמש יחידות מתמטיקה ואנגלית ופיזיקה. לדעתי, האחוז הגבוה ביותר של בנות שניגשות לפיזיקה חמש יחידות קורה בירוחם. לצד זה הקמנו מגמה למכנטרוניקה, שעושה שימוש ברחפנים, אבל לוקחת באמת את מיומנויות המאה ה-21 ומאפשרת לכל בוגר להתנסות בהם. גם תחזוקת מערכות, זו מגמה חזקה. אנחנו מבינים שטכנולוגיה זה העתיד, והבוגרים שלנו צריכים לצאת עם הכלים הכי מתקדמים בדרך אליה. יש לנו פה ישיבה תיכונית בלבב שלם, ומדרשה לבנות. כל אחד מהם מביא למעלה מ-50% מתלמידיו, מן החוץ. תלמידים שנוסעים גם שעה לכל כיוון רק כדי להגיד עד כמה המוצר החינוכי שלהם הוא ברמה גבוהה.
לצד זה יש לנו בתי ספר יסודיים, בית ספר עם 710 תלמידים, בית ספר שנמצא בגדילה עם מסלול חינוך מונטסורי שהשנה עשה את צעדיו הראשונים. מערכת החינוך בירוחם מציעה עושר מאוד, מאוד גדול בעולמות של העשרה, חינוך בלתי פורמלי, טכנולוגיה, שותפות הורים בכל מיני מיזמים ובעיקר, את המורים הכי טובים שיש. בעיני זה המפתח הראשון להצלחה.
רותי: יש הרבה דיבורים היום על העניין של הריחוק, הפריפריה, חוסר באפשרויות. את מתארת את זה בתור מקום שלעבור אליו ללמוד יהיה הכי טוב. איך את מצליחה?
טל: אנחנו פשוט נשענים על תוצאות בשטח. זאת אומרת, אנחנו לא עסוקים בלעשות תקשור שאין לו אחיזה במציאות. אנחנו רואים את הנתונים בשטח, כבר עשרות שנים שמערכת החינוך נמצאת פה בצמיחה. בשנים האחרונות זה קורה במספרים הרבה יותר גדולים, בזכות אותם תיכונים דתיים שמושכים אליהם מן החוץ. גם כשאנחנו מגייסים תושבים מחו״ל, מארצות הברית, או מדרום אפריקה בקרוב, אנחנו משווקים את זה כנכס ראשון. לפני נדל״ן, לפני התעסוקה, ואני גאה לומר לך שזה באמת מוכיח את עצמו.
רותי: שאלתי על החינוך, כי ניסיתי לחשוב איך את גדלת. מה היה פה ומה היה חסר לך? האם זה הוביל אותך לחשוב שאת זו שצריכה לעשות את השינוי. דיברת על יזמות, אז מה עשית, או איך התגלגלת באמת להיות יזמית?
טל: אני גדלתי בסביבה אחרת לגמרי מהסביבה החינוכית שיש כאן היום. אני גדלתי במשפחה דתית ולא היה לי תיכון מכיתה ז׳, אז נשלחתי לפנימיה בערד ולא שרדתי בה, אז עברתי לתיכון דתי בדימונה. ארבע שנים למדתי שם ואז עשיתי מרד נעורים ראשון ואמרתי להורים שלי שאני חייבת לחזור וללמוד בירוחם בתיכון הממלכתי. הם ניסו בכל דרך אפשרית להסביר לי שזה לא יקרה, אז פשוט הלכתי לרשום את עצמי לבית הספר. נקשתי על דלתו של המנהל, הוא שאל אותי במה אפשר לעזור, אמרתי שבאתי להירשם. הוא שאל איפה ההורים ואמרתי לו שהם באים, עד היום הוא מחכה להם. אלו היו שנתיים שבמידה רבה עיצבו את זהות המקום שלי. היום אני יודעת להגיד את זה בוודאות. לא למדתי בהן יותר מידי, הגעתי להסכם שאני מקבלת 100 בכל המגנים, אבל אני כל היום בחדר של המורה לחינוך חברתי. היא הייתה המבוגרת המשמעותית שלי באותן שנים. עסקתי באגרון של טיולים, התנדבויות, אירוח של ביכורים וכל מיני יזמות כאלה ואחרות. הייתי יושבת ראש מועצת הנוער, יושבת ראש מועצת התלמידים בתיכון בדימונה. השנים הללו העניקו לי את ההזדמנות לפתח את הקשר וההבנה שאני רוצה להוסיף ערך לקהילה שבה נולדתי וגדלתי.
את כישורי היזמות פיתחתי בהרבה מאוד מובנים בעסק המשפחתי. בכיתה ד׳ השתלבתי בסופר המקומי, הייתי באה לאסוף את הכסף, לסדר את המדפים. בעיתה ו׳ קודמתי לחברת האוטובוסים, הפכתי להיות סדרנית. בעצם אהבתי מאוד את החיים בתוך עולם המבוגרים. אני זוכרת איזה רגע אחד שאני מנהלת משא ומתן עם שמוליק שהיה איש התקשורת של מוטורולה.
באותן שנים זו הייתה אחת ההוצאות התפעוליות הגדולות של החברה, בשנת 1996,1997,1998ואני מנהלת איתו משא ומתן על תעריפים ועל מכשירים שצריך להוריד. אני רואה את אבא שלי חוזר מהעבודה, הוא גם היה נהג חוץ מזה שהוא היה מנכ״ל החברה, והוא מסתכל עליי ולא מבין מה הסיטואציה שקורית בתוך החדר, אבל לא נכנס להפריע. העמידה שלו מחוץ לחדר בזה שהוא בעצם הבין שהוא נותן לי את כל המרחב לנהל את הדיאלוג הזה, בהרבה מאוד מובנים נטעה בי את הביטחון שאני מסוגלת לשחק במגרש של הגדולים ושהמבוגרים סומכים עליי שאני אעשה זאת. לימים הדבר הזה יתרגם, מה יזם צריך? הוא צריך ביטחון להתהלך איתו בעולם בידיעה שהרעיונות שלו יכולים להתרגם למציאות. גם אם רוב האנשים סביבו לא רואים אותם והוא רואה, אז הוא רץ את כל הדרך ולא רואה מכשולים, עד שהוא מגשים.
הדבר הזה ניטע אצלי בגיל מאוד צעיר. כשאתה גדל עם אבא שהוא יזם, אתה מפנים את הדבר הזה יותר מאחרים. את הדבר הזה אני מנסה להביא לתוך מערכת החינוך. בעולם תעסוקה משתנה, בו אחוזים בודדים יהיו בו שכירים וכולם יצטרכו להיות עצמאיים ולייצר ערך משמעותי, אנחנו צריכים להנחיל את הכישורים האלה מגיל צעיר בתוך המערכת. זו אחת המטרות ששמתי לעצמי כבר בקדנציה הזו. לייצר גם התנסות וגם כישורים מגיל צעיר. אין סיבה שילדים בבתי ספר לא יתכננו את הטיולים השנתיים שלהם ולא ינהלו את תקציב הכיתה, לא יהיו אחראים על בקרת איכות על הגינון, על תהליכים אחרים שבית הספר מוציא עליהם תקציבי עתק. ככל שנאפשר להם את ההזדמנויות האלו, הם יצמחו להיות אנשים בוגרים, חושבים, מבינים, מתנסים, בעולם העבודה.
דודו: כשאנחנו מסתכלים על מרחב מצפה רמון, דימונה, האם את חושבת שיש משותף יותר לכם, ליישובים שחיים באזור המדברי, ברמת השיח, לבין שיח עם יישוב שהוא גם יישוב ספר, בצפון, האם יש נבדלות כלשהי?
טל: אני יכולה להגיד שהקרבה הגיאוגרפית, אבל בעיקר, מה שנקרא הנטל המשותף שאנחנו חולקים, הופך את רוני מרום, ראש עיריית מצפה רמון ואת ערן דורון של רמת הנגב, וגם באמת בני ביטון, לאנשים שמאוד קרובים לליבי. אנחנו לא מדברים כל יום, אבל כשאנחנו מנסים לרתום את הממשלה, אנחנו עושים את זה יחד, לכל מיני פתרונות. יש בינינו איזו ערבות הדדית מאוד גדולה. כשמגיעים אליי תורמים, אני אומרת להם לכו למצפה רמון, זה יותר חשוב מירוחם. ירוחם נמצאת במקום שהיא יכולה לאפשר לעצמה להתמודד, במצפה רמון, אתגרי הקוטן והמרחק הרבה יותר גדולים. שאני רבה עם משרד ממשלי, על החלטות הממשלה של ירוחם, באותה נשימה אני אומרת למנכ״ל המשרד, תדאג למצפה רמון. אני מרגישה שאנחנו ערבים זה לזה כמי שחולקים את אותו מרחב וגם את אותם האתגרים.
רק אנחנו יכולים להבין אחד את השני, מה זה הדבר הזה, מה זו האחריות הזו להיות בקו הראשון מול התושבים, ולהיות, גם אם זו לא הסמכות שלך, לקחת אחריות על כל היבט ונדבך בחיים שלהם. אני גאה לעשות את זה לצידם של מנהיגים מופלאים כמו בני, כמו ערן, כמו רוני. אנחנו מקווים שביחד, נגבש החלטת ממשלה משותפת שתציל את הנגב המזרחי בעשור הקרוב קדימה, על היבטי התעסוקה האיכותיים שלה, על ההיבטים של הצמיחה הדמוגרפית, וכמובן נושאים של חינוך, תרבות וקהילה.
דודו: איך למעשה באר שבע, כעיר הכי גדולה במרחב הזה, מתייחסת לכל הלווינים האלה, לדעתך. האם היא בעצם גוזלת מהם, האם היא תורמת להם? מה היחסים עם עיר כל כך גדולה במרחב הזה? היא עיר שגם כן נמצאת במדבר.
טל: צריך להגיד שבאר שבע היא עיר מטרופולינית. כל פעולה שהיא עושה, בין אם היא תרצה או לא, משפיעה עלינו. כשהיא מתכננת את קווי הרכבת, כשהיא מתעסקת בתחבורה הציבורית, כשהיא חושבת על תעשיות שלמות שקורות בתוכה, ההשפעה שלה באופן טבעי, היא גם עלינו. אני חושבת שרוביק עשה דברים מופלאים בעשור וחצי כמעט שהוא מוביל את באר שבע. כשהוא מנהל מאבק על קריית המודיעין, הרי היא לא יושבת בתחומו, אבל ההשפעה שלה על באר שבע, היא מאוד משמעותית. גם על שדה התעופה בנבטים, הוא לא יושב בתחום הגיאוגרפי שלו, אבל יש השפעה נגבית. יש דברים שאנחנו משתפים פעולה לגביהם, יש דברים שהוא מוביל לבד, אבל כל דבר שהוא עושה, יש לו השפעה ישירה על מה שקורה בנגב המזרחי והמערבי.
רותי: מה הוא האתגר הרציני פה? איזו בעיה עיקרית את יכולה להגיד שהיא מעכבת והיא בעצם הנושא שאת הכי הרבה מתעסקת איתו?
טל: האתגר הכי גדול שלנו הוא אתגר התעסוקה האיכותית. מבוקר ועד לילה, זה מה שאני עושה. הניסיון להביא לפה יזמים, הוא לא פשוט, בטח לא בשנה שאנחנו נמצאים בה. הדרך שלנו לעשות את זה, היא להיות יזמים בעצמנו. כשאני חולמת על מפעל לחיסונים, אני לא רק באה עם איזה רעיון ואומרת למדינת ישראל, בואו תעזרו לי. להיפך, אני עושה למדינה את כל העבודה. אני מוצאת חברה, מנהלת משאים ומתנים עם חברות טכנולוגיות שיכולות לשתף פעולה, מנסה להביא לסיפור הזה עוד משקיעים, לדבר עם משרד הבריאות ברמת הרגולציה, לרתום את משרד ראש הממשלה, את הגופים הביטחוניים האחרים, מנסה לתפור את כל המפה הזאת ברמה הכי פרטנית שנדרשת, כדי שהמוצר הזה יקרה. אם הוא יקרה זה יהיה נס גדול, יהיה לי 250 תושבים שיעבדו בשכר גבוה. אני אהיה מאושרת, אבל האנרגיה שאני נדרשת להשקיע בשביל שהדבר הזה יקרה, זה בטח לא נחלתם של ראשי העיר האחרים.
אני הבנתי שאני חייבת להיות יזמת, אני לא יכולה לחכות שמשקיעים יגיעו, אני צריכה לייצר ערך עבורם, בעזרת זה שאני מחזיקה בידע כי אני יודעת איזה חיסונים יש, ואני הולכת ורותמת את כל השותפים ובעלי העניין הרלוונטים ומביאה להם מוצר כמעט מוכן לבשל אותו בישול אחרון יחד. או, שאני מחליטה שאני יוצרת קלסטר, ואני מביאה את כל השחקנים לאקו-סיסטם הרלוונטי. אני חייבת להיות יזמת פרואקטיבית, כדי להביא לפה יזמות. אחרת, יש להם באמת אופציות טובות יותר במקומות פחות מרוחקים.
רותי: על איזו הצלחה את יכולה לספר לנו שאולי זה יהיה איזה משהו חדש שישמעו?
טל: האמת ששנה בדיוק אחרי שחלמנו את חלום הקנאביס הרפואי, אני יכולה לספר שהשבוע אושר המפעל הראשון והחממה הטכנולוגית שלנו נפתחה. החממות בקרוב ממש, בספטמבר, תצאנה לשיווק. מבחינתי, הסיפור של חקלאות, טכנולוגיה ותעשייה, סביב אותו הקלסטר שכבר קורם עור וגידים ויש כבר וודאות. זה משהו שאני מאוד גאה בו. במקביל, היום התעסקתי בשלוחת הפיתוח של אלביט שעתידה לעבור לכאן, ואיזשהו מיזם בתחום הרחפנים שאנחנו רוצים לקדם. הרבה מאוד דברים שצמחו כאן, דווקא ממערכת החינוך ואנחנו מתרגמים אותם לעולם של תעשייה, זה שבכיר מפא״ת אומר לי ׳בכל מקום שהלכתי, אמרו לי ירוחם.׳ הרגשתי שכנראה, לא לשווא מאמצינו. למרות שהם סיזיפיים וארוכים, ואנחנו כל כך רוצים לראות את הפירות כי אין זמן, כי צריך להתפרנס פה, אבל דברים לאט, לאט קורים.
רותי: מילה על אגם ירוחם?
טל: אגם ירוחם חווה תנופה תיירותית מאוד גדולה, עוד בקדנציות הקודמות תוכננו כאן שבילי אופניים וטיילת שהושלמה, וגם פיתוח נופי. לאחרונה סיימנו את אפיק הנחל, מאגר מים שיוצר איזושהי השלמה למאגר הטבעי שקיים שם. לצידו, נתחיל בקרוב לפתח את חניון הלילה שאנחנו קוראים לו glamping. דבר המאפשר בילוי שטח, בתוך הפארק ברמה של חמישה כוכבים. וכמובן תב״ע למלון חדש שנמצא על הרכס. התיירות מגיעה לתוך הפארק אחרי הרבה מאוד שנים. אני מרגישה שגם התושבים שלנו פה, פתאום מוצאים בו הרבה נגישות וערך ומגיעים לבקר בו, דבר שלא פחות חשוב לי. לאחרונה ניכסנו גם את המכתש, שמעתה יקרא מכתש ירוחם ולא המכתש הגדול. אנחנו בין מכתש ובין אגם, מנסים להיות קהילה שמוסיפה ערך, שיש בה חיי משמעות וערבות הדדית גדולה עם איכות חיים. ולא פחות חשוב, קהילה שמאפשרת לכל אדם באשר הוא לצמוח למקומות שהוא רוצה להיות בהם
דודו: אם אנחנו מסיימים פה את השיחה, למעשה הטבע פה הוא נקודת הייחוס. את מדברת על מכתש ירוחם, את מדברת על האגם, יש פה התייחסות למרחב.
טל: לגמרי.
דודו: היה מאוד מעניין, תודה רבה לך.
טל: תודה רבה לכם, ממש. תודה על ההזדמנות.
דודו: להזכיר לכם, כל התכניות שלנו נמצאות באתר midbar.org. אפשר למצוא אותנו גם ב-spotify וב-itunes. מקווים שתמשיכו להאזין לנו.